המרחב המוגן

אז הנה אנחנו שוב פה, בימים מלחיצים ולא פשוטים. לרובנו כבר יצא לשמוע אזעקה אחת לפחות ולמהר ולאסוף את עצמנו לממ"ד, למקלט או לחדר המדרגות (ואולי גם להכיר את השכנים), אבל כל הרצון הטוב לא יכול להוריד את המועקה הקטנה (או הגדולה) בגרון שאנחנו חיים בחוסר ביטחון. אפילו אם ביומיום אנחנו לא מרגישים את זה, והכל נראה לנו נורמלי, אין לנו באמת "נורמלי" במדינה הזו. דווקא ה"לא נורמלי" הוא ה"נורמלי" שלנו וכולנו דיי בסדר עם זה. עד לשבועות כאלו שה"לא נורמלי" הוא הדבר היחיד שרואים ומרגישים וזה מלחיץ. 

אז מנסים להתמודד. מעבר למשפחה שלי והבית שלי שהם המקום הבטוח שלי להתנחם בו ולשאוב ממנו כוח, המוזיקה היא המרחב המוגן שלי. כי אני יכולה לשכוח מכל מה שקורה סביבי ופשוט לשקוע בה, בלי צורך להגיד משהו או לתת משהו מעצמי. זה לגמרי הדבר שאני צריכה בשביל הנפש שלי כדי להרגע ולחשוב שהכל בסדר, אפילו אם רק לשעה. 

המוזיקה שנמצאת במקום הבטוח הזה היא לא משהו קבוע, ותלויה מאוד בסטייט אוף מיינד שלי ובמה שנוגע בי באותה תקופה, לפעמים זה אלבום מתחילתו עד סופו ולפעמים זה בליל של שירים בלי קשר ברור מדי ביניהם. כי במרחב המוגן שלי אני יכולה להתפרק לגרמים ולהיבנות שוב, בלי שיפוטיות, בלי ביקורת, ובלי מילים. 

אלו (יחד עם חדר המדרגות) היו המקומות הבטוחים שלי השבוע. מה היו שלכם?

פלייליסט אהבה אלטרנטיבי

אהבה יכולה להיות הדבר הכי פשוט בעולם אבל גם הכי סבוך, היא יכולה לבוא בקלות והיא יכולה להיות קשה מאוד להשגה. בכל מקרה היא אחד הדברים המורכבים ביותר וחומר הגלם הכי טוב ליצירה בכל סוג מדיה - ספרות, קולנוע, טלוויזיה או מוזיקה. 

לכן ההפרדה של שירי "אהבה" קלאסיים מול כל השאר לא היה ברור לי אי פעם. למה הוחלט מתישהו שיש רק דרך קלאסית אחת לבטא אהבה? למה היא חייבת להיות רק רומנטית? למה צריך לדבר עליה במיינסטרים רק במושגים הכי פשטניים ו(תסלחו לי) נמוכים? במיוחד כשמדובר ברגש שנכון לכל כך הרבה מצבים בחיים שלנו ומשהו שהוא כל כך אמורפי ואינדיבידואלי שהוא אומר משהו אחר לכל אחד ובצורה כל כך אישית. 

אז החלטתי (באיחור אופנתי) להרים את הכפפה הוירטואלית שאף אחד לא זרק לי ולבנות פלייליסט אלטרנטיבי לנפש האלטרנטיבית. אז נכון, יכול להיות שהשירים פה לא יזעקו "אהבה" בצורה הקלאסית בה האכילו אותנו מהיום שלמדנו מה זה ולנטיינ'ז. אבל כמות האהבה שהם אוצרים בחובם היא לפעמים יותר משאני יכולה להכיל. 

An 80's-ish Genius Playlist

ממש פסטיבל דפש מוד מתרחש פה בבלוג! אז החלטתי לפנק את עצמי וגם אתכם בפלייליסט Genius שמוקדש לעשור ההוא, זה שחלקנו רוצים להנציח וחלקנו לשכוח. לכריות הכתפיים, לספריי לשיער, לקסטות, ולהמון המון מוזיקה נהדרת. השתרבבו פה גם כמה שירים שלא בדיוק זועקים "אייטיז" או מתאימים להן מבחינת שנת השחרור, אבל הם מתאימים למרקם העניינים הכללי, קבלו גם אותם באהבה. הפעם ה-genius ידע בדיוק מה הוא עושה.

