יום שבת, 31 בדצמבר 2016

לא פוסט סיכום שנה

אני יודעת שכל סוף שנה כולנו עסוקים בסיכומים. הכי טובים, הכי גרועים, הכי הכי. אבל אין לי מצברוח לסיכומי שנה כי מבחינה תרבותית חווינו לא מעט אובדן ולמעט שירים מסויימים שבטח כבר הזכרתי, אני לא רואה צורך לסכם משהו. מרגיש לי מעושה. 

אז החלטתי להקדיש את הפוסט האחרון שלי השנה לאירוע שלא רבים מאיתנו שמים אליו לב כל שנה אם אין ישראלי שמעורב - טקס הענקת פרס נובל. קצת היסטוריה - אלפרד נובל היה מהנדס וכימאי שוודי שהמציא (בין השאר) את הדינמיט. ההמצאה הזו הניעה מלחמות רבות מספור ועל מנת לתעל את ההמצאה שלו למקום אולי קצת יותר טוב ולשנות את הדרך בה נזכר שמו בספרי ההיסטוריה, צוואתו של נובל היתה ייסוד קרן להענקת פרסים לאלו שהביאו להתקדמות ותרומה לאנושות בתחומי הפיזיקה, הכימיה, הרפואה, הספרות והשלום. 

אם תשימו לב, בין כל התחומים המדעיים שתורמים לקידום האנושות בצורה מאוד ברורה (רפואה מודרנית, הנדסה מתקדמת, הבנה מעמיקה של מערכות שמביאה ליצירת כלים טכנולוגיים חדשניים) נמצאת גם הספרות. אולי השינוי והקידום שהיא מייצגת פחות חשוף לפנינו בגאדג'ט כסוף ומבריק אבל בשימוש נכון היא יכולה לבצע אולי את השינוי הכי משמעותי. ספרות ושירה, לא פחות מאשר שהיא יוצרת עולם פנימי עשיר ודמיון מפותח, מעצבת במידה רבה חלק מההשקפות של האדם. או לפחות עיצבה. 

כשהוחלט השנה להעניק את פרס נובל לספרות לבוב דילן הורמו לא מעט גבות. מה לדילן ולפואטיקה שלו ולמוסד המנופח והאקסלוסיבי שהוא פרסי נובל? אבל בעיני אין הגיוני מכך. אם אנחנו מדברים על תרומה לאנושות נראה שדילן השפיע על הרבה יותר אנשים מאשר אנחנו יכולים לדמיין. דילן הוא משורר חכם ווירטואוזי, למרות שהמדיה שלו היא פשוטה. היתרון שלה בכך שהיא פשוטה הוא יכולת החדירה שלה לקהלים רבים, ויכולת ההעברה שלהם לדורות הבאים. 



וינסטון צ'רצ'יל בציטוט שצריך לזכור, במיוחד עכשיו

אני גיליתי את דילן יחסית מאוחר, לא גדלתי עליו. אני גם חייבת להודות שהיתה לי תקופה דיי ארוכה שבה אני דיי נבוכה לגלות לכם מהי המוזיקה ששמעתי, ואני מניחה שלכולנו היתה את התקופה שאנחנו מעדיפים לשכוח (נכון?). אבל למזלי ההתבגרות שלי כאדם נעשתה במקביל להתבגרות המוזיקלית שלי והיא עדיין מתרחשת. כל דבר שאני שומעת או קוראת ומשפיע עלי ברמה עמוקה יותר משנה אותי קצת ומפתח אותי כאדם חושב. 

דילן לא הגיע לקבל את הפרס שלו, אבל כנראה שזה מי שהוא וכך הוא חשב שצריך להתמודד עם המצב. מי שהיה שם במקומו היתה פטי סמית', והיא ביצעה את אחד השירים היותר טעונים של דילן בגירסא מרגשת ומצמררת. אני לא יכולה אפילו להתחיל ולתאר במילים את הרגשות שהתעוררו בי בזמן ששמעתי אותה. אפילו מעידה קטנה או שתיים בביצוע הזה לא גרעו מהשלמות שלו ומהכוונה שהיתה טבועה בכל מילה ומילה. 


בוב דילן ופטי סמית', גריניץ' ויליג', ניו יורק, 1975
(תמונה מפה)

היתה כל כך הרבה אצילות ואנושיות בביצוע הזה. אני אף פעם לא יכולה לשים את האצבע על הסיבה שהופכת את פטי סמית' לכל כך מיוחדת בעיני. אמנית רב-תחומית שלא מגדירה את עצמה ולא מחפשת לעצמה משבצת. אם כבר מדברים על ספרות ועל סמית', בספרה הראשון, Just Kids, שכפי שאולי קראתם כבר בפוסט קודם השפיע עלי עמוקות, דילן מוזכר לא מעט כמישהו שתמיד ברקע ותמיד משמש כרפרנס תרבותי. סמית' כתבה על אחת ההופעות הרציניות הראשונות של הלהקה שלה, The Patti Smith Band שאליה הגיע גם דילן. 


The night, as the saying goes, was a jewel in our crown. We played as one, and the pulse and pitch of the band spiraled us into another dimension. Yet with all that swirling around me, I could feel another presence as surely as the rabbit senses the hound. He was there. I suddenly understood the nature of the electric air. Bob Dylan had entered the club. This knowledge had a strange effect on me. Instead of humbled, I felt a power, perhaps his; but I also felt my own worth and the worth of my band. It seemed for me a night of initiation, where I had to become fully myself in the presence of the one I had modeled myself after. 

השיר הזה, שנכתב בשנת 1962, לפני כמעט 55 שנים, לא פחות רלוונטי למצב העניינים בעולם היום מאשר היה בזמנו. הוא מראה לנו את המראה הדיסטופית של המקום בו אנו חיים והאנשים שהפכנו להיות. מראות מזעזעים שמתוארים בשיר פולק של טרובדור אמיתי ואותנטי. רצון שיקשיבו למילים ושיתנו להן לחלחל ולהשפיע. 




באופן מפתיע הביצוע של סמית' למילים של דילן לא עשה אותי מיואשת יותר (קראתם מה שכתבתי פה לאחרונה?) אלא הוא נתן לי איזשהו שמץ של תקווה, שלתרבות יש יכולת לשנות משהו בעולם הזה. רוב הזמן אנחנו מתעסקים בעטיפה הנוצצת כי זה קל. זה נוח. זה לא דורש מחשבה יותר מדי מעמיקה. קל יותר להתרכז במחשוף של קים קרדשיאן מאשר ביצירה ספרותית מורכבת או בשיר חדש שדורש האזנה מעמיקה, אבל חזרה לתרבות אמיתית, של רעיונות וסיפורים של ניסיון חיים שמועברים אלינו כצרכנים שלה בצורה אינטיליגנטית תגרום לנו לחשוב, ואולי לשנות. ישנם תכנים כאלו שמסתובבים, ולא מעט, וכל מה שצריך לעשות זה לחפש. 

תקראו לי נאיבית, אבל מהפכה בעיני יכולה להתחיל מרעיונות שנשתלים בנפש. אם הם שתולים שם מספיק חזק אז הם יעברו הלאה, ויקבלו כנפיים. ואם הרעיון הוא להסתכל על עצמנו ולראות איפה אנחנו יכולים להיות יותר אמפתיים ופחות דורסניים כלפי האחר אז מי יודע, אולי בעתיד יהיה פה מדהים. 

אני מאחלת לכם לשנה הבאה שתדעו לבחור את התכנים בהם אתם מתעמקים ושתנסו ככל יכולתכם לברור את הדברים הערכיים מכל הרעש הלבן שאופף אותנו. תקשיבו לאנשים שאתם אוהבים ותנסו להיות הגירסא הטובה ביותר של עצמכם. 

שתהיה שנה טובה יותר. 


