יום שבת, 9 ביוני 2012

Spectrum

האלבום השני של פלורנס וולש, Ceremonials (הידועה יותר כ-Florence and the Machine) היווה חתיכת ציון דרך מבחינתה ובפופ הנשי בכלל. אני יודעת שזו הגדרה דיי בומבסטית אבל וולש הצליחה בזמן קצר מאוד בספירה המוזיקלית לקבע את מעמדה ככוח שאי אפשר להתעלם ממנו. הנוכחות שלה ממגנטת, והקול שלה  מגלם בתוכו את הסיבה שבגלל שהמציאו פזמונים ענקיים.



אם להסתכל על האלבומים של וולש, רואים קו מנחה ברור וחזק שמקשר ביניהם. ברור לי לגמרי שאם לא היה נוצר האלבום הראשון שלה, Lungs (ממנו אתם בטח מכירים את החידוש שלה ל-You've Got The Love) לא היה יכול להיווצר האלבום Ceremonials. יש פה אבולוציה יצירתית נהדרת כך שוולש לקחה את כל מה שהיה כל כך ממכר באלבום הראשון וסובבה לזה את החוגה למקסימום. הפזמונים הפכו להיות גדולים יותר, חזקים יותר, המוזרויות הפכו להיות מוזרות יותר (במובן הטוב של המילה). וולש היא ציפור לא ממש קונבנציונאלית בנוף המוזיקלי של הפופ הנשי וטוב שהיא שם. אני לא יכולה לחשוב על זמרת אחרת שמסוגלת לעשות את מה שהיא עושה כמו שהיא עושה אותו. באלבומים שלה, וולש מזמינה אותנו כמאזינים לקחת חלק במה שקורה לה בראש והתוצאה פשוט מהממת חושים.

התכנסתי כאן היום, אם כן, לדבר על הסינגל האחרון שיצא מהאלבום האחרון, Spectrum. האוזן צריכה להתרגל אליו, אם אתם מכירים את וולש זה יבוא יותר בקלות, אבל זה לא שיר "רגיל" באף קנה מידה. אין לו מקצב קונבנציונאלי, הכלי המוביל בו הוא נבל שזה משהו שלא רואים הרבה. אבל כשמתרגלים למוזרויות השיר מתגלה כאחת הפנינים הבורקות ביותר באלבום. הוא מדבר על יציאה מהקליפה, גידול עור שיגן מפני העולם והמוזיקה מתאימה בדיוק לזה - מתחילה שקטה מאוד ועדינה עד לפזמון המתפרץ שמרעיף עליך את כל העושר התזמורתי הדרמטי שיכול להיכנס לשיר אחד. העושר הזה שוטף אותך, לא נותן לך להתרכז בשום דבר אחר חוץ מלנסות לפרוט בראש  לפרטים את כל מה שהולך שם.

Say my name and every colour illuminates  
we are shining and we will never be afraid again

כשוולש שרה את השורות האלו שוב ושוב במהלך השיר אפשר להרגיש שהיא נוסקת, הקול שלה מתנהג כאילו הוא ישות בפני עצמו ולטעמי בשיר הזה היא מתעלה על כל מה שהיא עשתה בנתיים מבחינה ווקאלית.



את הקליפ ביימו דיוויד לה-שאפל והכאורוגרף ג'וני ביירן, והאסתטיקה היא לגמרי לה-שאפלית, מאוד בובתית ומושלמת מצד אחד ומהצד השני אפלה ומטרידה. אני לא יודעת אם הצלחתם לתפוס את התערוכה של הצילומים שלו כשהיא הגיעה לארץ והוצגה תקופה במוזיאון תל אביב לאומנות. אם פספסתם, הנה רק דוגמא לתמונה מסדרה של תמונות באותה הרוח שהוצגה. לה-שאפל מצלם המון כוכבים אמריקאים, אתם יכולים להתרשם בקישור הזה.



לה-שאפל יוצר תמונות גדולות מהחיים של סצינות שהן מושלמות ולא מושלמות בו בזמן, הקומפוזיציה שלו תמיד מדוייקת ומרפררת לתרבות הפופ ולמוטיבים נוצריים מובהקים. בעבודות שלו הכל כל כך יפה וכל כך מוקפד שזה כמעט לא אנושי. בקליפ הזה וולש פשוט מושלמת - הסטיילינג יפיפה ואדג'י, היא עומדת ייחודית מכל רקדני הבלט המקיפים אותה בפיאה ג'ינג'ית והיא זורחת. 

אני חושבת שזה מאוד מרשים שוולש צועדת לקצב משל עצמה, היא לא מפחדת להתנסות ולהיות ייחודית, היא לא מאויימת על ידי הצלחה של זמרות cookie cutter גנריות והיא בטוחה בעצמה ובמוזרות שלה כי זה מה שמבדיל אותה משאר הזמרות בשכבת הגיל שלה.

אני אסיים בציטוט של וולש מתוך ריאיון שהעניקה למגזין Q בגיליון מרץ 2012, שלדעתי מסכמות וממחישות בצורה הכי טובה את המהות שלה כאדם וכאמנית.

"There's no future and there's no past when you're onstage. There's that feeling when I hit a note where all the wittering goes quiet. It's a way of being out of control that is in your control. So the two things I am fighting against in the songs, the chaos and the control, are united... I can communicate things through songs that I can't otherwise. There's no big crescendo to a conversation".

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה