אסקפיזם זה השחור החדש

השבוע החולף החזיק אותי במצב של חרדה קיומית, טילים ופצצות ופחד oh my. רוב הימים הסתכמו בלנסות להתחמק כמה שאפשר מחדשות, חוץ מגיחות קצרות באינטרנט ולשמוע את השדרנים בגלגל"צ עולים על השידור ומודיעים על אזעקה במקום כלשהו. אני צריכה מוזיקה סביבי בעבודה, וגלגל"צ היא פשרה טובה שלא תגרום לכך שיזרקו עלי דברים. ולשמוע בימים האלו בגלגל"צ מוזיקה שנבחרה ע"י אנשי הדרום (אגב, שאפו, היו שם כמה בחירות מצויינות) ובאמצע לשמוע את השדרן/ית עולים לשידור ומדווחים על אזעקה היה (להבדיל) בשבילי כמו לשמוע את הקריין ברדיו מקריא שמות של חללים במלחמה.

אז עדיין מפתיע שהייתי בחרדה? לא ממש. דרך ההתמודדות הכי טובה שלי עם חרדה ומחשבות על סוף העולם היא אסקפיזם טהור, לרוקן את המוח מכל מה שמזמזם שם ואומר לי שהכול יהיה גרוע יותר ולהפוך את עצמי ליישות אופטימית יותר, אפילו אם לרגעים ספורים בלבד בתוך הבלאגן. אני חושבת שזו דרך לגיטימית לחלוטין להתמודד עם המצב.

אז לאחרונה הדבר שהיה הכי יעיל בלעזור לי להגיע למצב airhead הוא השיר Gangnam Style של הסנסציה הקוריאנית PSY (מבוטא סיי, אבל דרך הכתיבה של השם מזכיר לי מרצה באוניברסיטה שקרא לאות היוונית פסיי "קלשונו של השטן", וזו היתה אבחנה מדוייקת בהקשר של הקורס...). השיר הזה משמח אותי וגורם לי לשכוח מכל דבר שמטריד אותי לארבע דקות (ולעוד כמה שעות אחרי ביחס ישר לפוטנציאל הוויראלי שלו). הדבר הקשה ביותר הוא לא לפזז עם השיר בזמן שאני עובדת, אבל בנתיים אני עומדת בפיתוי דיי טוב.

בפעם הראשונה ששמעתי את השיר הייתי סקפטית לגבי כמה הוא מדבר אלי. כן, הקליפ מאוד שיעשע אותי אבל פטרתי אותו בתור עוד פסאודו-קומיקאי-זמר שמנסה ליצור פסאודו-הייפ. בסופו של דבר השיר והקליפ שמלווה אותו נהיו היסטריים. פתאום כשהשיר הזה מושמע באירועים או מסיבות כולם מתחילים להצליב את הידיים ולקפוץ כאילו זה המקרנה החדש.

PSY רוכב בעוז אל עבר השקיעה (תמונה מפה)

אני לגמרי יכולה להבין את ההייפ האמיתי לגמרי שנוצר סביב התופעה הזו, יש פה משהו מאוד זר מצד אחד ומאוד מוכר מהצד השני - יש פה ביטים אלקטרוניים ודאנס-פופ ניינטיזי מובהק בעיבוד מוזיקלי נהדר שזורם כל כך טוב עד שהוא כמעט מרים אותך מהכיסא וגורם לך לזוז. עם זאת הקוריאנית מתיישבת מאוד מוזר באוזן כי היא כל כך זרה לרובנו ונשמעת מאוד שבורה ולא נעימה ומתגלגלת (כמו איטלקית או ספרדית, לדוגמא). כמו כן, החלק הויזואלי של השיר בדמותו של הקליפ כל כך גרוטסקי ומוקצן שאפילו ליידי גאגא נראית רצינית להחריד מולו. וזה מה שעוזר לנו להתעלם מכל מה שנשמע לנו זר ולא קליט ולהתייחס לזה, בהשפעת המוזיקה, כמשהו מקסים. מין חוסר מודעות שהוא הכי מודע לעצמו (אם זה נשמע הגיוני...). המוזיקה היא זו שעוזרת לנו לטבוע בכל הפאן הזה ולשכוח מכל מה שמסביב.