יום שישי, 18 בנובמבר 2016

Irreplaceable

האמרה ש"לכל אחד יש תחליף" נחשבת בעיני לאחד המשפטים הכי אידיוטיים שמישהו החליט להפיץ. כי זה פשוט לא נכון. כל כך לא נכון ובמיוחד בהקשרים תרבותיים. אין תחליף ללו ריד, אין תחליף לדיוויד בואי, ובהחלט לא ללאונרד כהן. אין תחליף לאמנות שהם יצרו, למוזיקה שלא היתה לה אפשרות אחרת אלא לצאת לאוויר העולם ולהשפיע על דורות של מוזיקאים שהגיעו אחריהם. 


תמונה מפה


והמוזיקה היתה מורכבת מרישום חוויות, הדברים שעברו עליהם (כמו הסיפור מאחורי Chelsea Hotel No. 2) והיום אמנים פשוט לא עוברים חוויות כאלה כי האטמוספירה היא כל כך סטרילית, כל דבר עובר בחינה בשבע עיניים ורוב התדמיות במוזיקה הפופולארית מהונדסות על ידי טובי המוחות השיווקיים. פעם האמן פשוט היה הוא, עם כל הטוב וכל הרע. בלי מסיכות לייפות דברים. אני מרגישה שאני מתגעגעת לתקופה שמעולם לא יצא לי לחוות בלייב אבל אני מבינה עם השנים וסרטי הדוקו שאני צורכת ששם היה יכול להיות המקום שלי. 

אני לא מתכוונת to go all matrix עליכם אבל הטכנולוגיה שהגיעה במטרה לשחרר אותנו היא זו שכובלת אותנו. גם כשאנשים הולכים להופעות הם לא מורידים את העיניים מהנייד. אתם רוצים להגיד לי שזה חופש אמיתי? חלוקת הקשב הנדרשת מבן אנוש כיום מורידה את טווח הקשב והריכוז. המסרים צריכים להיות תמציתיים וחותכים ואם אפשר גם פרובוקטיביים, כי בואו נודה, סקס מוכר. כולנו חוטאים בזה, אפילו בלי להרגיש. אנחנו רוצים שיסכמו לנו הכל, ואם אפשר במם או בגיפ, כי למה לא. למי יש בכלל זמן להקשיב לכל מה שיש לך לברבר?

(ואם הגעתם עד פה, תודה לכם)

עובדה ביולוגית ידועה היא שלגוף במצב מצוקה יש חזרה לאינסטינקטים הקדמוניים - fight or flight, להלחם או לברוח. ובמצב שהמוח התבוני שהפך את בני האדם למין העליון בכדור הארץ מתנוון לו אט אט זה לא מפליא שדעת הקהל נוהה אחרי מי שמדבר לאינסטינקטים האלו. אנחנו אלימים יותר, חסרי חמלה, ולא מתמודדים. לא כאינדיבידואלים, אלא כחברה באופן כולל, ועם הזמן זה מחלחל גם למי שהחזיק מעצמו את האדם הכי רגיש וקשוב. 

וכשאנחנו מאבדים את הרגישות אנחנו מאבדים אותה גם לאנשים וגם לאמנות. אני חושבת שאמנות היום היא פחות משפיעה מאשר היתה פעם מכיוון שאנשים פחות רגישים אליה. סף הגירוי כל כך עלה עד שאמן צריך לביים זירת רצח לכאורה כדי להעביר מסר. ולכן אין לנו במצב הנוכחי את הסבלנות המובנית לשבת ולהקשיב, אם למוזיקה או אם אחד לשני. להגיד את האמת, גם אם כולם מנפנפים בקאנונים מוזיקליים שנשארו חקוקים בהיסטוריה כמו פינק פלויד, לד זפלין או אפילו אלביס, יש לי תחושה שיצירה פסיכדלית בת 14 דקות (פנומנאליות ככל שיהיו) לא ממש תתקרב למיינסטרים היום. או אפילו תהיה בעלת אפיל מספיק רחב כדי להפוך לנכס צאן ברזל. 

נראה שאין היום דבר כזה, נכס צאן ברזל. ההיסטוריה המוזיקלית שנעביר הלאה תהיה ברובה מה שנוצר והתפתח לפני הבום הטכנולוגי שסחף אותנו. כי מה באמת יישאר אחרי שכל הגדולים באמת ילכו לעולמם? איזו היסטוריה מוזיקלית יוצר הדור שהיום פעיל? איזו מורשת בדיוק ישאירו קולדפליי, סו-קולד הלהקה הכי גדולה בעולם היום? ואיזה קלאסיקות תשאיר המלכה ביונסה? כשהעיסוק הוא בעיקר להקפיץ וליצור עוד מסחטת לייקים אין יצירה של אמנות אמיתית ואין יצירה של הדהוד על זמני. 

אני לא מתכוונת להגיד שאין היום מוזיקה טובה, אני מבלה את רוב הפוסטים שלי בלכתוב לכם על המוזיקה שאהבתי ולמה, אבל בעיקר כשהגדולים הולכים מאיתנו אני מתמלאת בפחד על מה ישאר מהמוזיקה שאני אוהבת היום במרוצת הזמן. 

ובחזרה לכהן. אולי הוא לא היה כוס התה של רוב אוכלוסיית העולם אבל אי אפשר להכחיש את היופי במוזיקה שלו. אני מוצאת שככל שאני מתבגרת ומתפכחת אני מוצאת יותר ויותר יופי ונקודות התחברות אליה. אין שם פירוטכניקה וזיקוקי דינור. יש שם חוויות, סיפורים, רגשות אמיתיים ותשוקות אמיתיות. במיוחד בעידן הסיתנטי הזה אני מחפשת את הדברים האלו יותר מתמיד. ובגלל זה כל כך עצוב לי לראות עוד אחד מהגדולים הולך מאיתנו. ובגלל זה ירד על דכדוך כל כך גדול. כי אם לא נמצא את הסבלנות לשבת ולהקשיב באמת ולבנות את ההיסטוריה עכשיו, לא נישאר עם הרבה להמשיך איתו, והחלק העצוב ביותר זה שכנראה לאף אחד לא באמת יהיה אכפת. 


יום ראשון, 6 בנובמבר 2016

חמישה שירים שאהבתי לאחרונה

חילופי העונות עושים לי טוב. אחרי חודש אוגוסט הנורא בו הדבר היחיד שהמוח שלי מסוגל לו הוא פעולות חיים בסיסיות מגיע איזה משב קריר בערב, או הבקרים המוקדמים שהופכים לקרים מדי ללבוש הדיפולטיבי הקייצי שלי. אפשר לנשום שוב. אז באווירה הסתווית המרעננת הזו אני שמחה לחזור עם חמישה שירים מעולים שאהבתי לאחרונה. 

Get Cozy (תמונה מפה)


1. Jack Garrat - Worry

השיר הזה מסתובב כבר דיי הרבה זמן ב-MTV2 והחלטתי שכדאי לכתוב עליו כבר כי אני מאוד אוהבת אותו. ג'ק גארת עושה מוזיקה פ'אנקית עם הרבה נשמה, והוא סוג של להקה של איש אחד. מי באמת צריך כבר נגנים היום? גם אד שירין עושה את זה בהופעות. טכנולוגיה זה משהו. בכל מקרה מבדיקה מהירה שלי ביוטיוב פורמט ההופעה החיה מאוד מחמיא לגארת (יותר מאשר וידאו מבויים) כי הכוונה שיוצאת מהגוף שלו תורמת לשיר המצויין כשלעצמו בצורה עצומה. 



