כל מוזיקאי מורכב מסך הדברים שהשאירו בו חותם, בנוסף למה שהוא מביא מעצמו. הדברים מגוונים ונוגעים בכל תחומי החיים - הסביבה המשפחתית אותה הוא חווה בילדותו, הדרך בה התייחסו אליו בבית הספר, השכבה הסוציו-אקונומית אליה הוא השתייך, חיי האהבה שלו בעבר ובהווה, סמים, מוות, דיכאונות, שנאה עצמית, השלמה, ולפעמים גם אושר.
בסופו של דבר כל הגורמים האלו מעצבים כל אחד מאיתנו כאדם, ובאופן ספציפי למוזיקאים, את האמנות שלהם - את המוזיקה אותה הם יוצרים. בעצם הם אלו שמגדירים לרוב את הסגנון המוזיקלי אליו הם יפנו. לדוגמא, הייתם יכולים לדמיין את ברוס ספרינגסטין יוצר מוזיקה שונה מהמוזיקה אותה הוא יוצר עד היום? או את אמינם? אני לא מסוגלת. זה לא שאנחנו בדיוק מצפים מהם לעשות את המוזיקה הזו, אבל הם הפכו להיות כל כך מזוהים עם הסגנון המוזיקלי אותו בחרו שהם הפכו להיות חלק מההגדרה שלו. כשברוס ספרינגסטין שר שבגיל 19 הוא קיבל כרטיס איגוד, אני יודעת שאני יכולה להאמין לו, או לפחות להאמין שהוא מתאר את הסביבה בה הוא גדל. אם אומרים היום על זמר צעיר שהסגנון המוזיקלי שלו מתכתב עם זה של ספרינגסטין, רובנו נדע בדיוק על מי ומה מדובר. כמובן שאף אחד מאיתנו לא מחפש חיקויים, הרי לא צריך יותר מספרינגסטין אחד אבל זה עוזר לנו לקטלג את הדברים החדשים שאנחנו שומעים במגירות בראש.
ההגדרה המוזיקלית שבוחר לעצמו אמן לדעתי צריכה להתכתב בצורה ישירה עם החיים שלו, זאת אומרת שכשמישהו שר על מצוקה, שברון לב או התמכרות, אני צריכה להאמין שהוא יודע על מה הוא מדבר וחווה את זה על בשרו, כי אחרת זה פשוט לא יהיה אמין. קחו את איימי ויינהאוס כדוגמא - כל מילה שהיא שרה היתה אמינה עד כאב, וכולנו ידענו שמה שהיא שרה הן המילים שלה, שנכתבו בדם ודמעות והן ממש לא משהו שמישהו הכתיב לה לשיר "רק כי יש לה קול יפה". ופה טמון מה שעושה זמר טוב שכותב שירים לאמן אמיתי - האמינות. אם לא נאמין למה שיוצא לזמר מהפה, לא נתפוס אותו לעולם כאמן.
פה גם אשפר לדבר על עקביות - בדרך כלל מוזיקאי ישמור אמונים לדרך המוזיקלית אותה הוא בחר, היא יכולה להשתנות קצת בהשפעות המזדמנות שלה, כלומר הדברים החדשים שהוא שומע ואוהב שבאופן בלתי מודע מוסיפים עוד נדבכים מוזיקליים ליצירה שלו, אבל הריפרוף יהיה סביב אותו הסגנון פחות או יותר. אנחנו לא נצפה שאמן רוק כבד יעשה פתאום אלבום פופ סכריני, או להפך. וגם אם הוא יגדיל ויעשה את זה, הגבה שלנו תתעופף לשמיים מרוב סקפטיות. נו באמת, זה כמעט ירגיש שעושים מאיתנו צחוק.
