אם עקבתם אחרי הפוסטים בבלוג, דיברתי בכמה מהם על תוכניות ריאליטי מוזיקליות, ועל ההשפעה שלהן על תצורת הכוכבים הנוכחית בביצת הסלבס וכן על המפה המוזיקלית והאקלים היצירתי שלו הם גורמים. אם לדבר כרגע על התוכניות החו"ליות בלבד (ארה"ב ובריטניה), עם כל הבעייתיות שהתוכניות האלו יוצרות מבחינת יכולתם של אמנים לפרוץ לשוק המוזיקה, הן יכולות לבצע החייאה של שירים ישנים כמו חדשים, דווקא בזכות פורמט הקאברים.
טיבו של אדם שמשתתף בתוכנית ריאליטי מוזיקלית (אמריקן איידול, The Voice, The X Factor וכו') יקום וייפול על יכולתו לקחת שיר שהוקצה לו ולהפוך אותו למשהו חדש או לתת לו טוויסט שהוא לגמרי שלו, ולהמנע ממלכודת הקריוקי (כמו שסיימון קאוול אוהב לקרוא לזה). ככה דיוויד קוק (זוכה העונה השביעית של אמריקן איידול) הצליח לכבוש את הקהל האמריקאי למרות שהוא לא בן 15 ואין לו גומות חן מתקתקות. הוא מוזיקאי שנתן את הטוויסט שלו לכל שיר שהוא ביצע בתוכנית במהלך העונה וזה היה מה שהביא אותו לזכות בה. אחד הביצועים הזכורים שלו היה ל-Eleanor Rigby של הביטלס, בו הוא פשוט לקח שיר של הביטלס ונתן לו כנפיים.
אז לא הכול רע בממלכת הריאליטי.
עכשיו, בואו נדבר על השיר Impossible של שונטל (Shontelle) - שיר R&B מהזן הגנרי, בלדה שמנסה לקחת קצת ממריה וקצת מוויטני, אבל לא באמת מתעופפת לגבהים של הצמרות ששונטל מנסה להיתלות בהן. במקרה הזה האגוז המשובח שהוא Impossible ניתן לבחורה שאין לה באמת את השיניים להתמודד איתו. אני לא אומרת מילה רעה על היכולות הווקאליות של שונטל, אבל ה-phrasing לוקה בחסר, העיבוד פופי מתקתק וחסר ייחוד, וחסרים הדברים שהכי חשובים לבלדה - דרמה ורגש. יש פה משהו חלול מדי.
אם נסתכל על השיר הזה מבחינה אובייקטיבית זה שיר פופ מצויין - המילים משלבות בצורה מאוזנת בין שברון לב לתקווה, והן דורשות שיתנו להן את היחס המגיע להן, המלודיה מאפשרת מספיק מקום לברייקים דרמטיים, ולהכנסת כל הרגש בעולם, אבל זה פשוט לא נמצא בגירסא המקורית, וזה מאוד חבל. אבל אז הגיעה האקס פקטור, תוכנית הכשרונות שיצר סיימון קאוול, גם בגרסתה הבריטית וגם באמריקאית ועשתה לשיר הזה את הצדק שמגיע לו.
נתחיל במה שקרה בגירסא האמריקאית בעונתה השניה - להקת הבנות Fifth Harmony, שהורכבה ע"י ההפקה מחמש בחורות בגילאי העשרה שהגיעו כסולניות, היתה אחת ההברקות של קאוול, בדומה לאיך שנבנתה להקת הבנים הסופר-דופר-היפר-מצליחה One Direction בגירסא הבריטית של התוכנית. באודישן הראשון שלהן כלהקה הן ביצעו את השיר Impossible, אבל הן נתנו לו גירסא שונה מהמקור - המלודיה נשארה אותה אחת אבל היא פתאום משנית למילים, שפתאום מופיעות במרכז, יש שם את הרגש הנכון, ואת התווים הגדולים במקומות שהם צריכים להיות בהם. זה הופך להיות משיר שהייתי מדלגת עליו ברדיו לשיר שגורם לי לעצור ולהקשיב.
ועכשיו לגראנד פינאלה - הגירסא הבריטית של האקס פקטור גילתה לעולם את ג'יימס ארתור, בחור בריטי טיפוסי וגמלוני-משהו שמצא מפלט במוזיקה כדי להתמודד עם הגירושין הקשים שההורים שלו עברו. כבר באודישן ההיסטרי שלו היה אפשר לראות שיש לנו פה עסק עם מישהו שלא עובד לפי ה-Cookie cutter של הזמרים הצעירים שפעילים היום. היה בו משהו מקורי ומיוחד שגרם אפילו לגארי בארלו הרהוט לאבד את הקוהרנטיות. השיר שארתור ביצע בגמר העונה, והוא גם זה שהביא לו את הזכייה בה הוא אותו Impossible. יש משהו בבחורים ששרים שירים שהושרו במקור על ידי נשים שגורם לך לאהוב אותם אפילו יותר, כי כשגבר מתפרק וחושף את הקרביים הרגשיים שלו על הבמה יש בזה משהו הרבה יותר חזק, לפחות בשבילי. אתם בטח מכירים את הביצוע הזה אם שמעתם גלגל"צ בשבועות האחרונים. העיבוד המוזיקלי עושה לשיר את כל הצדק לו הוא ראוי, מתחיל איטי ושקט אבל ההגשה של ארתור נותנת לו עוצמה ודוחפת אותו במנועי סילון של רגש להיות כל מה שהוא אמור להיות. ארתור מצליח לסחוט את השיר הזה עד הטיפה האחרונה, ותכלס? לדעתי בביצוע הזה השיר מקבל את הטיפול הכי טוב שהוא קיבל עד היום.במיוחד עם הברייק המטורף ב-02:50 וכל מה שבא אחריו.
אז מה כל זה לימד אותי? דבר ראשון, שגם בריאליטי מוזיקלי, אם אתה רואה שיש לך ביד זמר שמה שהוא עושה עד עכשיו עובד, אל תיגע בו יותר מדי. ודבר שני, שגם השירים הכי טובים צריכים מישהו שיבצע אותם כראוי, ועל ההתכוונות והרגש הזה קם ונופל כל קאבר.
טיבו של אדם שמשתתף בתוכנית ריאליטי מוזיקלית (אמריקן איידול, The Voice, The X Factor וכו') יקום וייפול על יכולתו לקחת שיר שהוקצה לו ולהפוך אותו למשהו חדש או לתת לו טוויסט שהוא לגמרי שלו, ולהמנע ממלכודת הקריוקי (כמו שסיימון קאוול אוהב לקרוא לזה). ככה דיוויד קוק (זוכה העונה השביעית של אמריקן איידול) הצליח לכבוש את הקהל האמריקאי למרות שהוא לא בן 15 ואין לו גומות חן מתקתקות. הוא מוזיקאי שנתן את הטוויסט שלו לכל שיר שהוא ביצע בתוכנית במהלך העונה וזה היה מה שהביא אותו לזכות בה. אחד הביצועים הזכורים שלו היה ל-Eleanor Rigby של הביטלס, בו הוא פשוט לקח שיר של הביטלס ונתן לו כנפיים.
אז לא הכול רע בממלכת הריאליטי.
עכשיו, בואו נדבר על השיר Impossible של שונטל (Shontelle) - שיר R&B מהזן הגנרי, בלדה שמנסה לקחת קצת ממריה וקצת מוויטני, אבל לא באמת מתעופפת לגבהים של הצמרות ששונטל מנסה להיתלות בהן. במקרה הזה האגוז המשובח שהוא Impossible ניתן לבחורה שאין לה באמת את השיניים להתמודד איתו. אני לא אומרת מילה רעה על היכולות הווקאליות של שונטל, אבל ה-phrasing לוקה בחסר, העיבוד פופי מתקתק וחסר ייחוד, וחסרים הדברים שהכי חשובים לבלדה - דרמה ורגש. יש פה משהו חלול מדי.