מה שנתן את חותמת האישור הסופית להיסטריה סביב PSY היא ההופעה בטקס פרסי המוזיקה האמריקאית שהתקיים לא מזמן. האמן הדרום-קוריאני שהגשים את החלום האמריקאי עלה לבמה עם כל הרצינות התהומית איתה הוא מופיע לצד הפאן המופגן שהמוזיקה מקרינה ונתן הופעה נאמנה לרוח הריקודים בקליפ שהרימה על הרגליים אולם מלא כוכבים הוליוודיים. והדובדבן על הקצפת היה הצטרפותו של MC האמר (!!) שנשלף מהנפטלין והופיע עם PSY בסשן ריקודים כאילו האייטיז עדיין כאן.

יש לי תחושה ש-PSY יצטרף לפנתיאון ה-one hit wonders, וזה בסדר, כי יש אמנים שמקומם שם. לפרוץ לשוק העולמי, והאמריקאי (הקשה אפילו יותר), ולהוציא להיט מטורף שייעלם כלעומת שבא. בנתיים הוא משמש לי נוגד חרדה אסקפיסטי ובשבילי זה לגמרי מספיק.

שיר מלחמה

הפוסט של היום אמור היה להיות שונה לחלוטין, אבל לאור האירועים הבטחוניים האחרונים אני חושבת שאני אשים את הפוסטים הרגילים בהמתנה. זה נותן לי אפשרות לכתוב על דברים קצת יותר כללים במוזיקה, שלאו דווקא קשורים ישירות למוזיקה או לאמנים שאני שומעת.

מוזיקה תמיד משמשת כרקע והרבה פעמים מהדהדת לאירועים מכריעים במהלך ההיסטוריה. תקופות שונות אופיינו בז'אנרים שונים שהרבה פעמים התפתחו כתוצאה ישירה מהתקופה וכך שיקפו במדוייק את הלך הרוח שלה. דוגמאות? גוספל שהיה אמצעי המחאה המרכזי של האפרו-אמריקאים בארה"ב בשנות ה-60' הראפ והיפ-הופ שהתפתחו כדרך של מחאה מה-projects בברונקס, ניו יורק, פאנק-רוק שהתפתח במקביל משני צידי האוקיאנוס כמוזיקת מחאה רועשת ומובהקת כנגד הממסד, בעלת תכנים פוליטיים שזעקה את מה שהאדם הפשוט ברחוב רצה להגיד לממשלה שלו ולאנשים שמחליטים על גורלו, ובל לנו לשכוח את ילדי הפרחים והאופטימיות והאסקפיזם שהביא איתו וודסטוק

בגלל שהמוזיקה מדברת למשהו מאוד ראשוני במהות שלנו, הז'אנרים האלו קיבלו קישור כמעט סטריאוטיפי לתקופה ולאווירה שהם הביאו איתם. הרי אם אני אתאר לכם סגנון מוזיקלי של להקה חדשה ואגיד שהם נשמעים כמו הסקס פיסטולז, אתם תדעו כמעט מיד מה זה אומר עליהם גם בהקשר היותר רחב של מיהם הסקס פיסטולז ומה התקופה בה הם פעלו.

אולי בגלל שהמוזיקה הישראלית היא כל כך צעירה בהתייחסות למוזיקה העולמית לא נראה שאי פעם צמחה פה מוזיקה פופולארית (זאת אומרת - מנוגנת ורלוונטית גם היום) שהגדירה אירועים משמעותיים בתולדות המדינה. נכון, היו את שירי המלחמות, הלהקות הצבאיות ויפה ירקוני שהיו הפסקול של קום המדינה, והיתה כוורת, שהיתה מוסד בפני עצמה, אבל לא הגדירה או היוותה פסקול לאף אירוע גדול במיוחד. אם תחשבו על זה באמת, שירים כמו "פרחים בקנה" או "לו יהי" הם שירי תקווה גדולים, קלאסיקות ישראליות על-זמניות, אבל הם לא הגדירו תקופה. אני לא יודעת אפילו אם אפשר להגיד שהם שיקפו את הלך הרוח של התקופה בה הם נכתבו, כי אני לא יודעת כמה תקווה היתה אז... עכשיו כשאני חושבת על זה, בגלל ההתהוות של המוזיקה הישראלית במקביל להקמת המדינה יכול להיות שהדרך להסתכל על השיקוף במוזיקה הישראלית היא הפוכה - יכול להיות שהשירים נכתבו במטרה ליצור את המציאות, ליצור את הלך הרוח הלאומי.

אז עכשיו, אחרי כמה מערכות צבאיות בעזה המוזות שותקות. אין שירים חדשים שנכתבים במוזיקת המיינסטרים שמנסים להגדיר משהו לגבינו היום. ואני לא מדברת רק על עכשיו, נגיד בקיץ לפני שנתיים, בזמן ההפגנות הגדולות אני חושבת שמוזיקה היתה יכולה רק לתת להן יותר כוח, לקעקע בציבור את המסר שהן ניסו להעביר, מין working class hero כמו ברוס ספרינגסטין כזה שייתן לנו שיר שנוכל להזדהות עם המסר שלו, במקום שכל העניין יתמסמס לו. במערכה הצבאית הזו אנחנו לא צריכים עוד "לו יהי", את זה היה לנו כבר. אנחנו צריכים משהו שיוציא אותנו מהאדישות שלנו, שיזיז לנו משהו בנפש, שידבר על שלום, או על מלחמה, או על משהו שרלוונטי למקום והזמן בו אנחנו חיים. אני נשבעת לכם שאם אני שומעת עוד פעם אחת ברדיו את "שיר התקווה" של אביב גפן ("עד שיהיה טוב..."), אני משתגעת.

אז אני כשיר סיום לפוסט המהורהר הזה, שייתן לכולנו קצת תקווה אמיתית ומדבר עליה בצורה אוניברסלית אני בוחרת ב-Woodstock בביצוע ג'וני מיטשל. השיר הזה רלוונטי היום באותה מידה בה כמו בתקופה שהוא נכתב. כן, מדובר פה על וודסטוק של ילדי הפרחים אבל אפשר להסתכל על וודסטוק כמקום שיש בו תקווה והשלמה, מין גן עדן מודרני. ההרגשה שנוכל לעשות מה שאנחנו רוצים בלי איום של מלחמות או פוליטיקה, מקום טהור ואידילי.
הביצוע של מיטשל טהור וזך כמו המקום שהיא מתארת במילים פשוטות וקטנות, , מלווה את עצמה בפסנתר חשמלי, וכל פעם שהקול שלה נוסק כשהיא שרה את המילה golden הלב שלי מתכווץ ומתרחב בו זמנית. השיר הזה נותן לי תקווה, המילים שלו מפיחות בי השראה, ואני ממליצה לכם לשמוע אותו לבד, באוזניות, בעיניים עצומות, להצטמרר ממנו בכל פעם מחדש.

Woodstock / Joni Mitchell (1969)

I came upon a child of God
He was walking along the road
And I asked him, where are you going
And this he told me
I'm going on down to Yasgur's Farm
I'm going to join in a rock 'n' roll band
I'm going to camp out on the land
I'm going to get my soul free
We are stardust
We are golden
And we've got to get ourselves 

Back to the garden

Then can I walk beside you
I have come here to lose the smog
And I feel to be a cog in something turning
Well maybe it is just the time of year
Or maybe it's the time of man 

I don't know who I am
But you know life is for learning            

We are stardust
We are golden
And we've got to get ourselves 

Back to the garden

By the time we got to Woodstock
We were half a million strong
And Everywhere there was song and celebration
And I dreamed I saw the bombers
Riding shotgun in the sky
And they were turning into butterflies
Above our nation
We are stardust
Billion year old carbon
We are golden
Caught in the devil's bargain
And we've got to get ourselves   

Back to the garden.

(To some semblance of a garden)

תשמרו על עצמכם.

Been There, Done That... With Swag

המוזיקה הישראלית שזורה בשירים שכולנו מכירים (פחות או יותר) שמתורגמים משפת מקור אחרת (אנגלית, צרפתית וכו'). והרשימה לא קטנה בכלל - "לילה" של נוער שוליים, "מלך העולם" של שלמה ארצי, "עפיפונים" של נקמת הטרקטור, מגוון שירים של יוסי בנאי שהם תרגום של שאנסונים צרפתיים, וזה בכלל בלי להזכיר את מגוון השירים ה"ים תיכוניים" שמתהדרים ב"לחן: יווני".

אז תרגומים לשירים היו פה תמיד, אבל הם תמיד נעו בסקאלה השקטה-עד-שאנסונית (או אם אתם מתעקשים, בתרבות ה"כפיים!") ושירי המקור לא היו כאלו שנחשבים קלאסיקות במפת המוזיקה העולמית. זה תמיד נראה מרתיע לנסות להתמודד עם שיר מוכר, ועוד כל כך מוכר שאנשים לא יכולים לחשוב על השיר באף צורה אחרת. וכאן נכנסת להקה ישראלית צעירה, "המופע של בינדר ודנדט" (מין משחק מילים משעשע שכזה). הלהקה מבצעת גרסאות מתורגמות לעברית של שירי רוקנ'רול מהסיקסטיז והסבנטיז. עכשיו רגע קטן לגילוי נאות - אחד משני סולני הלהקה הוא בן דוד שלי והזמין אותי להופעה חינמית שהם נתנו בבלום בר התל אביבי.

עכשיו תבינו, אני גדלתי בבית שכל יום שישי אחר הצהריים בזכות אמא שלי, יחד עם ניחוח עוגות השמרים האלוהיות שלה, שמענו את "מתוק מעז" בהגשת דן כנר שהיה מכריז בקולו הרדיופוני על השירים המושמעים כאילו כרגע השתחררו לרדיו, ומדקלם את המילים בתרגום מדוייק לעברית תקנית כאילו היו שירה ("אמרו ללורה שאני אוהב אותה/ אמרו ללורה שאני זקוק לה"). תמיד צחקתי על זה שהוא משמיע שם כל פעם את אותם 20 שירים, בסדר שונה, אבל בסופו של דבר אני כן יודעת להעריך את המטען ההיסטורי שמגיע עם השירים האלו ואת המשמעות שלהם כקלאסיקות מוזיקליות שיחיו לנצח ולכן זה מאוד טריקי לקחת את השירים האלו שמוכרים כל כך ולתת להם פרשנות, ועוד בעברית, לא פחות.

בינדר ודנדט

אבל הומור הוא אחד הדברים שעוזרים לחבר'ה של בינדר ודנדט לעבור את המשוכה של לתרגם את השירים ועדיין להראות להם כבוד. מילות השירים הופכות מפורמט של אנגלית יומיומית לפורמט של עברית חברה'מנית שהיתה מקובלת בסיקסטיז והסבנטיז. הגישה של הלהקה מאוד כייפית, ובהופעה ההרגשה היא של הישאבות לאווירה אחרת, חזרה אחורה בזמן שנראית מאוד מוזרה כשאתה יושב בבר מודרני. אבל פתאום כל זה לא משנה - יש משהו כל כך מקסים בנוסטלגיה של השירים "של פעם", ודווקא בזכות התרגום של השירים לעברית אין תחושה שיושבים ומקשיבים ללהקה שמבצעת קאברים אלא יותר של העלאה באוב של להקות הקצב הקלאסיות.

לא תמיד המילים העבריות יושבות בצורה מושלמת על המלודיה המוכרת ויש רגעים שזה נשמע לי קצת מוזר (וזה נובע מבעיה של השפה עצמה), אבל ברובו הגדול, הפורמט המתורגם עובר מצויין ומשעשע לפרקים. השיר שתפס אותי הכי חזק הוא "בואי אלי", הגירסא העברית של השיר For Your Love בביצוע המקורי של ה-Yardbirds. הגירסא של בינדר ודנדט נשענת גם מילולית על המקור, מה שהופך אותה למאוד אמינה בעיניי. אצלי זה הגיע למצב בו שמעתי ברדיו לא מזמן את השיר המקורי והמילים הראשונות שעלו לי לראש היו "בואי אלי". זה רק אומר שכשזה עובד, זה עובד מצויין.

מעניין לראות מה יהיה הכיוון אליו תתקדם הלהקה. הם חיים ונושמים אולד-סקול רוקנ'רול והם הולכים עם זה עד הסוף, אבל זה עדיין מסווג אותם בעיקר כלהקת קאברים, למרות שיש להם טוויסט שמפריד אותם מהשאר (לדוגמא הרכבי קאברים של הביטלס או של ה-Doors). יכול להיות שהשלב הבא של הלהקה הוא יצירה של חומר מקורי שמביא את גישת הרוקנ'רול המשוחררת שלהם לשירים חדשים שלא יועמדו בהשוואה למשהו שהיה לפניהם. זה אמנם דבר מפחיד כשלעצמו, להוציא משהו שהוא כולו שלך ללא ההילה של השיר המקורי, אבל זה מה שעושה את זה לכל כך מרגש.

Looking Hot...

התקופה היתה אמצע שנות ה-90 ו-No Doubt היו הלהקה הכי לוהטת שיצאה מקליפורניה. הם התהדרו בסולנית מגניבה כל כך שזה היה כמעט לא חוקי, גוון סטפאני. המוזיקה שלהם התבססה על פיוז'ן של פאנק-רוק עם סקא ופופ, שילוב ביזארי לכל הדעות אבל זה עבד ובגדול. אלבום הפריצה של הלהקה Tragic Kingdom שנכתב בהשראת הפרידה של סטפאני מגיטריסט הלהקה היווה (ועדיין מהווה) בעיני את אחד מאלבומי הפרידה ושברון הלב הכי מקפיצים. 

אז למה העברתי אתכם עכשיו את שיעור ההיסטוריה הזה? כי הלהקה החליטה שהם מתאחדים אחרי 11 שנות פסק-זמן ומוציאים אלבום חדש. עכשיו, האלבום Tragic Kingdom לא היה היחיד של הלהקה, היו אחריו לפחות עוד שלושה שאני זוכרת, אבל אף אחד מהם לא הצליח לשחזר את הצלחת האלבום הזה ואת הבשורה המוזיקלית המרעננת שהוא הביא איתו. שלא לדבר על המגה-סופר-אולטרה-להיט Don't Speak, בלדת רוק שעומדת היטב במבחן הזמן ועד היום אפשר לשמוע אותה מתנגנת בתחנות הרדיו השונות.

No Doubt, מודל 2012

גוון סטפאני לא ממש צריכה את האיחוד הזה מבחינה מסחרית - מאז היציאה לפסק הזמן של הלהקה היא הפכה לאימפריה של אישה אחת ובראה את עצמה מחדש ככוכבת פופ עם סטייל ייחודי ומוקפד, גם כשהוא מטורף. בנוסף, היא השיקה קו אופנה וקוסמטיקה (Harajuku Lovers) שמהווה המשך ישיר לטרנד ההרג'וקו שהיא התחילה באלבום הסולו הראשון שלה.
לדעתי האיחוד הזה נעשה כי חברי הלהקה, ובפרט סטפאני פשוט מתגעגעים. הלהקה הזו לא סונתזה במשרדים של איזשהי חברת תקליטים גדולה, מדובר בכמה חבר'ה מקליפורניה שפשוט רצו לעשות מוזיקה יחד וככה זה נשאר, גם אחרי שנים בנפרד. אני חושבת שזה גם מחזיר את סטפאני לעצמה, למי שהיא היתה לפני בנות ההרג'וקו - טום בוי שמנצחת את הבנים במשחקים שלהם, ומשתוללת על הבמה.

האמת היא ששמעתי את הסינגל הראשון שהם הוציאו מהאלבום החדש, Push and Shove ולא נפלתי. נכון, יש לשיר Settle Down גרוב נכון שגורם לך לנענע את הראש אבל כל האווירה מרגישה קצת יותר מדי תקועה בימי הזוהר של הלהקה בניינטיז. כאילו זה כבר לא מתאים. ההוכחה הכי טובה לזה היא שאפילו גוון סטפאני שהחליטה לעשות במפתיע הומאז' לימי הגופיות והדגמ"ח-טריינינג נראית שהיא מרגישה קצת לא בנוח.

אבל הסינגל השני ששוחרר מהאלבום, Looking Hot, הוא הסוכרייה האמיתית לה חיכיתי. זה שיר פופ-רוק כתוב לעילא, שמלווה בקליפ בו העלילה סובבת את מאבק הילידים האמריקאים בכובשים הלבנים. הקליפ כבר הספיק ליצור תרעומת רבה בחוגי ילידים אמריקאים על כך שאופן הצגתו של המיעוט הזה הוא פוגעני. הלהקה באקט של רצון טוב פרסמה התנצלות ומשכה את הקליפ משידור, לכן הגרסא שאני מביאה לכם היא הופעה באקס פקטור הבריטי, שהיא תחליף דיי טוב. החלק הכי כייפי בשיר הזה היא הבלחת הסקא הגאונית בערך במחציתו ומהווה אתנחתא מצויינת בה סטפאני מוכיחה שהיא לא איבדה אף לא חלקיק מה-swag והאטיטוד שתמיד היו לה. בשלוש מילים - איזה שיר כייפי.

ואיכשהו שוב אני מגיעה להתבגרות בכבוד. ואין להקה שעשתה קאמבק לאחרונה והשתבחה עם השנים יותר מאשר No Doubt. זה לא שהם עושים עדיין את אותה מוזיקה בדיוק, זו התפתחות טבעית של הז'אנר שלהם שמתאימה לגילם ולמעמדם, ועדיין מצליחה להיות ממש טובה.