רואים את החשיבות של הגדרה מוזיקלית ואת הבעייתיות שהיא יוצרת היום בצורה מאוד מודגשת בתוכניות כשרונות כמו The Voice, ו-The X Factor. אנשים שמגיעים לתוכניות האלו לא יודעים איזה סגנון מוזיקלי מדבר אליהם, לא יודעים מי הם עדיין ומה הם רוצים להיות כאמנים (וכן, אני משתמשת במילה הזו מכיוון שיש שדרוג ברמת היצירתיות העצמאית של האנשים שמגיעים לתוכניות האלו) ולכן הם מתפזרים, מבצעים שירים במגוון סגנונות ולא שומרים על קו מוזיקלי ברור שיגדיר אותם. בגלל זה כל כך מעצבנת אותי תגובה של שופטים בתוכניות האלו ש"אתה יכול לשיר כל דבר וזה יישמע טוב". נכון, בדר"כ היכולות הווקאליות של המתמודדים לא מוטלות בספק, אבל בסופו של דבר, אף אחד לא רוצה לקנות אלבום סכיזופרני בו כל שיר הוא בסגנון שונה ורק הקול השר הוא זהה, לא משנה כמה הוא מהמם. כמאזינים למוזיקה בצורה אינטיליגנטית אנחנו מחפשים איזשהו קו מקשר, משהו שיהיה פחות או יותר on the same musical page.
אז תמיד בתוכניות האלו מדברים על חשיבותה של בחירת השיר, מן הסתם גם זמר שיכול לשיר כל שיר ביקום חייב לבחור (או שיבחרו בשבילו, במיוחד בתוכניות ריאליטי כאלו, בהן יש מנטורים) שיר שמתאים לו ולדרך שהוא רוצה להתוות לעצמו כמוזיקאי. הבעיה היא שרובם לא יודעים עדיין מי הם רוצים להיות. רובם הם אנשים צעירים מדי, שלא נאבקו יותר מדי בשדים הפנימיים או החיצוניים שלהם (אם יש להם בכלל) ושלא היתה להם אפשרות להתבגר לדמות האדם שהם בצורה ראויה ושלמה. הם למדו הרבה ממה שהם יודעים על מוזיקה מתוכניות ריאליטי כמו אלו שהם משתתפים בהן, והם רק רוצים לשיר, לא אכפת להם מה. וזה מתקבל על הדעת, זו בקשה הגיונית לכל הדעות מצידם, אבל בשורה התחתונה אם אדם רק רוצה לשיר הוא יכול ללכת לעבוד במועדון של מלצרים מזמרים, אם הוא רוצה שיקשיבו לו הוא צריך להפוך את המילים שהוא שר למשהו שאפשר להאמין לו, שזו בעיקרה ההגדרה המוזיקלית האמינה שהוא צריך ליצור לעצמו, ובעצם להיות אחד איתה.
המוזיקאי האמיתי והטוטאליסט מגיש לנו את עצמו במוזיקה שלו, מכיוון שפשוט אין לו משהו אחר. ומכיוון שזה משהו כל כך אישי, אי אפשר לחקות את זה ולמרות שמנסים, כמעט בלתי אפשרי לזייף את זה. מה שגם הלייבלים הגדולים מתחילים להבין בשנים האחרונות שציבור המאזינים שלהם לא מטומטם. אי אפשר להציג לו משהו מזוייף במסווה של הדבר האמיתי ולצפות ממנו להאמין בעיניים עצומות.
ובנוגע לאמנים שמחליטים לשנות קצת את הדרך המוזיקלית בה הם הולכים - זה בסדר להתנסות, מה היתה מוזיקה בלי התנסויות ותאונות משמחות אחרות? תמיד צריך מישהו שחושב מחוץ לקופסא ומסתכל על דברים בצורה קצת שונה, הרי זה המקום בו לאמן יש את האמירה שלו ואת הדבר החדש והמעניין שהוא מביא למסיבה שבגללו כולם ירצו להיות חברים שלו ולהקשיב לסיפורים המעניינים שיש לו לספר להם. זה כמו שלכל הטבחים יש את אותם המתכונים, אבל השפים האמיתיים יהיו אלו שיקחו את המתכונים הבסיסיים האלו ויעשו איתם משהו חדש. נקודת המבט הזו, הספין המעניין אותו מביא האמן למוזיקה שלו, שנשענת על עשרות שנים של מוזיקה שקדמה לו, היא זו שתגדיר אותו בז'אנר בו הוא יוצר. ירצה או לא, האמן מושפע מכל מה שהוא שמע, במיוחד מהמוזיקה שמדברת אליו באופן אישי, והיא זו שתקבע במידה רבה איך הוא יישמע כמוזיקאי, מצד אחד הוא רוצה לתת כבוד למקורות ההשראה שלו ומהצד השני הוא רוצה לשמור על הייחודיות שלו. היכולת לבצע את האיזון הזה, יותר מהכול היא מה שיגדיר אותו כאמן.
בסופו של דבר כל הגורמים האלו מעצבים כל אחד מאיתנו כאדם, ובאופן ספציפי למוזיקאים, את האמנות שלהם - את המוזיקה אותה הם יוצרים. בעצם הם אלו שמגדירים לרוב את הסגנון המוזיקלי אליו הם יפנו. לדוגמא, הייתם יכולים לדמיין את ברוס ספרינגסטין יוצר מוזיקה שונה מהמוזיקה אותה הוא יוצר עד היום? או את אמינם? אני לא מסוגלת. זה לא שאנחנו בדיוק מצפים מהם לעשות את המוזיקה הזו, אבל הם הפכו להיות כל כך מזוהים עם הסגנון המוזיקלי אותו בחרו שהם הפכו להיות חלק מההגדרה שלו. כשברוס ספרינגסטין שר שבגיל 19 הוא קיבל כרטיס איגוד, אני יודעת שאני יכולה להאמין לו, או לפחות להאמין שהוא מתאר את הסביבה בה הוא גדל. אם אומרים היום על זמר צעיר שהסגנון המוזיקלי שלו מתכתב עם זה של ספרינגסטין, רובנו נדע בדיוק על מי ומה מדובר. כמובן שאף אחד מאיתנו לא מחפש חיקויים, הרי לא צריך יותר מספרינגסטין אחד אבל זה עוזר לנו לקטלג את הדברים החדשים שאנחנו שומעים במגירות בראש.
ההגדרה המוזיקלית שבוחר לעצמו אמן לדעתי צריכה להתכתב בצורה ישירה עם החיים שלו, זאת אומרת שכשמישהו שר על מצוקה, שברון לב או התמכרות, אני צריכה להאמין שהוא יודע על מה הוא מדבר וחווה את זה על בשרו, כי אחרת זה פשוט לא יהיה אמין. קחו את איימי ויינהאוס כדוגמא - כל מילה שהיא שרה היתה אמינה עד כאב, וכולנו ידענו שמה שהיא שרה הן המילים שלה, שנכתבו בדם ודמעות והן ממש לא משהו שמישהו הכתיב לה לשיר "רק כי יש לה קול יפה". ופה טמון מה שעושה זמר טוב שכותב שירים לאמן אמיתי - האמינות. אם לא נאמין למה שיוצא לזמר מהפה, לא נתפוס אותו לעולם כאמן.
פה גם אשפר לדבר על עקביות - בדרך כלל מוזיקאי ישמור אמונים לדרך המוזיקלית אותה הוא בחר, היא יכולה להשתנות קצת בהשפעות המזדמנות שלה, כלומר הדברים החדשים שהוא שומע ואוהב שבאופן בלתי מודע מוסיפים עוד נדבכים מוזיקליים ליצירה שלו, אבל הריפרוף יהיה סביב אותו הסגנון פחות או יותר. אנחנו לא נצפה שאמן רוק כבד יעשה פתאום אלבום פופ סכריני, או להפך. וגם אם הוא יגדיל ויעשה את זה, הגבה שלנו תתעופף לשמיים מרוב סקפטיות. נו באמת, זה כמעט ירגיש שעושים מאיתנו צחוק.
רואים את החשיבות של הגדרה מוזיקלית ואת הבעייתיות שהיא יוצרת היום בצורה מאוד מודגשת בתוכניות כשרונות כמו The Voice, ו-The X Factor. אנשים שמגיעים לתוכניות האלו לא יודעים איזה סגנון מוזיקלי מדבר אליהם, לא יודעים מי הם עדיין ומה הם רוצים להיות כאמנים (וכן, אני משתמשת במילה הזו מכיוון שיש שדרוג ברמת היצירתיות העצמאית של האנשים שמגיעים לתוכניות האלו) ולכן הם מתפזרים, מבצעים שירים במגוון סגנונות ולא שומרים על קו מוזיקלי ברור שיגדיר אותם. בגלל זה כל כך מעצבנת אותי תגובה של שופטים בתוכניות האלו ש"אתה יכול לשיר כל דבר וזה יישמע טוב". נכון, בדר"כ היכולות הווקאליות של המתמודדים לא מוטלות בספק, אבל בסופו של דבר, אף אחד לא רוצה לקנות אלבום סכיזופרני בו כל שיר הוא בסגנון שונה ורק הקול השר הוא זהה, לא משנה כמה הוא מהמם. כמאזינים למוזיקה בצורה אינטיליגנטית אנחנו מחפשים איזשהו קו מקשר, משהו שיהיה פחות או יותר on the same musical page.
