יום שבת, 11 בפברואר 2017

Hardwired to Self-destruct

אני חושבת שהאמרה "youth is wasted on the young" לא כל כך רלוונטית למוזיקאים. הרי אתם יכולים לראות שכל הנפילים של עולם המוזיקה חצו ברובם את גיל 50, ורובם גם עדיין נותנים בראש, אפילו עם עבר של סמים ו/או אלכוהול. אז אנחנו צריכים לדבר על העובדה שמטאליקה הוציאו אלבום חדש. 

מטאליקה מודל 2017 (תמונה מפה)

נראה לי שככל שאני מתבגרת אני צורכת את המוזיקה שלי רועשת יותר, מוזר קצת לא? הייתי מצפה שזה יהיה להפך. אני חושבת שזה מה שגרם לי להתחבר כל כך לשירים החדשים של מטאליקה. כי בפעם הראשונה שנחשפתי למטאליקה זה היה בתקופת "כבד יותר ורועש פחות" של Nothing Else Matters וחבריו. וזה כנראה לא היה מה שחיפשתי באותה תקופה ולכן הלהקה לא היוותה חלק משמעותי ממה ששמעתי בשנים בהן התעצב הטעם המוזיקלי שלי. 

האלבום הזה הוא רועש ומהיר, הת'ראש חזר לתפריט של מטאליקה - מעבר ל-heavy metal, ופשוט נשמע מצויין. נראה שהם קיבלו את הגרוב שלהם בחזרה, ושהם חוזרים לשורשים, בלי קליפים במיליוני דולרים של חדר מסתובב סביב להקה. פשוט להקה שמנגנת יחד.


והביחד הזה עובד, ועובד נהדר. בשלבים מסויימים כל הלהקה הופכת ליחידה אחת שגדולה מסך חלקיה המצויינים. אפילו שלארס אולריך הוא טיפוס דיי נאלח בעיניי, ולא הייתי מקדישה לפרצוף הזחוח ולקו השיער הפאתטי שלו אפילו תמונה אחת, אבל תכלס הוא נותן עבודה מעולה על התופים במה שהספקתי לשמוע מהאלבום, כאילו מישהו דחף לו שישיית XL והוא נזכר איך לתופף כמו שצריך, ושתופים זו מסירות ועבודה קשה. 

ורק לרפרנס - נחזור ל-1983 בה כמה חבר'ה מסן פרנסיסקו התחילו בסיבוב ההופעות הראשון שלהם



ובואו נדבר שניה על קירק האמט וסולו הגיטרה הקטלני שלו ב-Moth Into The Flame. מי עושה היום סולו גיטרה של 50 שניות שלמות (ספרתי!) בשיר? רק מי שיכול. ומטאליקה בהחלט יכולים. אין דבר אחד שהייתי משנה בסולו הזה. 




באופן כללי מטאליקה נראים ונשמעים בכושר שיא, שנראה גבוה יותר מזה של חלק מהלהקות הצעירות שפועלות היום, וזה ממש מרשים, אבל לא מפתיע. אפילו אם הם מלאי חשיבות עצמית הם יכולים להרשות את זה לעצמם כי מחסן הקרדיט שלהם מלא. הרבה פעמים כשאתה רוקסטאר אמיתי ולא יצור מהונדס של חברת תקליטים, המוזיקה היא הדבר היחיד שאתה יודע לעשות, וזה מה שדוחף אותך הלאה, ובמקרה של מטאליקה נראה שאין להם ממש ברירה אלא לכסח.