חמישה שירים שאהבתי לאחרונה (Vol 9)

שוב עובר יותר מדי זמן בין פוסטים. אני עסוקה מדי בענייני יומיום והכתיבה תופסת מקום קטן יותר ויותר. אני לא יכולה להגיד שאני מרוצה מזה אבל אני כל פעם מבטיחה לעצמי שמעכשיו אני חוזרת לזה. מעכשיו אני אהיה ילדה טובה ואכתוב את כל הרעיונות שמסתובבים לי בראש אבל אני אסלח לעצמי גם אם אני לא אצליח לעמוד בזה ואצליח להרים את הראש רק מדי פעם כדי להגיד שאני עדיין חיה.  מקווה שגם אתם. 

אז היה לי שטף אדיר של מוזיקה חדשה לאחרונה. אחרי שלא שמעתי את הרדיו שאני אוהבת במשך יותר מדי זמן חזרתי להאזין ל-Xfm ויש שם מוזיקה נהדרת עכשיו. כדאי להעביר שם סיבוב שמיעה אם מתחשק לכם. 

אז בלי יותר מדי הקדמות נוספות, נצלול ישר למוזיקה. בשביל זה אנחנו פה לא?

1. The Mowgli's - San Francisco

שיר כל כך שמח ומלא חיים, מזמן לא שמעתי משהו שגרם לי לרצות לרקוד כל כך כמו זה. להקת אלט-רוק קליפורנית ומרגיש שהם מביאים לשיר הקייצי הזה את השמש והגלים של חוף וניס. 

2. Catfish and The Bottlemen - Homesick

חשבתי שככל שאני אתבגר אני אוהב פחות ופחות את המוזיקה שאהבתי בתור מתבגרת, פחות רעש ויותר מוזיקה של "מבוגרים" כמו שהגדרתי אותה פעם. ממש דמיינתי את עצמי באימה יושבת ומתענגת על "מתוק מאז" בהגשתו של דן כנר. אני מניחה שטעיתי כי ההעדפות המוזיקליות שלי נשארו פחות או יותר אותו דבר ואפילו הלכו לכיוון הכבד יותר לפרקים (למרות שאני עדיין מגדירה את הטעם המוזיקלי שלי כאקלקטי להחריד). אז השיר הזה נכנס לקטגוריה של להקות הפאנק רוק שלקחו קצת מכל מי שהיה לפניהם ועשו מישמש חינני - קצת Feeder, קצת Kooks והרבה סטייל שהופך אותם אולי לחצי גנריים מוזיקלית, אבל רק חצי. 

3. Jamie T - Don't You Find

סינגר-סונגרייטר וולשי שהתחיל את דרכו כבחור צעיר עם מבטא כבד שנשמע קצת כמו אלכס טרנר מהארקטיק מאנקיז אבל אחרי כמה שנים התפתח לפאזה יותר מהורהרת ושקטה, גרובית יותר וסקסית מאוד. העיבודים עדיין לא סבוכים מדי אבל הוא יותר "מופק" ומהוקצע (מה שמאפיין את רוב המוזיקה היום). זה לא גורע מהיופי של המוזיקה שלו.

4. Florence + The Machine - Ship To Wreck

השיר הזה כבר רץ תקופה בגלגל"צ וזה לא מפתיע אותי. זה אחד השירים הקליטים יותר באלבום החדש של פלורנס וולש. עם זאת זה לא הופך אותו לגנרי בשום צורה. כי פלורנס אף פעם לא באמת היתה מהעולם הזה, או היתה בת עשרים ממוצעת. הנשמה שלה זקנה, כאילו חיה בה צועניה בת מאה, שמפזרת את הוודו המהפנט שלה דרך מוזיקה פופולארית. אם מסתכלים על זה, החל מ-the Drumming Song דרך Spectrum ועד האלבום הנוכחי פלורנס התפתחה ועם ההצלחה לא רק שלא התקלקלה אלא קיבלה חופש אמיתי להיות בדיוק מי שהיא, בלי מסכות או העמדות פנים, בלי צורך לשחק את המשחק הסלבריטאי. היא מסקרנת, מסתורית, אניגמה. אי אפשר אף פעם לדעת מה היא חושבת או למה האלבום הבא שלה יחשוף אותנו כמאזינים אבל בין אם נאהב או נשנא, לא נוכל להתעלם. זה יגרום לנו להרגיש, ולרגע לא יהיה מוזיקת רקע. 

5. Paolo Nutini - Iron Sky

כששמעתי את השיר הזה בפעם הראשונה לא היו לי מילים, אלו היו 6 ומשהו דקות של "וואו". אני לא יכולה לחשוב על דרך מושלמת יותר לסיים את החמישייה הזו מאשר עם השיר הזה. יש בו כל כך הרבה כוח וכל כך הרבה רגש ומעבר לזה פשוט תקשיבו, כל מילה שאני אגיד תגרע מהיופי שלו. 

אני בהחלט מקווה שהפעם הבאה תהיה קרובה יותר... fingers crossed

Timeless

נסעתי לא מזמן לעבודה ושמעתי ברדיו שיר של ג'ורג' עזרא (Ezra, אבל אני מעברתת אותו בכיף) ופתאום עלתה בי המחשבה איפה הוא יהיה ומי יזכור אותו עוד 20 שנה נניח. או את אלי גולדינג, או כל אמן צעיר שפועל היום. אבל אז היכה בי היאוש כשחשבתי על להקה שענקית היום כמו קולדפליי, שממלאת איצטדיונים, אבל אני עדיין לא בטוחה שבעוד 20 שנה הם יהיו משהו מעבר לזיכרון רחוק. 

פעם זה לא היה ככה - תחשבו על התותחים הכבדים: ביטלס, לד זפלין, פינק פלויד, U2 (ואני יכולה להמשיך). הלהקות האלו הן רק דוגמא למוזיקה שמתרפקים עליה, נוסטלגיה שאנשים מעבירים בעירוי לילדים שלהם ויוצרים חוט מקשר בין דורות. ילדים שלא גדלו על המוזיקה של כוורת בזמן אמת מגיעים להופעות האיחוד ויודעים כל מילה. אתם יודעים מה, אפילו הגיונית לי ההיסטריה שהיתה סביב ההופעות של הבקסטריט בויז שהיו אמורות להתקיים כאן, שהתבססו על נוסטלגיה של מי שהעריצה אותן אי שם בניינטיז. משום מה לא נראה לי הגיוני שזה יקרה אם לדוגמא ליידי גאגא תעשה קאמבק עוד 30 שנה. יש בנוסטלגיה הזו המון כוח, שורשים בלתי נראים שיחליטו את מי נזכור ומי יישכח בתהום הנשייה. 

קלאסיקה (קוקו שאנל, תמונה מפה)

אני חושבת שהשינוי הזה מתרחש בגלל השינוי בהרגלי צריכת המוזיקה, וכן ברמת הסבלנות שיש לאנשים שמתבגרים היום לקשור את המוזיקה להיסטוריה הפרטית שלהם. שוב, אני לא אומרת שכולם ככה. יש אפשרות שיש פלח באוכלוסיה הזו שאצלו התהליך של הזיכרון ויצירת הנוסטלגיה המוזקלית האישית החדשה עדיין יתרחש, אבל יש לי הרגשה שהוא לא יהיה אוניברסלי כמו התהליך שקדם לו, של האמנים "של פעם". 

כי היום אין דברים שנחשבים על-זמניים, הכל קורה כל כך מהר ועכשיו, האופנות משתנות, סף הגירוי עולה, הקליפים של הסאונד מתקצרים, והכל נמצא ברעש רקע מסביבנו יחד עם הסמארטפון על שלל האפליקציות שבו שעוזרות לנו לעשות את הכל מהר יותר ויעיל יותר מצד אחד ומהצד השני מאפשרות לנו לטבוע בטפל, בסתם שטויות שנמצאות בסייברספייס. המוזיקה כבר לא מהווה פסקול לחיים של רובנו.יש אינספור דרכים להשיג אותה ממאות אמנים שפועלים בפטלפורמות שונות - מייספייס, בנדקאמפ, סאונדקלאוד ודומיהם. חלקם הגדול יישאר עלום לרובנו. ומהיצע כל כך גדול מאוד קשה לברור את הטובים באמת, ולאלו קשה מאוד להתבלט מעל כל השאר ולהפוך לקאנונים מוזיקליים בזכות עצמם. גם אם יש שם משהו שהוא על זמני, רוב הסיכויים שהקריירה של האמן או הלהקה תהיה אינסטנטית בחלקה, ומתישהו הם יתפיידו לרקע ויפנו את הבמה לדבר הגדול הבא לאותו הרגע. 

המוזיקה שהתקבעה כל כך חזק בתודעה הקולקטיבית ה"ישנה" שהועברה בחלקה הלאה היתה החומר שליווה את הזיכרונות בעידן תמים ופשוט יותר. האלבום שליווה את האהבה הראשונה שלך, וזה ששמעת בדמעות אחרי שברון לב, ההופעה הראשונה שאי פעם הלכת אליה, המוזיקה שעשתה לך קוועטץ' בלב ונקשרה בתודעה לסיפור החיים שלך. זו היתה מוזיקה שאהבת כי באמת אהבת אותה ולא כי כולם אהבו. מוזיקה שהתייחסה באופן ספציפי לחיים שלך, ומי שקרא את High Fidelity של ניק הורנבי יודע על מה אני מדברת. 

וההתייחסות לחיים שלנו במוזיקה מבוססת בעיקר על המוזיקה ששמענו כשהתעצב הטעם המוזיקלי שלנו ואיתו האישיות שלנו. לכן גם אנשים שאומרים שאין להם העדפה במוזיקה או שהם "אוהבים הכל" בסופו של דבר יוכלו להצביע על משהו שקרוב אליהם במיוחד כי הוא היה הפסקול לחיים שלהם בתקופה קריטית. כי מוזיקה שמלווה רגעים חשובים היא כמו ריח, מספיק משב אחד שלה כדי להזכיר לנו מה בדיוק קרה כשהשיר הזה נטבע בנו. 

אז מה הופך מוזיקה להיות על-זמנית? ככל הנראה שילוב נכון של איכות ונסיבות. עולם המוזיקה היה שונה לחלוטין כשרוב האמנים שהפכו לקלאסיקות פעלו בו. עד אמצע-סוף שנות ה-90 האינטרנט לא היה במימדים המפלצתיים שיש לו היום ורוב חובבי המוזיקה היו ניזונים מהיצע מוגבל של מקורות. מהיצע הזה כל אחד בנה לעצמו את ההיסטוריה האישית שלו בה היתה שזורה גם ההיסטוריה המוזיקלית שלו והיא הנוסטלגיה שתלווה אותו ויתרפק עליה בעתיד. עכשיו השאלה שנשארת פתוחה היא מי מהאמנים הפעילים היום שעוד לא נכנסו לשום קטגוריה של קלאסיקה מודרנית יעמוד במבחן הזמן ויצליח להיכנס לנוסטלגיה של כל כך הרבה אנשים כמו הקאנונים שקדמו לו. יהיה מאוד מעניין לראות.

חמישה שירים שאהבתי לאחרונה (Vol 8)

אחרי העדרות ארוכה מדי אני צריכה לחזור לכתוב, ויש לי יותר מדי מילים בראש שמנסות להתארגן לפוסטים. אז עד שהן יתארגנו אני מתחילה בקטנה, עם חמישה שירים שחרכו את האוזניים שלי לאחרונה. 

התגעגעתם? כי אני כן.

1. The Kooks - Forgive and Forget

האמת היא שה-Kooks קנו אותי בשיר Sway מ-2009 והם לא הצליחו מבחינתי להתעלות שוב לאותה רמה של מוזיקה מפוצצת מרגש אבל השיר הזה ממש ממש חמוד. יש לו גרוב והוא רקיד לגמרי כולל הקליפ באווירת המוד (Mod), בדיוק מה שצריך כדי להתעורר בבוקר (למרות שיש בקרים ששום דבר לא יעזור בהם). 

2. Jack White - Lazaretto

לפעמים כל מה שצריך זה קצת גיטרות, והשיר הזה מספק אותן ובגדול, ביחד עם ההגשה הייחודית של וויט יש פה פצצת אנרגיה אגרסיבית וממכרת לפנים. 

3. Alt-J - Left Hand Free

אז Alt-J חזרו באלבום שני ואני מאוד אוהבת את מה ששמעתי ממנו עד כה. יש פה את הסגנון המאוד אופייני שלהם אבל יש הרגשה שמשהו השתדרג - הבניה של השירים או העיבוד הפכו ליותר רוקיסטים, עם יותר דיסטורשן, קצת פחות עדינים ממה שהם הציעו עד עכשיו. 

4. Gaslight Anthem- Rollin' And Tumblin'

אני לא אוהבת את העובדה שלהקות רוק שמעולות בשירים הרועשים יותר שלהן צריכות בלדת רוק כדי להיכנס לפלייליסט. כבר כתבתי כאן על Gaslight Anthem וביולי יצא להם אלבום חדש שמתוכו השיר הזה הוא הסינגל הראשון, רועש ונהדר לנהיגה כמו שאני אוהבת. אבל עדיין הקוד הגלגל"צי פוצח רק בעזרת בלדת הרוק Get Hurt שנטחנת בימים אלו. היא מאוד יפה ויש לה מבנה מצויין בז'אנר הזה של השירים האלה, אבל עדיין היא מחזיקה בעיקר בזכות הרגש. השיר הזה לעומת זאת רועש כמו שצריך וממשיך את הקו האמריקאי הבסיסי של הלהקה. הקליפ של השיר מזכיר לי את השימוש ההיסטרי ברקדניות שנעשה ב-Brianstorm של הארקטיק מאנקיז והשוואה כזו (גם אם רק ברמת הקריאייטיב) היא בדר"כ טובה.

5. Hozier - Take Me To Church

נכון, אם אתם עוקבים אחרי הפוסטים כבר הזכרתי את השיר הזה בפוסט המקומות הבטוחים שלי אבל החלטתי שיש לי צורך להרחיב עליו קצת. זה שיר יחסית ישן, הוא יצא כבר ב-2013 אבל זכה לעדנה מחודשת אחרי ששוחרר שוב בארה"ב ביוני השנה והתקבל שם בהצלחה גדולה וכך הסתנן גם לרדיו הישראלי. אני רוצה לחשוב ששמרתי את הטוב ביותר לסוף הפוסט. השיר הזה כל כך עצוב ומורבידי ועם זאת הוא כל כך יפה. אפשר להתייחס לשיר כפשוטו, אבל לפי הוזייר עצמו השיר הוא מטאפורה למוות שהוא רואה בהתפתחות מערכת יחסית:

"I found the experience of falling in love or being in love was a death, a death of everything. You kind of watch yourself die in a wonderful way, and you experience for the briefest moment – if you see yourself for a moment through their eyes – everything you believed about yourself gone. In a death-and-rebirth sense" (וויקיפדיה, ראיון לאייריש טיימס)

הפתיחה בסגנון כנסייתי, הכניסה של הלהקה לאחריה ואז ה"Amen" העירום שמגיע לפני הפזמון הדרמטי. ממש גוספל חדש בעור סינגר-סונגרייטר. אני מכורה.

Chelsea Hotel No 2

יש לי כמה פוסטים שמחכים לי שאכתוב אותם, ואפילו יש ביניהם כאלו שיותר ממדגדג לי באצבעות לכתוב, אבל "המצב" מוציא ממני את הרצון לכתוב על דברים קלילים מדי, או על דברים שמעצבנים אותי, או על דברים מדכאים (הדבר העיקרי לו הוא גורם). אז אני בעיקר מקשיבה, ומה שאני מקשיבה לו בעיקר ביומיים האחרונים הוא הקאבר הקסום של לאנה דל ריי לשיר Chelsea Hotel No. 2 של לאונרד כהן. 

שירים של לאונרד כהן הם בדר"כ סוג של טאבו לקאברים בגלל סגנון ההגשה הכל כך ייחודי שלו, פרט ליוצאים מן הכלל, באופן ספציפי ג'ף באקלי האדיר שעשה ל-Hallelujah את מה שמאות ניסו לעשות וסיימו בטבח מפואר. זה הופך אותו לאחד הקאברים האהובים עלי ביותר אי פעם, ובעצם לשיר שעומד בפני עצמו. אז אם לענות על השאלה שחייבת להישאל אז לא, לאנה לא מגיעה לרמה של ג'ף באקלי אבל יש משהו מהפנט בגירסה הזו שלה שמשאיר אותי חסרת הגנות מולה. 

השיר הזה הוא מבחינתי זיקוק של התקופה בה מלון צ'לסי בניו יורק היה המקום להיות בו אם היית אמן או מוזיקאי תפרן שחי את האמנות ולמענה. לא היה אז רייטינג, לא היו יחצנים, והברנז'ה היה משהו שהתפתח באופן אורגני בלי שמישהו יכריז שהוא יוצר "סצינה". כהן מצליח לתאר את הלך הרוח החופשי של שנות השישים, ואני לא יכולה שלא להרגיש סוג של געגוע למקום וזמן שמעולם לא חוויתי. אם יש תקופה שהייתי רוצה לבקר בה במכונת הזמן שיום אחד אבנה, זו תהיה התקופה הזו בדיוק. 

הסיפור הקטן שנמצא בבסיס השיר הזה (שכהן מייחס למפגש שהיה לו עם ג'ניס ג'ופלין) מזכיר לי את השירים הראשונים שהתאהבתי בהם של לאנה, שסיפור קטן אמר משהו גדול יותר. הייתי רוצה שהיא תחזור לעשות מוזיקה כזו, שתגרום לי להתאהב בה מחדש. 

אבל אמרנו בלי תלונות, נכון? 

Chelsea Hotel No. 2 / Leonard Cohen

I remember you well in the Chelsea Hotel, 

you were talking so brave and so sweet, 

giving me head on the unmade bed, 

while the limousines wait in the street. 

Those were the reasons and that was New York, 

we were running for the money and the flesh. 

And that was called love for the workers in song 

probably still is for those of them left. 

Ah but you got away, didn't you babe, 

you just turned your back on the crowd, 

you got away, I never once heard you say, 

I need you, I don't need you, 

I need you, I don't need you 

and all of that jiving around. 

I remember you well in the Chelsea Hotel 

you were famous, your heart was a legend. 

You told me again you preferred handsome men 

but for me you would make an exception. 

And clenching your fist for the ones like us 

who are oppressed by the figures of beauty, 

you fixed yourself, you said, "Well never mind, 

we are ugly but we have the music." 

Ah but you got away, didn't you babe, 

you just turned your back on the crowd, 

you got away, I never once heard you say, 

I need you, I don't need you, 

I need you, I don't need you 

and all of that jiving around. 

I don't mean to suggest that I loved you the best, 

I can't keep track of each fallen robin. 

I remember you well in the Chelsea Hotel, 

that's all, I don't even think of you that often.

המרחב המוגן

אז הנה אנחנו שוב פה, בימים מלחיצים ולא פשוטים. לרובנו כבר יצא לשמוע אזעקה אחת לפחות ולמהר ולאסוף את עצמנו לממ"ד, למקלט או לחדר המדרגות (ואולי גם להכיר את השכנים), אבל כל הרצון הטוב לא יכול להוריד את המועקה הקטנה (או הגדולה) בגרון שאנחנו חיים בחוסר ביטחון. אפילו אם ביומיום אנחנו לא מרגישים את זה, והכל נראה לנו נורמלי, אין לנו באמת "נורמלי" במדינה הזו. דווקא ה"לא נורמלי" הוא ה"נורמלי" שלנו וכולנו דיי בסדר עם זה. עד לשבועות כאלו שה"לא נורמלי" הוא הדבר היחיד שרואים ומרגישים וזה מלחיץ. 

אז מנסים להתמודד. מעבר למשפחה שלי והבית שלי שהם המקום הבטוח שלי להתנחם בו ולשאוב ממנו כוח, המוזיקה היא המרחב המוגן שלי. כי אני יכולה לשכוח מכל מה שקורה סביבי ופשוט לשקוע בה, בלי צורך להגיד משהו או לתת משהו מעצמי. זה לגמרי הדבר שאני צריכה בשביל הנפש שלי כדי להרגע ולחשוב שהכל בסדר, אפילו אם רק לשעה. 

המוזיקה שנמצאת במקום הבטוח הזה היא לא משהו קבוע, ותלויה מאוד בסטייט אוף מיינד שלי ובמה שנוגע בי באותה תקופה, לפעמים זה אלבום מתחילתו עד סופו ולפעמים זה בליל של שירים בלי קשר ברור מדי ביניהם. כי במרחב המוגן שלי אני יכולה להתפרק לגרמים ולהיבנות שוב, בלי שיפוטיות, בלי ביקורת, ובלי מילים. 

אלו (יחד עם חדר המדרגות) היו המקומות הבטוחים שלי השבוע. מה היו שלכם?

מפה ומשם

אז אם יש לך כמה דברים לא ממש קשורים להגיד בלי צורך לכתוב פוסט שלם על כל אחד, כותבים פוסט תחת הקטגוריה "שונות"...

אד שירין, סם סמית', לאנה דל ריי

1. 
באמת שרציתי לאהוב את השירים החדשים של לאנה דל ריי, אפילו ממש ממש השתדלתי לשבת ולהאזין שוב ושוב, כדי שלא אגיד שאני שופטת מהר מדי. אבל האוזן שלי מוכיחה לי שכמו תמיד, מה שלא תפס אותי ב-20 השניות הראשונות שלו, כנראה גם לא יתפוס (פרט לכמה יוצאי דופן). לאנה אהובתי, שאחראית לכמה שירים נהדרים שהסתובבו לי בראש יותר מפעם אחת נופלת בחומר החדש שלה מבחינתי בגלל מינון עודף של דרמה סינמטית, הכל גדול מהחיים, לוחץ בכוח על בלוטות הרגש, וזה מריח לי ממאמץ. הדרמה הזו היתה באלבום הראשון, ולא במינון נמוך, אבל זה הרגיש טבעי, לא מתאמץ, כאילו זה פשוט צריך להיות שם. בנוסף, אם באלבום הראשון לאנה הצליחה להתייחס לנושאים גדולים יותר כמו אהבה, סקס ומוות דרך סיפורים קטנים, פה הסיפורים הם העיקר, והם מקבלים מאפיינים היפסטריים מובהקים ("I get down to Beat poetry" ב- Brooklyn Baby - נו באמת!) וזו לא כוס התה שלי. בהמשך לפוסט הקודם שלי, אני לא חושבת שיש פה התפשרות של לאנה, לא באלבום הראשון ולא בשני, אבל פשוט לא ממש אהבתי את ההיצע שלה הפעם. זה לגיטימי, אני לא פוסלת אותה ברשימות שלי, והיא עדיין מספיק מעניינת כדי לא להנות מהמוזיקה הנהדרת מהאלבום הקודם (אף אם כי היא עצמה הפכה למעצבנת - לדוגמא בראיון שהשתמע בו שאמרה שהיא היתה רוצה למות כדי להצטרף למועדון 27 - נו באמת!!). 

נקודות אור וזכות - הסינגל הראשון West Coast שמלא באווירה קליפורנית חולמנית וממשיך ולו במעט את הקו הסגנוני של האלבום הראשון. אני מודה, לא אהבתי את המעבר בין הבתים לפזמון. יש בי משהו שלא אוהב שמשחקים לי באוזן (אלא אם זה ב-Bohemian Raphsody המופלא) אבל אני יכולה לסלוח על זה. 

2. 
צריך לדבר על סאם סמית'. איזה קול יש לו, ואיזה גרוב. השיר Money On My Mind היה אחד המרעננים שלי בימים המהבילים האחרונים שנחתו עלינו, ונדמה לי שהוא יישאר שם הקיץ. הוא מזכיר לי קצת במראה ובגישה את ג'יימס ארתור אבל הוא משהו שונה לגמרי. 

בנוסף, הוא אחראי גם לאחד מהשירים המרגשים והיפים ששמעתי לאחרונה, שמצליח להיות גם מתוק וגם לא קיטשי בעת ובעונה אחת. הביצוע הזה באולפן של Saturday Night Live יפה באופן מיוחד.

3.
אד שירין היה אחד מהמוזיקאים הצעירים האהובים עלי בשנתיים האחרונות בגלל הגישה המאוד חשופה רגשית שלו בשירים וביכולת שלו לכתוב להיטים שנשמעים הכי "ביוקר" שיש, ולהישמע עם גיטרה אחת וסמפלר אחד כמו להקה שלמה ומקהלת גוספל. אז יש לו שיר חדש וגרובי להחריד ובפזמון, במחי פלצט אחד, שירין הופך מול עינינו המשתאות לג'סטין טימברלייק. אני לא אומרת את זה לגנאי - טימברלייק הוא פופ סטאר ומכונת להיטים משומנת שיש להעריך, אבל זה מרגיש בשבילי קצת מעבר כשכזה שיר להיטי ומגניב (כן, אמרתי מגניב, תתבעו אותי) מגיע מכיוונו. כי לשירין יש גם את הקבלות כמוזיקאי אינדי אמיתי שבנה את עצמו מאפס ומהופעות ששמועת עליהן עברו מפה לאוזן, ולכן מבחינתי כשהוא כבר מוציא שיר כזה יש פה סוג של אירוע. עם כל הטימברלייקיות שיש פה, אפשר לחבר את השיר הזה בקו פחות או יותר ישיר לגרוב של You Need Me I, Don't Need You מהאלבום הראשון שלו, רק קצת יותר מהוקצע ומסיבתי, ככל הנראה בהשפעתו של פארל וויליאמס, שהיתה לו יד (וגם רגל) בהפיכתו של טימברלייק לסטאר שהוא.
עם הפוטנציאל הלהיטי שירין הוא לא בדיוק טימברלייק כשמדובר על אישיות בימתית - יש לו את הרגש והגרוב אבל הוא לא זה שירקוד מוקף ברקדניות לבושות ביקיני. בגלל זה כנראה הוחלט להחליף את שירין בקליפ בבובת פיתום סטייל רד אורבך שיוכל להתמודד עם החגיגה. גם כשרואים את שירין בקליפ הוא נראה דיי תלוש, כאילו לא ממש ברור איך הוא קשור למסיבה, מה שהופך אותו לטעמי לאפילו יותר מקסים.