יום שבת, 18 ביוני 2016

שירים שגנבתי

כאשר מוזיקה משחקת תפקיד כל כך חשוב בחיים של אדם, סביר להניח שהוא ימצא את עצמו במערכת יחסים עם אדם אחר שחושב כמוהו. כי אחרת לדעתי זה פשוט לא יכול לעבוד. רפרורים שונים במהלך שיחות, התלהבות יחדיו משירים ששניכם אוהבים, ולמצוא את השירים המיוחדים שלכם (אתם מוזמנים להקיא קשתות כרגע, אני לא אעלב). 

תמונה מפה

עם השנים יש דיפוזיה בין הסגנונות האהובים על כל אחד מכם. וזה בסופו של דבר תהליך הגיוני שמראה על ההשפעה שהאדם השני מחיל עלינו, ואת השינויים שאנחנו עוברים בזכותו. הפלייליסט האישי שלנו מקבל דברים שלא הכרנו קודם אבל אנחנו מכירים ואוהבים עכשיו כי מישהו שאנחנו אוהבים הראה לנו את הדרך אליו. 

זה לא שונה גם במקרה שלי, אני איתנה בעמדתי המוזיקלית אבל מוכנה לספוג דברים שמתיישבים לי טוב באוזן ולהטמיע אותם אצלי בפלייליסט. יש לי מזל שהבחור שלי ואני מתייחסים באותה צורה למוזיקה, מאוד רגשית וקרובה ללב. הטעם המוזיקלי שלנו לא חופף כמעט אבל הוא נע על אותה סקאלה רחבה מאוד של רוק ומתבסס על מלודיה מצויינת. אצלו זה יותר כבד עם הבלחות פופ וכמובן אייטיז. איך אפשר בלעדיהן? 

היתה תקופה לפני שבכל רכב היה A2DP ואי אפשר היה לשמוע מוזיקה ישירות מהסלולרי, אז היינו מסתמכים על דיסקים. נו, הדברים העגולים הנוצצים האלו שהיום בעיקר משמשים להברחת ציפורים. מכיוון שזה היה האוטו שלו זו היתה המוזיקה שלו, אני מכבדת את זה. ומכיוון שהמוזיקה שהוא אוהב לא ממש השתנתה או התעדכנה עם השנים, היה שלב בו האזנו במשך 4 שנים (!!!) לאותו דיסק עמוס מוזיקה (עדיין היו נכנסים שם המון שירים). ומה לעשות, ספגתי חלק מזה. אפשר להאשים אותי? 

סגנון ששולט ביד רמה בפייליסט של הבחור הוא הרוק הגותי, Nightwish, Within Temptation ו-Evenessence. היו בטח עוד כמה אבל אלו היו ההרכבים העיקריים. הרכב רוק כבד שכוחו העיקרי מגיע מסולנית עוצמתית עם קול גדול. והן בדר"כ גם יפיפיות הורסות. לא שזה היה קשור למשהו. 

קחו לדוגמא את השיר The Howling של Within Temptation, שאותו אני אוהבת במיוחד בגירסת ה-Black Symphony - העיבוד התזמורתי העשיר הופך את השיר לעוד יותר דרמטי. קורה משהו מיוחד לדעתי בחיבור של להקות רוק עם תזמורת קלאסית מלאה. קונצרט רוק במלוא מובן המילה. 


עוד שיר בז'אנר הזה הוא Cold Heritage של להקת Lacuna Coil. אני יכולה להגיד עכשיו שבהסתכלות לאחור זה ה-שיר שלי ושל הבחור. יש בו משהו שמדבר לשנינו בדיוק באותה הצורה. 



המחלקה האחרונה בה אימצתי משהו היתה ה-Heavy Metal (אני מרגישה מטומטמת לכתוב את זה בעברית). אני חייבת להגיד שאת להקת Disturbed לא הכרתי לפני שהכרתי את הבחור. לרוב לא התחברתי, צחקתי עליו שזה הכל נהמות ודיסטורשן, ועם זאת מצאתי כמה שירים לאמץ, אחד מהם הוא Prayer 



ואולי זה רק במקרה אבל את החידוש הלא פחות ממופלא ש-Disturbed עשו לשיר האלמותי של סיימון וגרפונקל, Sounds of Silence, אני זו שהכרתי לבחור. כל שינוי של קלאסיקה כזו צריך להעשות בחוכמה וברגישות, והקול של הסולן דיוויד דריימן (יהודי כשר!) כל כך שונה מהקולות העדינים יחסית של סיימון וגרפונקל עד שזה כמעט לא נתפס איך זה יסתדר. אבל צריך להאזין רק פעם אחת כדי להבין כמה חוכמה יש בעיבוד המדוייק שנעשה פה. יודע מתי לשים את הרגל על הברקס ומתי להמריא לשמיים. לדעתי אפילו מחזק עוד את המסר של השיר. והיי, מסתבר שדריימן ממש יודע לשיר! 



יום שבת, 11 ביוני 2016

Comfortably Numb

אם יש משהו שמאפיין את הקשר שלי עם חדשות ביומיום הוא ההימנעות המוחלטת שלי מהן. הן מסתננות אלי רק במבזקים ברדיו מדי פעם כשהמוזיקה שלי לא מחוברת למערכת ברכב, וגם אותם אני מסננת ברובם. אין אצלי עיתון בבית, ואם הטלוויזיה דולקת בשעה שמונה אז זה על ערוץ לייפסטייל כלשהו. 



זה לא בגלל שאני לא יודעת מה קורה, להפך. אני מעודכנת מפה ומשם. מכירה את הפרשיות ואת המצב. אבל לשמוע את זה יותר מפעם אחת ביום עושה לי רע. יש גבול לרמת הג'יפה שאדם יכול לספוג אם הוא רוצה לשמור על האנושיות שלו. בגלל זה אני גם לא רואה יותר את "משחקי הכס". רק את "משחקי השף". אתם חייבים להבין, בסוף כל יום אני רוצה משהו שירחיק אותי מהכאן ומהעכשיו, אני לא רוצה משהו שיחדד לי כמה דפוק העולם וכמה אכזריים אנשים ויגרום לי לרצות למות. אני רוצה אסקפיזם ואני רוצה אותו במנות מדודות שיאפשרו לי להמשיך חיים נורמטיביים בלי להשתגע.


השבוע קיבלתי שוק שלא רציתי בדמות הפיגוע בשרונה שהפסיק באבחת מחבלים נוראית אחת את אחת מהתוכניות הכי אסקפיסטיות על המסך - "בייק אוף ישראל". כי הרי גם אם דוקרים אנשים ברחובות, היי! תראו איזה יופי של בסיס דקואז וגנאש שוקולד לבן מהמם יצא לציונה פטריוט. לאשליה שיש פה חיים נורמליים. 


התיאור המפורט מהלך אחר מהלך של הפיגוע המזעזע הזה, הדיווח המתמיד מהשטח כאילו כל שניה יש משהו חדש לדווח עליו. הם רוצים לראות את הדם, לתת את ההרגשה שהנה חיים אתגר מסייע בגופו ללכידת המחבל. להקרין שוב ושוב את הסרטונים (ב-HD!) ממצלמות האבטחה שמראות את המחבלים קמים מהשולחן ומתחילים לירות לכל עבר. ואת האנשים שבורחים כמו עכברים למקום מחסה. זה נוראי. לא פחות מפורנוגרפי. אני לא רוצה לראות את זה. מספיק לי לשמוע תקציר. באמת שאני לא צריכה את רמת הפירוט הלא הגיונית הזו שגורמת לי להרגיש כאילו אני חס וחלילה שם. מה זה נותן למישהו? איזה דבר טוב יכול לצאת מלראות את זה? בא לי להקיא. 


אז באותו ערב פשוט כיביתי את הטלוויזיה והלכתי לישון. 


וביום שאחרי פשוט ברחתי למוזיקה, כי זה היה הדבר ההגיוני היחיד לעשות. בדרך לעבודה אני שומעת את "רוקר טוב" של בועז כהן ב-88FM ואני תמיד שמחה לגלות פנינים חדשות דרכו. אחת מהפנינים שדיברו ישירות לצורך האקוטי שלי באסקפיזם היה שיר של סיגור רוס (Sigur Rós) האיסלנדים המופלאים. הג'יבריש המרחף על המוזיקה העשירה והעוטפת היה השילוב המדויק של זיכוך ואפיות. לא יכולתי שלא לשבת ולחייך לכל אורכו המכובד. 




למחרת כהן השמיע את Beck שאני מאוד אוהבת, בכל פאזה. השיר Morning ממשיך את הקו המהורהר-מלנכולי של האלבום Sea Change. הוא עצוב, אבל לא מדי. אפשר להגיד שהמילים שלו שיקפו בדיוק את מה שהרגשתי. 



Can we start it all over again, this morning?
I lost all my defenses, this morning
Won't you show me the way it used to be?




והשיר של בק הזכיר לי מאוד את אחד השירים שאני הכי אוהבת של פינק פלויד, ואין מתאים ממנו כדי לסיים את הפוסט האסקפיסטי והעצוב הזה. קשה לי להסביר במילים את הדרך בה אני מגיבה ל-Comfortably Numb הוא מוציא החוצה רגשות שכבר הרגשתי מזמן. רגשות שכבר שכחתי. אפילו שהוא פה הרבה הרבה לפני שהפכתי להיות מודעת למוזיקה הוא מה שהופך מוזיקה כל כך נהדרת ומרגשת בעיני. השיר הזה הוא מדבר לרגשות אנושיים בצורה אוניברסלית. והגיטרות של דיוויד גילמור, במיוחד בביצוע לייב ואחרי אי אילו שנים. פשוט להקשיב להן ולהרגיש את כל העצב שנשפך מהן. השיאים של השיר שממלאים את הנפש כל כך עד שהדמעות פשוט חייבות לצאת לאיפשהו.