אז תמיד בתוכניות האלו מדברים על חשיבותה של בחירת השיר, מן הסתם גם זמר שיכול לשיר כל שיר ביקום חייב לבחור (או שיבחרו בשבילו, במיוחד בתוכניות ריאליטי כאלו, בהן יש מנטורים) שיר שמתאים לו ולדרך שהוא רוצה להתוות לעצמו כמוזיקאי. הבעיה היא שרובם לא יודעים עדיין מי הם רוצים להיות. רובם הם אנשים צעירים מדי, שלא נאבקו יותר מדי בשדים הפנימיים או החיצוניים שלהם (אם יש להם בכלל) ושלא היתה להם אפשרות להתבגר לדמות האדם שהם בצורה ראויה ושלמה. הם למדו הרבה ממה שהם יודעים על מוזיקה מתוכניות ריאליטי כמו אלו שהם משתתפים בהן, והם רק רוצים לשיר, לא אכפת להם מה. וזה מתקבל על הדעת, זו בקשה הגיונית לכל הדעות מצידם, אבל בשורה התחתונה אם אדם רק רוצה לשיר הוא יכול ללכת לעבוד במועדון של מלצרים מזמרים, אם הוא רוצה שיקשיבו לו הוא צריך להפוך את המילים שהוא שר למשהו שאפשר להאמין לו, שזו בעיקרה ההגדרה המוזיקלית האמינה שהוא צריך ליצור לעצמו, ובעצם להיות אחד איתה.
המוזיקאי האמיתי והטוטאליסט מגיש לנו את עצמו במוזיקה שלו, מכיוון שפשוט אין לו משהו אחר. ומכיוון שזה משהו כל כך אישי, אי אפשר לחקות את זה ולמרות שמנסים, כמעט בלתי אפשרי לזייף את זה. מה שגם הלייבלים הגדולים מתחילים להבין בשנים האחרונות שציבור המאזינים שלהם לא מטומטם. אי אפשר להציג לו משהו מזוייף במסווה של הדבר האמיתי ולצפות ממנו להאמין בעיניים עצומות.
ובנוגע לאמנים שמחליטים לשנות קצת את הדרך המוזיקלית בה הם הולכים - זה בסדר להתנסות, מה היתה מוזיקה בלי התנסויות ותאונות משמחות אחרות? תמיד צריך מישהו שחושב מחוץ לקופסא ומסתכל על דברים בצורה קצת שונה, הרי זה המקום בו לאמן יש את האמירה שלו ואת הדבר החדש והמעניין שהוא מביא למסיבה שבגללו כולם ירצו להיות חברים שלו ולהקשיב לסיפורים המעניינים שיש לו לספר להם. זה כמו שלכל הטבחים יש את אותם המתכונים, אבל השפים האמיתיים יהיו אלו שיקחו את המתכונים הבסיסיים האלו ויעשו איתם משהו חדש. נקודת המבט הזו, הספין המעניין אותו מביא האמן למוזיקה שלו, שנשענת על עשרות שנים של מוזיקה שקדמה לו, היא זו שתגדיר אותו בז'אנר בו הוא יוצר. ירצה או לא, האמן מושפע מכל מה שהוא שמע, במיוחד מהמוזיקה שמדברת אליו באופן אישי, והיא זו שתקבע במידה רבה איך הוא יישמע כמוזיקאי, מצד אחד הוא רוצה לתת כבוד למקורות ההשראה שלו ומהצד השני הוא רוצה לשמור על הייחודיות שלו. היכולת לבצע את האיזון הזה, יותר מהכול היא מה שיגדיר אותו כאמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה