יום שישי, 25 בדצמבר 2015

למה אני לא מצלמת בהופעות

חדירת הצילום הדיגיטלי ככלל והזמינות הגבוהה שלו בסמארטפון בפרט הפכה את פעולת הצילום למשהו הרבה יותר פשוט ונגיש - לא עוד צילום שחייבים לפתח מהפילם (זוכרים?) כדי לקבל רצף של תמונות שחלקן מטושטשות, אלא פידבק מיידי ויכולת לתעד כל אירוע בכל רגע נתון. אח, הקידמה. אני חושבת שהעניין שלי בצילום החל להתפתח כשקניתי את המצלמה הדיגיטלית הראשונה שלי. היה לי פתאום כל כך קל ומעניין ללמוד מיומנות חדשה ואפשר להגיד שמאז המצלמה לא עזבה לי את היד בפורמטיה השונים. 

הייתי מצלמת גם בהופעות, רציתי תמיד לתפוס את הרגע הזה שהזרקור נמצא בדיוק על האדם הנכון, בזווית הנכונה ובשיר הנכון, ולתעד את החוויה שלי כדי שיהיה לי ממה להיזכר, אבל משהו שם לא עבד. אני לא מתיימרת לצלם ברמה מקצועית, ולכן המצלמה שלי לא מאוד מקצועית וזה, מה לעשות, מקשה קצת. אני חושבת שנקודת המפנה בה הפסקתי לצלם בהופעות היתה בהופעה הראשונה של דפש מוד בארץ. ישבתי על הדשא, מחכה להופעה ומבואסת על החיים שלי שאין לי בטריה למצלמה. הגונג הזה שפתאום צלצל לי בראש היה קריאת השכמה - תראו אותי, כל כך מסכנה שקניתי כרטיס במיטב כספי כדי לראות להקה שאני כל כך אוהבת ועכשיו מה שמפריע לי זה שאין לי מצלמה? מה דה פאק נסגר איתי? 

וזה היה פשוט כל כך. פשוט לא צילמתי. זה היה מרענן כל כך לא להיות צריכה להתחיל להתעסק עם ההגדרות של המצלמה ולראות איזה תמונה יצאה ואיזו לא ולבזבז את הזמן שלי במקום אשכרה להנות מההופעה. במקום לנסות לתעד את הרגע פשוט לחוות אותו. קונספט מהפכני ממש. מה שכן, אז הסמארטפונים לא היו נפוצים כמו שהם הפכו להיות היום ולכן מי שצילם היו מעטים יחסית. היום נראה שכל מה שאנשים עושים כשהם מגיעים להופעה זה לצלם. יעידו על כך מאות ואלפי המכשירים המונפים דלוקים ומצלמים במקום מציתים נוגים. 

הרי תמונות לא באמת מעבירות אווירה

הרצון לתעד את הדברים המגניבים שקורים לנו הפך לאובססיה, כאילו להפוך את החיים שלנו לגלויה או לבנות פיד אינסטגרם של פיות ופרפרים. נראה שאם לא נתעד זה כנראה לא קרה. כאילו זה שאנחנו מודיעים לעולם שהיינו שם נותן לנו ערך מוסף. אני לא יודעת מה איתכם אבל בשנים האחרונות, כשאני מגיעה להופעה הסלולרי שלי לא יוצא מהכיס, אלא לכמה תמונות וצ'קאין במקרים מסויימים (נו טוב, גם אני חוטאת בזה לפעמים. רוצים לעשות מזה סצינה?). אני מתרכזת באמן שלשמו התכנסנו ובמוזיקה, כי זה באמת מה שמשנה, נכון?

אני רוצה לתת למדיום הבלתי אמצעי של ההופעה החיה לכלות אותי, לתת למוזיקה להיכנס לי לכל תא בגוף וליצור את אפקט הייחודי שלה, זה שבגללו הגעתי לשמוע אותה. אם אתם קוראים את הבלוג באופן עקבי פחות או יותר בטח כבר שמתם לב שמוזיקה היא משהו מאוד מאוד רגשי מבחינתי. שיר אחד יכול להעלות אותי לאולימפוס ושיר אחר או phrasing מסויים יכול לרגש אותי או לשבור לי את הלב לרסיסים. אז אתם בטח יכולים לתאר לעצמכם כמה אני מתרגשת כשבדיוק בשניה של שיא השיר, כשהאינטראקציה בין הלהקה לקהל קרובה לנקודת רתיחה, מישהו מחליט לדחוף את הסלולרי שלו בדיוק מול הפרצוף שלי ולדפוק לי את כל הכיף. 

Sigh

הרי אם לא בשביל רגעים קליימאקטים כאלה, למה אתה פה? בשביל מה להגיע? לשלם, להשתנע, להישאר ערה עד מאוחר כשהילדים העירו אותך ב-5:00 בבוקר ואת אחרי יום עבודה מלא וגם היית צריכה למרפק את עצמך בין מאות אנשים כדי להגיע בדיוק לנקודה שאת אוהבת לעמוד בה בבארבי? בשביל מה באמת אם לא כדי להנות מההופעה? נשגב מבינתי. 

אז בחייאת רבאק, אני פונה ללב שלכם. כבר באתם להופעה של אמן/להקה שאתם אוהבים! אז למה פשוט לא להנות מהחוויה בלי לתעד כל פיפס? כמה תמונות מייצגות זה לגמרי סבבה, ואני מפרגנת לכם גם סרטון. אנשים שבאמת צריך להיות אכפת לכם מדעתם לא צריכים תמונות מטושטשות של הסולן כדי לדעת שהייתם שם. הם יאמינו לכם בכל מקרה וישמעו את החוויות שלכם בשמחה. וכל השאר, למי אכפת?