אם נסתכל על השיר הזה מבחינה אובייקטיבית זה שיר פופ מצויין - המילים משלבות בצורה מאוזנת בין שברון לב לתקווה, והן דורשות שיתנו להן את היחס המגיע להן, המלודיה מאפשרת מספיק מקום לברייקים דרמטיים, ולהכנסת כל הרגש בעולם, אבל זה פשוט לא נמצא בגירסא המקורית, וזה מאוד חבל. אבל אז הגיעה האקס פקטור, תוכנית הכשרונות שיצר סיימון קאוול, גם בגרסתה הבריטית וגם באמריקאית ועשתה לשיר הזה את הצדק שמגיע לו.
נתחיל במה שקרה בגירסא האמריקאית בעונתה השניה - להקת הבנות Fifth Harmony, שהורכבה ע"י ההפקה מחמש בחורות בגילאי העשרה שהגיעו כסולניות, היתה אחת ההברקות של קאוול, בדומה לאיך שנבנתה להקת הבנים הסופר-דופר-היפר-מצליחה One Direction בגירסא הבריטית של התוכנית. באודישן הראשון שלהן כלהקה הן ביצעו את השיר Impossible, אבל הן נתנו לו גירסא שונה מהמקור - המלודיה נשארה אותה אחת אבל היא פתאום משנית למילים, שפתאום מופיעות במרכז, יש שם את הרגש הנכון, ואת התווים הגדולים במקומות שהם צריכים להיות בהם. זה הופך להיות משיר שהייתי מדלגת עליו ברדיו לשיר שגורם לי לעצור ולהקשיב.
ועכשיו לגראנד פינאלה - הגירסא הבריטית של האקס פקטור גילתה לעולם את ג'יימס ארתור, בחור בריטי טיפוסי וגמלוני-משהו שמצא מפלט במוזיקה כדי להתמודד עם הגירושין הקשים שההורים שלו עברו. כבר באודישן ההיסטרי שלו היה אפשר לראות שיש לנו פה עסק עם מישהו שלא עובד לפי ה-Cookie cutter של הזמרים הצעירים שפעילים היום. היה בו משהו מקורי ומיוחד שגרם אפילו לגארי בארלו הרהוט לאבד את הקוהרנטיות. השיר שארתור ביצע בגמר העונה, והוא גם זה שהביא לו את הזכייה בה הוא אותו Impossible. יש משהו בבחורים ששרים שירים שהושרו במקור על ידי נשים שגורם לך לאהוב אותם אפילו יותר, כי כשגבר מתפרק וחושף את הקרביים הרגשיים שלו על הבמה יש בזה משהו הרבה יותר חזק, לפחות בשבילי. אתם בטח מכירים את הביצוע הזה אם שמעתם גלגל"צ בשבועות האחרונים. העיבוד המוזיקלי עושה לשיר את כל הצדק לו הוא ראוי, מתחיל איטי ושקט אבל ההגשה של ארתור נותנת לו עוצמה ודוחפת אותו במנועי סילון של רגש להיות כל מה שהוא אמור להיות. ארתור מצליח לסחוט את השיר הזה עד הטיפה האחרונה, ותכלס? לדעתי בביצוע הזה השיר מקבל את הטיפול הכי טוב שהוא קיבל עד היום.במיוחד עם הברייק המטורף ב-02:50 וכל מה שבא אחריו.
אז מה כל זה לימד אותי? דבר ראשון, שגם בריאליטי מוזיקלי, אם אתה רואה שיש לך ביד זמר שמה שהוא עושה עד עכשיו עובד, אל תיגע בו יותר מדי. ודבר שני, שגם השירים הכי טובים צריכים מישהו שיבצע אותם כראוי, ועל ההתכוונות והרגש הזה קם ונופל כל קאבר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה