חמישה שירים שאהבתי לאחרונה (Vol 8)

אחרי העדרות ארוכה מדי אני צריכה לחזור לכתוב, ויש לי יותר מדי מילים בראש שמנסות להתארגן לפוסטים. אז עד שהן יתארגנו אני מתחילה בקטנה, עם חמישה שירים שחרכו את האוזניים שלי לאחרונה. 

התגעגעתם? כי אני כן.

1. The Kooks - Forgive and Forget

האמת היא שה-Kooks קנו אותי בשיר Sway מ-2009 והם לא הצליחו מבחינתי להתעלות שוב לאותה רמה של מוזיקה מפוצצת מרגש אבל השיר הזה ממש ממש חמוד. יש לו גרוב והוא רקיד לגמרי כולל הקליפ באווירת המוד (Mod), בדיוק מה שצריך כדי להתעורר בבוקר (למרות שיש בקרים ששום דבר לא יעזור בהם). 

2. Jack White - Lazaretto

לפעמים כל מה שצריך זה קצת גיטרות, והשיר הזה מספק אותן ובגדול, ביחד עם ההגשה הייחודית של וויט יש פה פצצת אנרגיה אגרסיבית וממכרת לפנים. 

3. Alt-J - Left Hand Free

אז Alt-J חזרו באלבום שני ואני מאוד אוהבת את מה ששמעתי ממנו עד כה. יש פה את הסגנון המאוד אופייני שלהם אבל יש הרגשה שמשהו השתדרג - הבניה של השירים או העיבוד הפכו ליותר רוקיסטים, עם יותר דיסטורשן, קצת פחות עדינים ממה שהם הציעו עד עכשיו. 

4. Gaslight Anthem- Rollin' And Tumblin'

אני לא אוהבת את העובדה שלהקות רוק שמעולות בשירים הרועשים יותר שלהן צריכות בלדת רוק כדי להיכנס לפלייליסט. כבר כתבתי כאן על Gaslight Anthem וביולי יצא להם אלבום חדש שמתוכו השיר הזה הוא הסינגל הראשון, רועש ונהדר לנהיגה כמו שאני אוהבת. אבל עדיין הקוד הגלגל"צי פוצח רק בעזרת בלדת הרוק Get Hurt שנטחנת בימים אלו. היא מאוד יפה ויש לה מבנה מצויין בז'אנר הזה של השירים האלה, אבל עדיין היא מחזיקה בעיקר בזכות הרגש. השיר הזה לעומת זאת רועש כמו שצריך וממשיך את הקו האמריקאי הבסיסי של הלהקה. הקליפ של השיר מזכיר לי את השימוש ההיסטרי ברקדניות שנעשה ב-Brianstorm של הארקטיק מאנקיז והשוואה כזו (גם אם רק ברמת הקריאייטיב) היא בדר"כ טובה.

5. Hozier - Take Me To Church

נכון, אם אתם עוקבים אחרי הפוסטים כבר הזכרתי את השיר הזה בפוסט המקומות הבטוחים שלי אבל החלטתי שיש לי צורך להרחיב עליו קצת. זה שיר יחסית ישן, הוא יצא כבר ב-2013 אבל זכה לעדנה מחודשת אחרי ששוחרר שוב בארה"ב ביוני השנה והתקבל שם בהצלחה גדולה וכך הסתנן גם לרדיו הישראלי. אני רוצה לחשוב ששמרתי את הטוב ביותר לסוף הפוסט. השיר הזה כל כך עצוב ומורבידי ועם זאת הוא כל כך יפה. אפשר להתייחס לשיר כפשוטו, אבל לפי הוזייר עצמו השיר הוא מטאפורה למוות שהוא רואה בהתפתחות מערכת יחסית:

"I found the experience of falling in love or being in love was a death, a death of everything. You kind of watch yourself die in a wonderful way, and you experience for the briefest moment – if you see yourself for a moment through their eyes – everything you believed about yourself gone. In a death-and-rebirth sense" (וויקיפדיה, ראיון לאייריש טיימס)

הפתיחה בסגנון כנסייתי, הכניסה של הלהקה לאחריה ואז ה"Amen" העירום שמגיע לפני הפזמון הדרמטי. ממש גוספל חדש בעור סינגר-סונגרייטר. אני מכורה.