2. Bishop Briggs - River

יש הרבה שירים על נהרות - ג'וני מיטשל, ברוס ספרינגסטין, לאונרד כהן והדצמבריסטים. כולם שרו על נהרות. ואת כולם אני אוהבת. באופן אולי לא מפתיע גם את השיר של בישופ בריגס (שם הבמה של המוזיקאית הבריטית שרה מקלכלין) התחבב עלי ביותר. אני מסתכלת עליה כגרסה הנשית של ג'ק גארת, יש בסגנון ההגשה שלהם קווים מקבילים, וזה ממש לא רע. נראה שבשניהם יש טונות של אנרגיה עצורה שמשתחררת רק כשהם פותחים את הפה לשיר. 



3. Michael Kiwanuka - The Final Frame

הנה לכם מוזיקאי לכאורה פשוט, שלא עושה משהו שונה מאשר אבותיו המוזיקליים אבל עושה את זה כל כך טוב שפשוט אי אפשר להתעלם. אתם בטח מכירים את השם מייקל קיוואנוקה מהסינגל שרץ בגלגל"צ Home Again (שגם זכה לקאבר מצויין של יגאל בשן!). באלבום האחרון שלו, בו לדעתי הסטייל המוזיקלי שלו התחדד אפילו עוד, אמנם קיוואנוקה לא זוכה לחיבוק רדיו הפופ המקומי אבל מגישים מסויימים ב-88FM חולים עליו וככה התוודעתי לשיר הזה. מדובר בשיר נוטף נשמה ורגש והוא ממש מתאים למזג האוויר המתקרר



4. Ryley Walker - Roundabout

עוד מוזיקאי נהדר שנחשפתי אליו בעקבות 88FM הוא ריילי ווקר, טרובדור אמריקאי מודרני,קצת מזכיר לי את ראיין אדמס. השיר מרגיש לי כמו מעגל, בהתאמה לכיכר המטאפורית והממשית עליה הוא מדבר. כי כיכר זה קונספט מנחם, תמיד אפשר לחזור ולפנות במקום בו פספסנו. אני מאוד אוהבת את הסגנון הלא-מתאמץ של ווקר, ההגשה שלו היא כמעט אגבית, אבל השילוב של המילים הנהדרות עם הגיטרה של ווקר וה-phrasing המדוייק שלו נותן המון כוח למוזיקה. הוא מופיע בדצמבר בבארבי ואני שוקלת ברצינות ללכת. כדאי?



5. Highly Suspect - Lydia

ובמעבר חד, נסיים עם קצת רעש משובח. לא חשבתם באמת שיעבור פוסט כזה בלי לפחות אחד, כן? השיר הזה מלוכלך במידה, שבור במידה וכולו ממכר, במיוחד ה-"I can't fucking breath" בדקה 2:41. כמעט גורם לי לסלוח על קעקוע הצוואר שלו. הקליפ שלו שצולם בשוט אחד (!!) פשוט מהפנט. סיפור משעשע - ראיתי את הקליפ ב-MTV2 ושכחתי לרשום לעצמי מי המבצע ומה שם השיר אבל זכרתי איך הקליפ נראה וככה גם מצאתי אותו. נפלאות האינטרנט. 




יום שבת, 27 באוגוסט 2016

Nu Boy Band

פעם היה מוסד של להקות בנים, ארבעה או חמישה בנים יפים אבל לא מדי, שרים יפה אבל לא מדי ורוקדים יפה, אבל לא מדי. הכל באמצע כדי לא לאיים וכדי שהבנות שצורחות בהופעות שלהם יוכלו לקבל את האשליה שאולי יש להן סיכוי לצאת עם אחד מהם. זו בעיקר מכונה, משומנת ומניבה שמטרתה לייצר מקסימום רווחים במינימום יצירתיות. אל תבינו לא נכון - יצאו מכל הדבר הזה להיטי פופ נהדרים ואת חלקם אני גם אוהבת מאוד, אבל עדיין, היה ברור לכולם במה מדובר ומה נמצא מהצד השני. 

זוכרים?
אבל לאחרונה אני שמה לב שיש עיוות קל של חוקי המשחק - גל שוצף של להקות אימו ונו-מטאל ואיך לעזאזל שלא קוראים לזה היום (מעולם לא הייתי טובה בהגדרות) שנראות אותו דבר ונשמעות אותו דבר וכולן ממלאות את MTV Rocks. אל תטעו - אולי הלייבל שלהן משווק אותן כלהקות רוק רציניות אבל הדבר היחיד שמקשר אותן לרוק אולי זה הגיטרות והדיסטורשן. תכלס מדובר בשיר פופ אחרי שיר פופ פר-אקסלנס. יש פה נוסחה, בדיוק כמו בלהקות הבנים של הניינטיז - פה היא קצת שונה מהמקור אבל בכל הלהקות האלו תשמעו את אותם שילובים של בתים עם מילים מורבידיות שפונות ללב הפצוע של המנודים חברתית מלווים בפזמונים ממכרים וסוחפים, קליפים שופעי דימויים מורבידיים (שדים, רוחות, אריות ונמרים, הו מיי!) ובאופן כללי מראה זהה לגמרי אחת לשניה שכולל פק"ל קעקועים מרשים (tattooing your neck is so hot right now). באופן כללי הם נראים כמו הסטריאוטיפ של להקת רוק אבל מבחינתי הם הכל חוץ מאשר. 

True Story (תמונה מפה)

הרבה מהם שואלים את הסגנון מלהקות גלאם דוגמת קיס ומוטלי קרו - שיער גדול, איפור גדול ושואו גדול, אבל הם שוכחים דבר אחד - בשלב מסויים ההצגה הופכת להיות לשם ההצגה בלבד. אם אתה רוצה להיות שם רק בשביל השואו אז אולי כדאי כבר להפוך לאמן מיצגים של אייליינר?

ורובם פשוט מחייכים יותר מדי. לא שמפריעים לי חיוכים, אבל ראבאק, אם אתה שר על העולם שנחרב תוך כדי אפוקליפסת זומבים אוכלי אישונים הייתי מצפה שלפחות תתנהג בהתאם לתפקיד. יש פה דיסוננס מעצבן - מצב אחד "קחו אותנו ברצינות, אנחנו כל כך רציניים עם הרצינות שלנו, אנחנו כל כך חשים את המוזיקה כך שהיא גורמת לנו to feel all the feels" ומהצד השני "תראו איך האייליינר שלי נמרח on fleek, וגם הפן שלי נהדר היום, כל כך מבולגן באופן מוקפד". יש לי תחושה שה-glam squad של הלהקות האלו לא מביישת את נעמי קמפבל והיידי קלום יחד. אבל זו רק הרגשה. 

אפשר לתת את אנדי בירסאק כדוגמא טובה מאוד לעניין הזה - סולן להקת Black Veil Brides, וגם בעל פרויקט סולו משל עצמו תחת השם אנדי בלאק. בלהקת האם שלו נראה שהוא ביצע היבריד מוצלח של גלאם, פופ ותכני גות' עם כל התעופה העצמית שמתלווה לזה - בומבסטי ומוגזם, אבל כאנדי בלאק הוא פשוט סולן להקת בנים. יש לו קול מצויין שמתאים גם לשירה נורמלית וגם לצרחות האופייניות לז'אנר אבל מי הוא בעצם? באיזה קצה של הקשת הוא נמצא? אל תבינו לא נכון, אני מאוד מחבבת את השיר We Don't Have To Dance, והוא מאוד קליט, אבל האימאג' לא מתאים לתוכן. בעקרון כשמפשיטים את שני השירים הם בבסיסם שירי פופ מהוקצעים בעיבוד רוקיסטי. 





כי רוק זה לא בלבוש או בקעקועים ולא בדיסטורשן ולא בצרחות. רוק זו גישה, זה משהו שיש למישהו מתוך תחושה פנימית טהורה ואמיתית. קחו לדוגמא את פרנק בלאק, סולן הפיקסיז - הוא אולי נראה כמו אינסטלטור אבל הוא פאקינג רוק סטאר, בלי מניירות ובלי מכנסי עור מיותרים. 



הלהקות האלו כל כך משקיעות בעטיפה המנצנצת והמרשרשת ובמוזיקה הנוסחתית (גם אם סוחפת) שהם שוכחים מהנשמה. כדי להרגיש משהו אמיתי חייבים שתהיה שם כוונה למשהו יותר מלהופיע בטלוויזיה. בגלל זה בדיוק אני מתעבת ריאליטי כלום דוגמת "האח הגדול" בה אדם יכול לא לעשות כלום ועדיין לזכות. 

עוד דוגמא מייצגת לטרנד הזה היא הלהקה Asking Alexandria. בשלבים המוקדמים של הדרך שלהם היא היתה להקת מטאל-קור בריטית שחיה על הקצה ומגישה את השירים שלה משופעי צרחות ועכשיו מה נהיה מהם? אם לשפוט לפי השיר Here I Am שרץ יחסית הרבה ב-MTV Rocks יש פה להקה שמייצרת עוד שיר פופ בנוסח מטאל. לא יכולתי שלא לשים לב לתנועות הידיים האקספרסיביות של הסולן שמלוות את המוזיקה ולא יכולתי להיזכר מאיפה הן מוכרות לי. אגב - כל להקה ששרה שהיא the voice of a generation היא בהכרח לא כזו. 




השבוע נסעתי בדרך הביתה מהעבודה ושמעתי פרסומת להפנינג כלשהו בו יערכו מופעי סקייטינג, מופעי גרפיטי ומופעי ברייקדאנס. זה מאוד העציב אותי כי כל צורות הביטוי האלו היו פעם דברים מחתרתיים ומרדניים שהגדירו את תרבות האנדרגראונד ועכשיו הם "מופעים" או "מיצגים". מין קרקס ממוסחר שמישהו חושב שיש לו איזשהי קשר למגניבות ואותנטיות. והבעיה שאנשים קונים את זה כי רובם כבר שכחו איך אותנטיות נראית. היצע התכנים בתרבות הפופולארית היום הוא כל כך מהונדס וסטרילי. פלא שצריך לחפור כדי למצוא את הפנינים האמיתיות? 


יום ראשון, 21 באוגוסט 2016

Perhaps Too Long

יש לי חבר טוב, שמו יובל. הוא תמיד היה איש המוזיקה, לא רק בשיחות המעניינות שהיו לנו על מוזיקה אלא שהוא היה בתוך זה - הוא ניגן בלהקה. הוא כתב מוזיקה. אלו שני דברים שתמיד הערכתי בו, ותכלס דיי קינאתי בהם במיוחד שאני מעולם לא הצלחתי לאזור את ההתמדה והקואורדינציה שנדרשת על מנת לנגן בעצמי. אבל יש דברים שפשוט צריכים לקבל. 

לכן אני מרגישה בת מזל על האפשרות שהיתה לי ללוות את הפרויקט החדש שלו - כסולן וכותב השירים של ההרכב Long Day. בשלב ההקלטות של האלבום שמעתי כמה דמואים שאהבתי מאוד ואני שמחה שאני יכולה לכתוב היום על האלבום השלם, Perhaps Too Long (זמין להאזנה פה). 

רק דיסקליימר קטן - מכיוון שיובל הוא חבר אני לא הכי אובייקטיבית, אבל זה לא הופך את הפוסט הזה ל"פוסט ממומן". קודם כל אם היו משלמים לי לכתוב על כל דבר שאני אוהבת המשכנתא שלי היתה נסגרת כבר מזמן ודבר שני, מי שקורא אותי מספיק זמן יודע שאין לי אחד בפה ואחד בלב. כל מה שיש בפנים יוצא החוצה. אחרי שהסרנו את המכשול הקטן הזה אנחנו מוכנים לעבור לתכלס. 

ההרכב Long Day כולל את יובל (פניכל, שירה וגיטרה), גור אורן (בס) ועמית סרפר (תופים) והם מבצעים מוזיקת רוק כייפית שמראה בדיוק באיזה עשור התעצבו ההשפעות המוזיקליות שלהם. ככל שמתקדמות ההאזנות (והאמינו לי שהאזנתי לאלבום כולו דיי הרבה) שומעים את ההשפעות וההשראות על רוח האלבום - שמעתי שם את סאונדגרדן, נירוונה, אליס אין צ'יינס, פרל ג'אם, פיית' נו מור, אינקבוס ורד הוט צ'ילי פפרס. אי אפשר לברוח מהעובדה שכל מה שמוזיקאי שומע מוצא את דרכו בצורה כלשהי למוזיקה שלו.

עם זאת, אלו רק מקורות השראה. מה שחשוב זה מה שאתה עושה איתם - ובמקרה של Long Day יש משהו חדש שנשמע מוכר ומנחם. כל מי שמתחבר לסגנונות הגראנג' והאלטרנטיב יוכל לזהות אותו מיד ולדעת שהוא משדר על אותו תדר כמוהו. מהבחינה הזו האזנה לאלבום הזה היא כמו מפגש עם חבר ותיק שאף פעם לא באמת פגשת. נשמע הגיוני? 

כי אנשים, במיוחד כאלו שגדלו בניינטיז הם יצורים נוסטלגיים. בגלל זה אני ממש לא מתפלאת על כך שהמוזיקה בתחנות הרדיו המובילות בארץ (גלגל"צ ו-99FM ואתם יודעים מה, גם לפעמים 88FM אהוביי) סובבת את העשור ההוא (בתיבול נדיב של אייטיז. כי אם יש משהו אחד שמי שהיה מתבגר בניינטיז מתגעגע אליו יותר מאשר מוזיקת ניינטיז היא מוזיקת האייטיז שמעולם לא חווה בלייב) 

הרצף הפותח של האלבום (Wrong ו-Advice) דואג להכניס את המאזין למוד הנכון. בואו נגיד שאם לא הייתי זורקת את הדוק מרטינס שלי לפני שנים זה היה זמן טוב להוציא אותן. השיר השלישי Ship עבר אצלי תהליך מעניין כי שמעתי אותו בשלב הדמו ולא ממש התחברתי אליו, במיוחד לא לקטע הדיבור שיש בו, אבל כשהאזנתי לו בקונטקסט של האלבום התגובה שלי אליו היתה אחרת לגמרי. אולי זה המקום האחר בו אני נמצאת בחיים שלי או אולי משהו אחר אבל בכל פעם שאני שומעת את השיר אני מצטמררת, ועד שמגיעים הזכרונות שהושארו על החוף כבר מבצבצות לי דמעות. פשוט קתרטי ונפלא.



שני היילייטס נוספים באלבום לטעמי הם Slip Away ו-Nation. מבחינה מלודית הייתי יכולה לראות את Slip Away בכיף באלבום שיצא מסיאטל בתחילת הניינטיז, יש לשיר הזה עיבוד מוזיקלי וזרימה מצויינים והפזמון שלו ממכר, היה דבוק לי לראש כמה ימים טובים. השיר Nation הוא פשוט פצצת אנרגיה נהדרת, הסאונד סמיך ועוטף, ה-phrasing מדויק והוא התנגן אצלי בריפיט לא מעט. 





גם אם תמיד מחפשים את הדבר החדשני הבא, לפעמים המוזיקה מספיקה כמו שהיא - what you see is what you get. זה מה שכל כך התחברתי אליו בגראנג' ואני חושבת שזה מה שגרם לי להתחבר לאלבום הזה. אין פה ניסיון להתחכם אבל גם אין פה התפשרות. רואים שיש פה אהבה לז'אנר והרבה כבוד אליו. ההרכב הוקם אי שם ב-2013 והאלבום בושל במשך זמן דיי ארוך, ואתם יודעים מה? היה שווה לחכות. 


יום שבת, 23 ביולי 2016

קצת קולטורה

אני לא האדם הכי נורמלי כשמדובר בדברים שאני אוהבת, ובאופן ספציפי במוזיקה. אני יכולה לשאת מונולוגים חוצבי להבות בדיונים סוערים בנושאים הכי אזוטריים הנוגעים לפלייליסט של גלגל"צ לדוגמא. ולכן הצריכה שלי היא גם מאוד רחבה ולא הכי שפויה - אם יהיה איפשהו בחוץ תוכן מלווה מוזיקה שיעניין אותי - תערוכה, ספר, סרט, סדרה וכו', אני אעשה כמעט הכל כדי להשיג אותו. כאמור, קצת משוגעת. 

אז החלטתי להקדיש פוסט לתכנים המלווים האלו, שסובבים בבסיסם סביב המוזיקה כי בהחלט צרכתי לא מעט מהם לאחרונה. אז מה היה לנו שם? 

טלוויזיה

הריאליסטית - ויניל (Vinyl)
קחו את העיר האהובה עלי בעולם עם התקופה הכי מרתקת במוזיקה וקיבלתם את אחת הסדרות המצויינות והממכרות שעלו למסך לאחרונה (באדיבות HBO). ואם כל זה לא מספיק אז בין המפיקים והיוצרים מסתתרים שני אנשים שאולי שמעתם עליהם, מיק ג'אגר ומרטין סקורסזה. סצינת המוזיקה הניו יורקית בסבנטיז כפי שהיא נראית מאחורי הקלעים, דרך המבט של לייבל מוזיקה שבראשו עומד הטיפוס המזוהם אך זה שגם אי אפשר לעמוד בפניו, ריצ'י פינסטרה (בובי קנבאלה בתפקיד חייו) דרך בליל של סקס, סמים, אלכוהול, כסף ושגיאות טראגיות וכמובן מסביב להכל המוזיקה - שנשלטת בעיקר ע"י פ'אנק ורוקנ'רול מטונף פחות או יותר. תענוג. 



הסטרילית - Roadies
אחרי צפייה ב-Vinyl היו לי ציפיות מאוד גבוהות מ-Roadies שמתארת את עלילותיו של צוות הפקת סיבוב הופעות של להקה מונפצת כלשהי. במיוחד שאחד היוצרים שלה הוא קמרון קרואו שאחראי לאחד הסרטים שאני הכי אוהבת, Almost Famous. לוק ווילסון מקבל תפקיד ראשי שיש בו לכאורה בשר אבל הוא, ובכן, לוק ווילסון. איך אפשר להשוות את כריזמת הפתית הלא נוכחת שלו לזו של בובי קנבאלה? אני יודעת שזה גם תלוי בדמות ובהגדרה שלה, אבל בחיאת ראבאק. לא אהבתי כל כך את הסדרה הזו. היא חמודה. וכל בחורה יודעת (וגם בחורים מודעים) שהמחמאה "חמודה" היא הכי גרועה. זה מין סיטקום פוגש דרמה פוגש דמויות מודעות מדי לעצמן שנושאות מונולוגים דוסון קריקיים ארוכים מדי. והיא כל כך סטרילית. כאילו כל מי שעובד בהפקות מוזיקליות אלו היפסטרים וחנונים. או אנארכיסטים שמבטאים את עצמם ע"י שכלול טכניקת הכנת האספרסו. האינטריגות הן לא אינטריגות והדרמה היא יותר טנטרום מתמשך. שני פרקים הספיקו לי להחליט שאת זה אני לא קונה. נקסט!



ספר

Patti Smith - Just Kids

הסיקסטיז והסבנטיז בניו יורק היו כר פורה למוזיקה ואמנות (שמים לב לנושא מוביל פה?). הפתיחות, החופש וההרגשה שהכל אפשרי הביאה להתפוצצות של אמנים מתחומים שונים - ג'ניס ג'ופלין, ג'ימי הנדריקס, בוב דילן ואנדי וורהול אם למנות רק כמה מהם. ביניהם היתה גם אישה אחת, עוף מוזר וייחודי שבאותה תקופה היתה הדבר הכי נורמלי באזור והיא פטי סמית'. 



באוטוביוגרפיה הזו היא מספרת את הסיפור של אותה סצינה ניו יורקית מבעבעת דרך הסיפור האישי של הדרך האומנותית שלה ושל רוברט מייפלת'ורפ, כאשר הם היו המוזות אחד של השני. מייפלת'ורפ התפרסם כצלם מוכשר בעל אסתטיקה ייחודית בתיעודו אמנים שונים באותה תקופה וכן את סצינת הגייז וה-S&M שהתרחשו בחדרי חדרים ובמועדונים סליזיים ולא במיינסטרים (להצצה לפורטפוליו המרתק של מייפלת'ורפ אני ממליצה לכם להיכנס לאתר הזה). 






התמונות של מייפלת'ורפ וסמית' הן חלק מסדרת צילומים של הצלם נורמן סיף, 1969

יש כל כך הרבה אהבה ותשוקה לאמנות בסיפור הזה. סמית' כותבת פרוזה כמו שהיא כותבת שירה, והתוצאה מהממת (במובן האמיתי ביותר של המילה). הרי היא הכי פאנק שיש. יש לה יותר אנרכיזם וגישת פאנק בציפורן בזרת מאשר לכל להקות ה"פאנק" שפעילות היום. כי פאנק זה בעיקר האטיטיוד. אני באמת באמת מעריכה את האישה הזו ואת המקום אליו היא הגיעה (האישה הראשונה אי פעם שקראה להרכב שלה על שמה!) ואני חושבת שכל אוהב מוזיקה אמיתי חייב לעצמו לקרוא את הספר הזה לפחות פעם אחת. 



רגע של כיף מוזיקלי

ג'יימס קורדן מה-Late Late Show מגיש פינה בתוכנית שלו בה הוא לוקח סלב כלשהו לסיבוב ברחבי LA ושם הם חוגגים ב-carpool מוזיקלי במיוחד. אם המתארח הוא המוזיקאי עצמו אז השירים הם בעיקר שלו. בנוסף, בגלל האופי הבלתי אמצעי של הפינה הזו השיחה שמתרחשת ברקע מרגישה הרבה יותר נינוחה ופתוחה מאשר ראיון באולפן. אחד ה-carpools המצויינים שהיו לאחרונה היה זה בו התארחו הרד הוט צ'ילי פפרס בהרכב מלא ומה שהלך שם זו קומדיה מוזיקלית במיטבה. אם אתם רוצים לראות את כל הפינות בערוץ היוטיוב של התוכנית זה יכול להעביר לכם את הזמן בכיף. 





יום שבת, 18 ביוני 2016

שירים שגנבתי

כאשר מוזיקה משחקת תפקיד כל כך חשוב בחיים של אדם, סביר להניח שהוא ימצא את עצמו במערכת יחסים עם אדם אחר שחושב כמוהו. כי אחרת לדעתי זה פשוט לא יכול לעבוד. רפרורים שונים במהלך שיחות, התלהבות יחדיו משירים ששניכם אוהבים, ולמצוא את השירים המיוחדים שלכם (אתם מוזמנים להקיא קשתות כרגע, אני לא אעלב). 

תמונה מפה

עם השנים יש דיפוזיה בין הסגנונות האהובים על כל אחד מכם. וזה בסופו של דבר תהליך הגיוני שמראה על ההשפעה שהאדם השני מחיל עלינו, ואת השינויים שאנחנו עוברים בזכותו. הפלייליסט האישי שלנו מקבל דברים שלא הכרנו קודם אבל אנחנו מכירים ואוהבים עכשיו כי מישהו שאנחנו אוהבים הראה לנו את הדרך אליו. 

זה לא שונה גם במקרה שלי, אני איתנה בעמדתי המוזיקלית אבל מוכנה לספוג דברים שמתיישבים לי טוב באוזן ולהטמיע אותם אצלי בפלייליסט. יש לי מזל שהבחור שלי ואני מתייחסים באותה צורה למוזיקה, מאוד רגשית וקרובה ללב. הטעם המוזיקלי שלנו לא חופף כמעט אבל הוא נע על אותה סקאלה רחבה מאוד של רוק ומתבסס על מלודיה מצויינת. אצלו זה יותר כבד עם הבלחות פופ וכמובן אייטיז. איך אפשר בלעדיהן? 

היתה תקופה לפני שבכל רכב היה A2DP ואי אפשר היה לשמוע מוזיקה ישירות מהסלולרי, אז היינו מסתמכים על דיסקים. נו, הדברים העגולים הנוצצים האלו שהיום בעיקר משמשים להברחת ציפורים. מכיוון שזה היה האוטו שלו זו היתה המוזיקה שלו, אני מכבדת את זה. ומכיוון שהמוזיקה שהוא אוהב לא ממש השתנתה או התעדכנה עם השנים, היה שלב בו האזנו במשך 4 שנים (!!!) לאותו דיסק עמוס מוזיקה (עדיין היו נכנסים שם המון שירים). ומה לעשות, ספגתי חלק מזה. אפשר להאשים אותי? 

סגנון ששולט ביד רמה בפייליסט של הבחור הוא הרוק הגותי, Nightwish, Within Temptation ו-Evenessence. היו בטח עוד כמה אבל אלו היו ההרכבים העיקריים. הרכב רוק כבד שכוחו העיקרי מגיע מסולנית עוצמתית עם קול גדול. והן בדר"כ גם יפיפיות הורסות. לא שזה היה קשור למשהו. 

קחו לדוגמא את השיר The Howling של Within Temptation, שאותו אני אוהבת במיוחד בגירסת ה-Black Symphony - העיבוד התזמורתי העשיר הופך את השיר לעוד יותר דרמטי. קורה משהו מיוחד לדעתי בחיבור של להקות רוק עם תזמורת קלאסית מלאה. קונצרט רוק במלוא מובן המילה. 


עוד שיר בז'אנר הזה הוא Cold Heritage של להקת Lacuna Coil. אני יכולה להגיד עכשיו שבהסתכלות לאחור זה ה-שיר שלי ושל הבחור. יש בו משהו שמדבר לשנינו בדיוק באותה הצורה. 



המחלקה האחרונה בה אימצתי משהו היתה ה-Heavy Metal (אני מרגישה מטומטמת לכתוב את זה בעברית). אני חייבת להגיד שאת להקת Disturbed לא הכרתי לפני שהכרתי את הבחור. לרוב לא התחברתי, צחקתי עליו שזה הכל נהמות ודיסטורשן, ועם זאת מצאתי כמה שירים לאמץ, אחד מהם הוא Prayer 



ואולי זה רק במקרה אבל את החידוש הלא פחות ממופלא ש-Disturbed עשו לשיר האלמותי של סיימון וגרפונקל, Sounds of Silence, אני זו שהכרתי לבחור. כל שינוי של קלאסיקה כזו צריך להעשות בחוכמה וברגישות, והקול של הסולן דיוויד דריימן (יהודי כשר!) כל כך שונה מהקולות העדינים יחסית של סיימון וגרפונקל עד שזה כמעט לא נתפס איך זה יסתדר. אבל צריך להאזין רק פעם אחת כדי להבין כמה חוכמה יש בעיבוד המדוייק שנעשה פה. יודע מתי לשים את הרגל על הברקס ומתי להמריא לשמיים. לדעתי אפילו מחזק עוד את המסר של השיר. והיי, מסתבר שדריימן ממש יודע לשיר! 



יום שבת, 11 ביוני 2016

Comfortably Numb

אם יש משהו שמאפיין את הקשר שלי עם חדשות ביומיום הוא ההימנעות המוחלטת שלי מהן. הן מסתננות אלי רק במבזקים ברדיו מדי פעם כשהמוזיקה שלי לא מחוברת למערכת ברכב, וגם אותם אני מסננת ברובם. אין אצלי עיתון בבית, ואם הטלוויזיה דולקת בשעה שמונה אז זה על ערוץ לייפסטייל כלשהו. 



זה לא בגלל שאני לא יודעת מה קורה, להפך. אני מעודכנת מפה ומשם. מכירה את הפרשיות ואת המצב. אבל לשמוע את זה יותר מפעם אחת ביום עושה לי רע. יש גבול לרמת הג'יפה שאדם יכול לספוג אם הוא רוצה לשמור על האנושיות שלו. בגלל זה אני גם לא רואה יותר את "משחקי הכס". רק את "משחקי השף". אתם חייבים להבין, בסוף כל יום אני רוצה משהו שירחיק אותי מהכאן ומהעכשיו, אני לא רוצה משהו שיחדד לי כמה דפוק העולם וכמה אכזריים אנשים ויגרום לי לרצות למות. אני רוצה אסקפיזם ואני רוצה אותו במנות מדודות שיאפשרו לי להמשיך חיים נורמטיביים בלי להשתגע.


השבוע קיבלתי שוק שלא רציתי בדמות הפיגוע בשרונה שהפסיק באבחת מחבלים נוראית אחת את אחת מהתוכניות הכי אסקפיסטיות על המסך - "בייק אוף ישראל". כי הרי גם אם דוקרים אנשים ברחובות, היי! תראו איזה יופי של בסיס דקואז וגנאש שוקולד לבן מהמם יצא לציונה פטריוט. לאשליה שיש פה חיים נורמליים. 


התיאור המפורט מהלך אחר מהלך של הפיגוע המזעזע הזה, הדיווח המתמיד מהשטח כאילו כל שניה יש משהו חדש לדווח עליו. הם רוצים לראות את הדם, לתת את ההרגשה שהנה חיים אתגר מסייע בגופו ללכידת המחבל. להקרין שוב ושוב את הסרטונים (ב-HD!) ממצלמות האבטחה שמראות את המחבלים קמים מהשולחן ומתחילים לירות לכל עבר. ואת האנשים שבורחים כמו עכברים למקום מחסה. זה נוראי. לא פחות מפורנוגרפי. אני לא רוצה לראות את זה. מספיק לי לשמוע תקציר. באמת שאני לא צריכה את רמת הפירוט הלא הגיונית הזו שגורמת לי להרגיש כאילו אני חס וחלילה שם. מה זה נותן למישהו? איזה דבר טוב יכול לצאת מלראות את זה? בא לי להקיא. 


אז באותו ערב פשוט כיביתי את הטלוויזיה והלכתי לישון. 


וביום שאחרי פשוט ברחתי למוזיקה, כי זה היה הדבר ההגיוני היחיד לעשות. בדרך לעבודה אני שומעת את "רוקר טוב" של בועז כהן ב-88FM ואני תמיד שמחה לגלות פנינים חדשות דרכו. אחת מהפנינים שדיברו ישירות לצורך האקוטי שלי באסקפיזם היה שיר של סיגור רוס (Sigur Rós) האיסלנדים המופלאים. הג'יבריש המרחף על המוזיקה העשירה והעוטפת היה השילוב המדויק של זיכוך ואפיות. לא יכולתי שלא לשבת ולחייך לכל אורכו המכובד. 




למחרת כהן השמיע את Beck שאני מאוד אוהבת, בכל פאזה. השיר Morning ממשיך את הקו המהורהר-מלנכולי של האלבום Sea Change. הוא עצוב, אבל לא מדי. אפשר להגיד שהמילים שלו שיקפו בדיוק את מה שהרגשתי. 



Can we start it all over again, this morning?
I lost all my defenses, this morning
Won't you show me the way it used to be?




והשיר של בק הזכיר לי מאוד את אחד השירים שאני הכי אוהבת של פינק פלויד, ואין מתאים ממנו כדי לסיים את הפוסט האסקפיסטי והעצוב הזה. קשה לי להסביר במילים את הדרך בה אני מגיבה ל-Comfortably Numb הוא מוציא החוצה רגשות שכבר הרגשתי מזמן. רגשות שכבר שכחתי. אפילו שהוא פה הרבה הרבה לפני שהפכתי להיות מודעת למוזיקה הוא מה שהופך מוזיקה כל כך נהדרת ומרגשת בעיני. השיר הזה הוא מדבר לרגשות אנושיים בצורה אוניברסלית. והגיטרות של דיוויד גילמור, במיוחד בביצוע לייב ואחרי אי אילו שנים. פשוט להקשיב להן ולהרגיש את כל העצב שנשפך מהן. השיאים של השיר שממלאים את הנפש כל כך עד שהדמעות פשוט חייבות לצאת לאיפשהו. 



יום שבת, 5 במרץ 2016

You're Standing On My Neck

כמישהי שחוותה את גיל ההתבגרות בזמן ש-MTV היתה כמעט המקום היחיד להשיג בו תכנים מוזיקליים ותרבותיים שמדיפים ניחוח חו"לי, ביליתי שעות מסך לא מבוטלות מול תוכניות שונות של התחנה. אהבתי במיוחד את תוכניות האנימציה האלטרנטיביות שחוו אז עדנה מסויימת במיינסטרים. מעולם לא התחברתי לביוויס ובאטהד, שמרתי אמונים במשך כל העונות לדריה ומאוחר יותר, לעונה הבודדת והנפלאה של Downtown. 

אבל בואו נחזור רגע לדריה. בדרך כלשהי היא היתה ועדיין הדמות שאני הכי יכולה להתחבר אליה בכל סדרה, אנימציה או אמיתית. הלשון החדה שלה, המיזנתרופיה, חוסר השייכות הטבוע בה, אלו דברים שמאוד הזדהיתי איתם, ובמיוחד בתקופה לא זוהרת בעליל של גיל ההתבגרות. ממש רציתי לראות את עצמי במקומה, יושבת שעות בחדר המרופד שלי וצופה ב-Sick Sad World עם תאומת הנפש הסרקסטית שלי, ג'יין. 

רגעים מכוננים (תמונה מפה)

וכמובן שהיתה את המוזיקה שליוותה את הסדרה, שהיתה הרבה פעמים מה שהחליף את המילים ותיאר את הסיטואציה הדרושה במדוייק. להקות חדשות וישנות במגוון סגנונות, כולן בועטות דרך הדיסטורשן או דרך הרגש. אז החלטתי שאני בונה פלייליסט לדריה שבי, למי שהייתי ורציתי להיות אז. ואני אפילו רוצה לקוות שאולי דריה עצמה היתה מעקמת את הפה בחצי חיוך אם היא היתה שומעת אותה.

1. Garbage - Queer

שירלי מנסון. המלכה שירלי. השיר הלא פחות ממהמם הזה מהאלבום הראשון של גארבג' מגדיר בצורה כל כך ברורה את השונות והוא חוגג אותה, בדרכו הגראנג'ית עם השירה הייחודית והחד פעמית של המלכה שירלי. היא מוזרה במידה וסקסית במידה ויחד עם השיר פשוט מושלמת. 



2. Mazzy Star - Fade Into You

אח, איזה שיר. הוא אולי לא רועש כלפי חוץ אבל הוא מרסק כל התנגדות שעומדת בדרכו. כל מה שנפש מיוסרת צריכה בלילה חסר שינה. 



3. Radiohead - My Iron Lung

הייתי יכולה לשים פה את Creep אבל זה היה פשוט יותר מדי שקוף. ואני חושבת שדווקא סאבטקסט יתאים יותר להלך הרוח הדריה-אי. והדיאלוג הקטן בסוף פשוט פרייסלס.



4. Fiona Apple - Sleep To Dream

הקול המעושן והבוגר שנים מעבר לגילה הצעיר, מצד אחד עדינה ושברירית כעלה, ומהצד השני יכולה לשבור לך את הפרצוף. אי אפשר שלא לאהוב את פיונה אפל. אחת מהבחורות האלטרנטיביות האהובות עלי ever. 



5. Sonic Youth - Bull In The Heather

קים גורדון היתה מהחלוצות שסללו את הדרך לנשים חזקות ובועטות ברוקנ'רול. משוחררות מכל עכבה או דעה קדומה,המוזיקה של סוניק יות' ממשיכה להיות רלוונטית ו-badass.



6. Joy Division - Love Will Tear Us Apart

האבא הרוחני של כל הדכדוך וחוסר ההתאמה, איאן קרטיס, בהמנון אייטיז שיכול להתאים כמו כפפה לרגעים מכוננים בחייו של כל מתבגר, לא משנה באיזו תקופה. 



7. The Smiths - Panic

אחד מהשירים שאני הכי אוהבת של הסמית'ס. אתם לא יודעים כמה פעמים בחיים שלי, ברגעים שהמוזיקה ברקע/במסיבה היתה הזויה ברמות שלא ניתן לתאר זמזמתי לעצמי את הפזמון Hang the DJ



8. PJ Harvey - Rid Of Me

פולי ג'ין הארווי תמיד היתה נקודת הייחוס שלי לזמרות שמשאירות את הלב והנפש חשופים בכל שיר. הזעם, האגרסיה והאובססיה ששזורים ביצירה שלה מצמררים אותי כל פעם מחדש והם נותנים למוזיקה שלה את העוצמה הייחודית שלה. זו המוזיקה שהייתי רוצה להיות חשופה אליה כשהתבגרתי, יש לי הרגשה שהאפקט שלה היה יכול להיות אפילו יותר עמוק. יש עוד הרבה מוזיקאיות דומות לה, אין עוד אחת כמוה. 




זה אמנם פלייליסט קצרצר אבל אני מרגישה שהוא קולע בדיוק להלך הרוח שרציתי להעביר. אם הייתי חוזרת לשנות ההתבגרות שלי (ותאמינו לי שאין לי שום רצון בכך), זה הפסקול שהייתי רוצה שילווה אותם. ומה אני יודעת, אולי גם אתם. 

יום שבת, 27 בפברואר 2016

You wanna go for a ride? (Vol II)

שני פוסטים בשבוע הם משהו מאוד לא אופייני לקצב החיים שלי ולזמן שיש לי להקדיש (לצערי הרב) לכתיבה, אבל לא כל שבוע אני הולכת להופעה של מר גרג דולי.

אני חושבת שראיתי הופעות של דולי בלייב 3 או 4 פעמים, רובן בבארבי, ולמרות שאני יודעת למה לצפות, אני אף פעם לא באמת יודעת מה מחכה לי. כי כל הופעה היא בקונסטלציה קצת שונה, עם הטוויילייט סינגרז, עם האפגן וויגז, במסגרת ה-Gutter Twins עם מארק לנגאן, אבל הפעם זה במסגרת עצמו, סולו. 


גרג דולי (תמונה מפה)

אני חייבת להתוודות, יש לי קראש על גרג דולי. זהו, אמרתי את זה. לכולנו מגיע איזה קראש על סלב לא? הקראש הזה לא התפתח ביום, הוא נבנה במשך שנים, דרך מוזיקה והופעות. האמת היא שעד שהייתי בצבא אפילו לא ידעתי מי זה גרג דולי. ידיד שפגשתי במקרה ברכבת נתן לי לשמוע להקה שהוא גילה, טווילייט סינגרז. זה היה שיר מהאלבום הראשון של ההרכב, Twilight והוא היה חולמני ועדין, עם אדג' שמשך אותי אליו. קניתי את הדיסק והאזנתי לו לא מעט, ואז המשכתי בחיי. 

הצטלבות הדרכים הבאה שלי עם דולי היתה כמה שנים אחר כך. הייתי מסתובבת בשעות הפנאי בחנות טאואר רקורדס בקניון, מעבירה אצבעות מרפרפות על כל הדיסקים שאין לי כרגע כסף לקנות וזמן להקשיב להם, וכמובן כמו בכל חנות מוזיקה טובה, פיתחתי מערכת יחסים ידידותית עם הבחור שעבד שם, אני זוכרת שהיה לו זקן זיפים לא מטופח בעליל, משקפיים וכובע מצחייה נצחי. בעוונותי אני לא זוכרת אפילו איך קוראים לו. אבל הוא דיבר על מוזיקה בלהט שבזמנו יכולתי רק לחלום עליו וכל פעם שעברתי שם הוא דחף לי ליד את האלבום 1965 של האפגן וויגז וניסה לשכנע אותי לקנות אותו בהתלהבות. לא הכרתי את האפגן וויגז באותו זמן, זו היתה תקופה פחות אקספרימנטלית מבחינה מוזיקלית בשבילי, לא הרחבתי יותר מדי את האופקים שלי לכיוונים לא צפויים לי, אבל משהו גרם לי לקנות את האלבום הזה, בלי להקשיב לו אפילו. אני חושבת שזו היתה נקודת מפתח בדרך הליקוט של מוזיקה אצלי בשנים שעיצבו את הטעם המוזיקלי הסופי שלי. 

אחרי שהאזנתי לאלבום הזה בפעם הראשונה עף לי המוח. זה היה כמו משב רוח מרענן לשגרה המוזיקלית שלי. זה היה רועש. סליזי. rough around the edges. וכל כך, כל כך סקסי. לא חשבתי בזמנו על למה הבחור נתן לי דווקא את האלבום הזה אבל בירכתי אותו על כך. זה היה שונה ממה ששמעתי באותה תקופה, שהיה בעיקר רוק אמריקאי מתחילת שנות ה-2000. לא היה לי ספק שנפלתי על משהו אמיתי ואותנטי, לא מהונדס או מופק לעייפה באף צורה, וממש אהבתי את זה.

משם הדרך לאלבומים נוספים של האפגן וויגז והטווילייט סינגרז היתה קצרה, ועם כל אלבום, אם בעבר או אם בהווה נחשפתי לעוד צדדים של דולי דרך המילים שלו ודרך ההגשה הייחודית לו. השירים הפכו להיות חוויה אישית, הרגשתי מושקעת רגשית במוזיקה, החיבור שלי אליה היה חזק בצורה לא ברורה. התחושות האלו של חוסר קבלה, אהבה, אובדן, התמכרות, גמילה, אופוריה והנפילה שלאחריה שהיו מאוד נוכחות בכתיבה של דולי. הרצון הכמעט אובססיבי שלו לבצע תרפיה באמצעות המוזיקה, לחטט בפצעים הפתוחים כדי לנסות להגיע לפתרון ולהביא לריפוי ותוך כך להפנות זרקור עוצמתי לכל התחושות שאנחנו לא רוצים להתמודד איתן ולשים אותן במרכז הבמה. 

אני לא יודעת מה יהיה הדבר הבא שדולי יחליט לעשות אבל אני יודעת שאני כבר מצפה לזה בכיליון עיניים. נראה שהשנים לא מקהות את החושים שלו, ההפך הוא הנכון בעיני. היצירה שלו היתה ועודנה משובחת, רק כל פעם מזווית קצת שונה. וזה פשוט נהדר. 

אז אני אהיה מחר בבארבי, ולא משנה לאיזה סיבוב דולי יחליט שהוא לוקח אותי הפעם, אני בטוחה שזה יהיה מענג בדיוק כמו בפעם הראשונה, אם לא יותר. 





יום שלישי, 23 בפברואר 2016

I've Got The Best Blues

אולי זו העונה הגשומה שמשפיעה על הרגלי השמיעה שלי או שאולי זה משהו אחר באוויר, אבל האוזן שלי נודדת לאחרונה לבלוז על גווניו. אולי זה הצורך למוזיקה שיש בה תשוקה ונשמה אמיתית ואותנטית. מן הסתם הטעם שלי נוטה יותר לזווית הרוקיסטית של הבלוז, מעולם לא הייתי נערת קאנטרי (למרות שיש איזה שיר של קית' אורבן שאני מאוד אוהבת). מה שאני עוד מאוד אוהבת בבלוז היא הנוכחות הבלתי נפרדת של הגיטרה מהשיר. היא כאילו עוד קול על הבמה יחד עם המבצע, מעולם לא היתה הצדקה יותר גדולה מסולו גיטרה מאשר בשירים שגורמים לך ללכת ולמזוג לעצמך מנה או שתיים של וויסקי. 

Current Mood (תמונה מפה)

נתחיל באהבה החדשה שלי, האלבמה שייקס (Alabama Shakes). הם לא ממש חדשים בסצינה המוזיקלית, וכל מי שהכיר אותם כשהיו ידועים רק למעטים יכול לצקצק, וגם האלבום המשובח והנוכחי שלהם Sound & Color הוא השני שלהם, אבל אני נכנסתי למסיבה רק עכשיו ואני ארקוד אם אני רוצה. הסולנית בריטני האוורד היא פרפורמרית אדירה בעיני, לא מפחדת ממי שהיא, וממגנטת והקול הורסטילי שלה משרת היטב כל מילה במוזיקה הנהדרת שהלהקה הזו יוצרת. הם לוקחים את הבלוז מכיוון יותר ניסיוני, הם יוצקים הרבה יותר R&B ופ'אנק לז'אנר, אבל עדיין שומרים על הבס המוביל שנותן את הטון. אושר גדול. 



ואני חייבת עוד אחד. חייבת. תרשו לי?



מוזיקאי בלוז-רוק שגיליתי כמעט במקרה הוא גארי קלארק ג'וניור. למה במקרה? כי בסרט המצויין Chef של ג'ון פאברו (לא ראיתם? טוסו לראות, ועדיף לא על קיבה ריקה) שולבה הופעה שלו עם שני שירים נהדרים, ואני, כשראיתי את הסרט, מיד הלכתי לחפש מי זה הפלא שמבצע אותם. יש לגארי קלארק ג'וניור משהו עצוב בעיניים. באמת! אני לא משתמשת בזה רק כקלישאת דייטים חבוטה. אני חושבת שבלי העצב המובנה הזה הוא לא היה יכול להוציא מתוכו את העוצמות שהוא מספק בשירים שלו. הסאונד שלו סמיך ודחוס, ועם זאת הוא מצליח להעביר את האמריקאנה בצורה נקייה וברורה. וסולו הגיטרה. הו סולו הגיטרה. 



אני רוצה לסיים עם השיר שהוא הכי קאנטרי שעבר לי בנתיים בפלייליסט והוא שייך לכריס סטייפלטון (Chris Stapleton). סטייפלטון שתרם בכתיבת שירים למגוון של אמני פופ וקאנטרי עבר רק בשנתיים האחרונות לקדמת הבמה כמבצע. הוא סוג של פוסטר בוי לקאנטרי - זקן עבות, שיער בלונדיני ארוך, כובע בוקרים - the works. אבל גם בלי הטוטאל לוק, הקול של סטייפלטון חזק ועוצמתי, עם עומק נהדר, ולמרות שהוא הכי קאנטרי, יש משהו בקאבר שלו לשיר Tennessee Whiskey שהוא מאוד בלוזי וממכר. 




קצת עושה חשק לעבור לנאשוויל או לממפיס. רק קצת.