המרחב המוגן

אז הנה אנחנו שוב פה, בימים מלחיצים ולא פשוטים. לרובנו כבר יצא לשמוע אזעקה אחת לפחות ולמהר ולאסוף את עצמנו לממ"ד, למקלט או לחדר המדרגות (ואולי גם להכיר את השכנים), אבל כל הרצון הטוב לא יכול להוריד את המועקה הקטנה (או הגדולה) בגרון שאנחנו חיים בחוסר ביטחון. אפילו אם ביומיום אנחנו לא מרגישים את זה, והכל נראה לנו נורמלי, אין לנו באמת "נורמלי" במדינה הזו. דווקא ה"לא נורמלי" הוא ה"נורמלי" שלנו וכולנו דיי בסדר עם זה. עד לשבועות כאלו שה"לא נורמלי" הוא הדבר היחיד שרואים ומרגישים וזה מלחיץ. 

אז מנסים להתמודד. מעבר למשפחה שלי והבית שלי שהם המקום הבטוח שלי להתנחם בו ולשאוב ממנו כוח, המוזיקה היא המרחב המוגן שלי. כי אני יכולה לשכוח מכל מה שקורה סביבי ופשוט לשקוע בה, בלי צורך להגיד משהו או לתת משהו מעצמי. זה לגמרי הדבר שאני צריכה בשביל הנפש שלי כדי להרגע ולחשוב שהכל בסדר, אפילו אם רק לשעה. 

המוזיקה שנמצאת במקום הבטוח הזה היא לא משהו קבוע, ותלויה מאוד בסטייט אוף מיינד שלי ובמה שנוגע בי באותה תקופה, לפעמים זה אלבום מתחילתו עד סופו ולפעמים זה בליל של שירים בלי קשר ברור מדי ביניהם. כי במרחב המוגן שלי אני יכולה להתפרק לגרמים ולהיבנות שוב, בלי שיפוטיות, בלי ביקורת, ובלי מילים. 

אלו (יחד עם חדר המדרגות) היו המקומות הבטוחים שלי השבוע. מה היו שלכם?

Words for the Modern Gentleman

בדרך כלל, אין לי זמן לקרוא הרבה מעבר למינימום שאני מכריחה את עצמי על מנת לא להתנוון. המינימום הזה לא משאיר לי הרבה זמן לקרוא מגזינים שהם מבחינתי יותר פינוק מאשר צורך, אבל לפעמים יש גיליונות של מגזינים שאני פשוט מרגישה שאני חייבת להשיג ולקרוא וזה מה שקרה לי עם גיליון ינואר 2013 של המהדורה הבריטית של המגזין Esquire המוקדש כולו למוזיקה. אני חייבת להודות שמה שמשך אותי לקרוא את הגיליון היה כתבת השער – ריאיון עם ג'ק וויט. כבר כתבתי פה על וויט ועל אהבתי אליו כמוזיקאי מוכשר ולכן הצלחתי לדחוק גם את קריאת הגיליון ללו"ז.

ג'ק וויט בצילומים ל-Esquire (תמונה מפה)

המגזין פונה בהגדרתו לגבר המודרני וכמובן שרוב הכתבות בעמודים הראשונים עוסקות בגאדג'טים החמים לבחור אוהב המוזיקה שיש לו 200 פאונד לשים על זוג אוזניות, או על פטיפון בניחוח של פעם, אבל החלק המעניין באמת הן כתבות העומק שעושות את הדפדוף בין הפרסומות לשווה את ההשקעה.

הדבר הראשון שתפס לי את העין היה spread שלם על הרולינג סטונס, עבר והווה. מעניינים במיוחד היו קטעים מספרו החדש של פיליפ נורמן על מיק ג'אגר שמתאר את עלייתם של הרולינג סטונס מזווית קצת שונה. אנדרו אולדהם, האמרגן האגדי של הסטונס, מתואר כבחור צעיר ולא מנוסה עם שיגעון גדלות להפוך לגרסא הבריטית של פיל ספקטור האגדי כשלעצמו. הוא לקח חבורה של בחורים החברים בלהקה שניסתה למצוא את עצמה בעולם הפופ הבריטי ועלה על טריק גאוני – הוא ישווק אותם כלהקה שתכוון אקסקלוסיבית לקהל הצעיר יותר, שאוהב את הלהקות שלו מלוכלכות, הולכות מכות ומרדניות – "A band their elders would never grow to love" וזה בניגוד לביטלס שהיו מעוררי מחלוקת בתחילת דרכם אבל התחבבו על הדור המבוגר יותר בזכות המוזיקה. אירוני שהשיר שהביא לסטונס את ההצלחה המסחרית היה שיר שנכתב ע"י לנון ומקרתני, I Wanna Be Your Man, אבל גם עם נתוני הפתיחה האלו, הביצוע של הסטונס לוקח את השיר למקום אחר לגמרי מאיך שהביטלס היו מבצעים אותו, מיק ג'אגר הוא טווס על הבמה, משלים את השואו, ובזה היה טמון הקסם של הסטונס ומה שהפך אותם למרעננים במיוחד.

הדבר המעניין הבא הוא ה-ריאיון המובטח עם ג'ק וויט, אחד מענקי הרוק המודרניים, איש שעושה המון ונראה שהוא תמיד במירוץ. וויט, מקים ה-White Stripes הספיק להתחתן ולהתגרש פעמיים (בפעם הראשונה עם מג וויט, ובפעם השניה עם הדוגמנית קארן אולסון) להביא לעולם שני ילדים (מנישואיו השניים), להקים כמעט במקביל את ה-Raconteurs וה-Dead Weather ולפצוח בקריירת סולו מוצלחת. אה כן, ובדרך להזריק חיים לרוק-בלוז השורשי האמריקאי. למרות מראה רוח הרפאים שלו והצללית האדומה שמעטרת תדיר את העיניים שלו כדי לתת לו מראה עוד יותר זומבי ג'ק וויט הוא התגלמותה רוח האמריקאנה. זה סוג של פרדוקס כשאחד המוזיקאים הכי פופולאריים בסצנת הרוק האמריקאית, שמצליח לשלב רוק אלטרנטיבי עם פולק וקאנטרי בפיוז'ן שנראה כל כך טבעי וחסר מאמץ נראה כאילו הוא מעולם מוזיקלי שונה לחלוטין. אפילו הצורה בה הוא מתלבש כולה אומרת ג'נטלמן אמריקאי דרומי , עם חליפות שלושה חלקים ועניבה אלגנטית. וויט הוא איש שאוהב לשמור על המסתורין שאופף אותו בקנאות, למרות שהוא מדבר המון בראיון, הוא בעיקר סוטה מהשאלה וגולש להרהורים. למרות שהם מעניינים מאוד (אני שונא את טוויטר, ליידי גאגא היא זיוף), הם לא מספרים לנו הרבה על וויט האדם והמוזיקאי. התרשמות הכותב מוויט מסוכמת כאשר הוא מצטט את וויט עצמו, במשפט שאמר על בוב דילן – "He's very good at making sure you don't know him". אין ספק שג'ק וויט הוא אמן מסקרן מאוד ותעשו לעצמכם רק טוב אם תתנו כמה האזנות לאלבום הסולו שלו, Blunderbuss.

מאוד נהניתי לקרוא את הגיליון ושמחתי שלא ויתרתי עליו, אפילו שאני לא קוראת את המגזין באופן שוטף. אבל תוך כדי הקריאה עלתה בי המחשבה הלא נוחה שלמרות האהבה הגדולה למוזיקה שניכרת בגיליון הזה של אסקוויר ובכותביו, המגזין עצמו עדיין מיועד לגברים. אפשר לראות את זה מתחילתו ועד סופו – הפרסומות הן לשעונים יוקרתיים (לגברים), גאדג'טים (ברור שלגברים), בשמים לגברים ואלכוהול. הנקודות הנשיות היחידות שמופיעות בגיליון הן ליידי גאגא שמוזכרת בכתבה על הדרכים לעשות כסף ממוזיקה וכתבה של שני עמודים על פיקסי גלדוף שמופיעה עם שירי הפולק-פופ שלה תחת השם Violet בסט תמונות יפות אבל חלולות, שקצת מפספסות את העניין של האמנית הרצינית.

פיקסי גלדוף בצילומים ל-Esquire (תמונה מפה)

זה גורם לי לחשוב על למה קיימת ההפרדה הזו, למה שמגזין שמגדיר את עצמו "מגזין גברים" יוכל להקדיש גיליון שלם למוזיקה ונספחיה אבל מגזינים שמוגדרים "מגזיני נשים" ימשיכו להתעסק כל חודש בביוטי, אופנה ואהבה. אני לא חושבת שיש משהו כל כך רע בלהתעסק בדברים האלו, הרי ברור שרוב הקוראות מעוניינות לקרוא על הנושאים האלו וגם אני נהנית מזה, אבל כאשר מגבילים את כל העולם הנשי לנושאים האלו זה מתחיל לעצבן אותי. גם אם יש שם כתבות עמוקות קצת יותר הן נדחקות לשוליים, לעמודים האחרונים שאליהם כבר לא מגיעים כמעט, ממש לפני המודעות של מגידי העתידות בטלפון.

תאמינו לי - אני לא רוצה להישמע פמיניסטית זועמת, עברתי את השלב הזה כבר מזמן. אני פשוט תוהה באמת למה צריכה להיות ההפרדה הזו, למה ברור לעורכי המגזינים האלו שגברים יתעניינו בכתבות העומק על עולם המוזיקה ונשים יתעניינו רק באיזה שיר לשים כשהן רוצות לעשות סטריפטיז לבחור שלהן? למה שעיתון נשים לא יקדיש גיליון שלם למוזיקה? אה, נכון, silly me, באמת שכחתי שנשים לא באמת אוהבות מוזיקה איכותית. תנו להן לשמוע בריטני ספירס וג'סטין ביבר כל היום והן יהיו מרוצות.

אבל עכשיו ברצינות.

מנקודת המבט שלי, העובדה שאסקוויר הקדיש גיליון שלם למוזיקה בקונסטלציה הרגילה שלו, עם הפרסומות הרגילות שלו קצת דפקה אותו כי גם אם יהיו נשים (כמוני) שיקראו את המגזין בשביל העניין האמיתי שיש להן במוזיקה הפרסומות יתבזבזו עליהן, כי הן לא קהל היעד שלהן. אלא אם המטרה היא לגרום להן לרייר על דיוויד בקהאם (שמפרסם עוד חברת שעונים) ואז אני מבינה אותם לגמרי. כאן עולה השאלה האם יש צורך במגזין מוזיקה שידבר לנשים? הרי כל מה שקיים היום בשוק המגזינים ועוסק במוזיקה (כן, גם Q האהוב שלי) מדבר בעיקר לגברים, גם אם לא בצורה ישירה. מה שמעלה נקודה עוד יותר מעניינת והיא האם יש הבדל בין כתיבה על מוזיקה שנעשית דרך עיניים נשיות לבין כזו שנעשית מנקודת מבט גברית?

מה שמפריע לי היא האוריינטציה אותה מקבל המגזין ומידת הרצינות בה הוא נלקח. מגזין כמו אסקוויר נחשב ליותר רציני ועמוק מאשר מגזין כמו קוסמופוליטן, אבל האמת היא ששניהם מוכרים לקהל היעד שלהם את התדמית האידילית שהם צריכים לשאוף אליה לדעתם. בקוסמופוליטן אולי ברור לכולם  הניסיון למכור את החלום באמצעות נעלי עקב אימתניות של לובוטון אבל אסקוויר, עם כל הגאווה העיתונאית שלהם ינסו למכור לקוראים את השעון של אומגה או את ג'קט הצמר של פראדה שלבש וויט בסשן הצילומים שנערך לכבוד הראיון בדיוק באותה צורה. ואז טוענים שמגזינים לגברים בכלל לא מתעסקים בשטחי.

השיר Woman Like A Man של דמיאן רייס עולה לי בזמן האחרון יותר ויותר באייפוד, כאילו בהזמנה ומסכם בצורה מדוייקת את הבעייתיות בלהיות אישה שיכולה לחשוב בשביל עצמה, שמקבלת מסרים סותרים מכל מי ומה שסובבים אותה. ככה זה כשרוצים גם וגם. השיר לא ממש מוכר, ושוחרר באוסף הבי-סיידים המצוין שלו, חלק מהשירים שם אפילו טובים יותר מהשירים באלבום הבכורה הנהדר שלו O.

אני רוצה לראות מגזין שידבר על מוזיקה בגובה העיניים ויפנה לקהל שאוהב מוזיקה, נקודה. לאנשים אינטליגנטים שבאמת נושמים וחיים מוזיקה, לא משנה אם הן נשים או גברים. לא צריכה להיות הפרדה בכזה עניין אוניברסאלי, ותאמינו לי שעם היצירתיות שהמפרסמים מראים עד כה, לא תהיה שום בעיה למצוא פרסומות לשים במגזין כזה.

חמישה שירים שאהבתי לאחרונה (Vol 2)

זה נהפך למין הרגל כזה, שכל כמה זמן יש לי כמה שירים שתופסים אותי ממש חזק ואני לא יכולה לחכות לכתוב עליהם - אז זו נעשתה למין פינה קבועה פה. אני לא חושבת שזה כל כך רע.

החמישייה הזו היא בסימן אקלקטיות - יש פה גם שקט וגם רועש, גם אגרסיבי וגם עדין, גם מקפיץ וגם עצוב... אתם בטח מבינים את הכוונה. אז בלי הקדמות נוספות - נתחיל.

1. Jack White - Love Interruption

וואו. וואו, איזה שיר. ג'ק וויט סופסוף מממש את מלוא הפוטנציאל המוזיקלי שלו ולא מתקשקש בעוד פרויקט צד (למרות שאת ה-Raconteurs חיבבתי). השיר הזה קורע את הלב, וכל שורה בו מלאת ניגודים של רכות וקושי ("I want love to grab my fingers gently, slam them in the doorway put my face into the ground"). זה ענק בעיני שבנאדם מסוגל לכתוב ככה. יש בשיר הזה את הגורם החמקמק הזה שיש בשיר באמת משובח ואני פשוט לא יכולה לשים עליו את האצבע. אז ג'ק וויט - שאפו.

2. Dry The River - The Chambers and the Valves

אם נתעלם רגע מהשם הטיפשי משהו של הלהקה יש פה שיר שלוקח את הפולק העדין ומתניע אותו במנועי סילון. מין הייפר-פאוור-פולק. Mumford and Sons על ספידים. לדעתי זו אבולוציה לגיטימית וטבעית לחלוטין של הז'אנר הזה, כי אם להודות על האמת, פולק עדין ושקט הוא רוב הימים לא כוס התה שלי. יש בשיר הזה מקצב מדביק, תופים היסטריים, ותחושת דחיפות (urgency) שקשה להתנגד לה. האנרגיות הן אדירות וקתרטיות. בשירה של הסולן יש משהו שמזכיר לי כנסייה, אין לי מושג למה. בכל מקרה, השיר הזה זכה למספר השמעות הולך ועולה אצלי באייפוד.

3. Spector - Chevy Thunder

השיר הזה נטחן ב-Xfm תחת הטייטל "הדבר הגדול הבא" והאמת היא שאני מסכימה עם זה לגמרי.זה שיר שיושב בדיוק בסימטה שבה אני מחפשת מוזיקה - קצבי וצעיר, עם פזמון מדביק ברמות. אין פה משהו שלא שמעתי כבר, אבל משהו בשילוב הזה של השיר המודרני עם הלוק והסאונד האולד-סקולי של הלהקה יוצר פה איזשהו קליק. והפזמון. אוי הפזמון... שיר אולטימטיבי לנהיגה, עדיף בכביש בלי מצלמות מהירות.

4. All The Young - The Horizon

שיר רוק בסיסי מאוד וטוב מאוד. האמת הייתי משוכנעת בפעמים הראשונות ששמעתי אותו שהשיר הוא של נואל גאלאגר ואני פשוט לא מזהה את הקול משום מה. בכל מקרה, נראה שהוא נרקח בהשפעה רבה של הגאלאגר האמור. זה ממש לא רע. הייתי ממש רוצה שיהיה עוד עתיד ללהקות שכותבות שירים כאלו, כאילו יש חור מאז שאואזיס התפרקו ויש מצב ש-All The Young מכוונים את עצמם להיכנס לנישה הזו. מעניין אם יילך להם. בכל מקרה, השיר הזה תפס מאוד חזק בממלכה המאוחדת. אם תשאלו אותי, מכל השירים שברשמה הזו, יש לשיר הזה את הפוטנציאל הכי גדול להיכנס לפלייליסט בגלגל"צ כך שיכול להיות שתשמעו עליו לא רק פה.

5. Willy Moon - Yeah Yeah

זה שיר כל כך רקיד ופ'אנקי שזה כמעט לא חוקי. לא נראה לי שמאז קאלווין האריס, לא נכנס לזירת הפופ הבריטית בחור לבן עם כל כך הרבה גרוב (אפילו ש-מון בכלל ניו זילנדי). נראה אתכם לא מתחילים לפזז ספונטאנית איתו.

אני יודעת שטעם מוזיקלי זה דבר מאוד מאוד רגיש ואינדיבידואלי אבל אני מקווה שתנסו לאמץ לכם משהו מהרשימה הזו. אני בכל מקרה אשב לי פה ואמשיך לפזז עם ווילי מון.