אז בלי הרבה מילים, פשוט לשמוע ולהתרפק על הנוסטלגיה, ולהתחיל להתרגש לקראת ההופעה. אני יודעת שאני מתחילה.

DNA מוזיקלי

באותו אופן שהמאגר הגנטי של כל מין הוא מוגבל למספר קומבינציות עצום אך סופי, כך גם ה-DNA המוזיקלי הוא סופי, מכלל האקורדים, התווים, האפקטים והווקודרים ניתן להוציא מספר עצום, אך לא אין סופי של מנגינות. לכן זה לא ממש מקרי כשאתם שומעים איזשהו שיר והוא ממש מזכיר לכם שיר אחר שאתם מכירים. הדמיון המקרי/לא מקרי בכלל הוא אינו רק תוצאה של העתקה או "השראה" ממש חזקה, אבל אותה מנגינת בסיס יכולה לשמש בצורות שונות בשירים שונים ולהישמע שונה לחלוטין עד שבאמת מקשיבים.

דוגמאות יש בשפע, ואני לא מדברת רק על אפיזודת ליידי גאגא ומדונה (שם האמת אני שומעת דמיון קלוש מאוד, יחסית לדרמה שהתחוללה סביב זה). קחו לדוגמא את השיר Walking Away של קרייג דיוויד. השיר הזה היה חתיכת להיט כשהוא יצא, וההתחלה שלו תמיד נשמעה לי ממש מוכרת. לא ממש ידעתי לשים על זה את האצבע עד שנפל לי האסימון – היא נשמעת ממש דומה לפתיחה של One  האלמותי של U2. כמובן שקרייג דיוויד לא מתקרב אפילו לקצה הציפורן ברגל של בונו אבל זה לא מפריע לו ככל הנראה להעתיק מגדולים ממנו.

לראיה One

ו-Walking Away

עוד שיר ששאב השראה לא מבוטלת משיר קלאסי הוא Don't Look Back In Anger, אחד השירים האהובים עלי של אואזיס, שהפתיחה שלו תמיד הזכירה לי באופן מאוד מחשיד ברוחה את הפתיחה של Imagine של ג'ון לנון. אחרי הפתיחה שני השירים ממשיכים בכיוונים שונים לגמרי אבל זה לא משנה ממש לעניין ההשראה. אולי זו אפילו איזשהי קריצה של נואל גאלאגר להשוואות של אואזיס לביטלס. חסידי לנון יכולים להגיד שזה שונה לגמרי, ושאני לא מבינה מהחיים שלי, אבל מה לעשות, זה מה שאני שומעת שם – תשפטו בעצמכם...

לנון

ואואזיס

הדמיון הבא משותף לשלושה שירים, אבל המקור הוא קלאסי והכי טוב מביניהם. המקור הוא עוד שיר של U2, Even Better Than The Real Thing, והקטע המשותף לו ולשני השירים שקיבלו ממנו השראה הוא הגיטרות בהתחלה, מין קטע קצת אוריינטלי... בכל מקרה, השיר הראשון שמכיל את הגיטרה הזו הוא Same Size Feet של הסטריאופוניקס, להקה שאני מאוד אוהבת. השיר הזה הופיע ב- 1997 באלבום הראשון של הלהקה הוולשית, והגיטרות המוכרות מופיעות אחרי הבית הראשון ומלוות את השיר לכל אורכו. שיר יותר מאוחר שדומה בגיטרות באופן מחשיד לשני השירים הקודמים שהזכרתי הוא Hindu Times של אואזיס שיצא ב-2002 כסינגל מהאלבום Heathen Chemistry (שלא עשה ממש המון רעש) – גם בו יש משהו מאוד מוכר (רמז, זה לא התופים). ממש יפה לראות איך אואזיס וסטריאופוניקס לקחו את הגיטרות האלו ועשו איתם דברים שונים לגמרי מהשיר המקורי של U2 ואחד מהשני.

אז הנה המקור של U2

השיר של סטריאופוניקס מעולם לא יצא כסינגל למיטב ידיעתי, אז הבאתי קליפ עם המילים. גם משהו.

בגלל שכל הגרסאות של Hindu Times ביוטיוב דיי מחורבנות מבחינת האיכות, זו גרסת הופעה מצוינת של השיר.

שני שירים נוספים שיש ביניהם דמיון אותם הציעה לי אחותי אחרי שדיסקסתי את הפוסט הזה איתה והאמת היא שלא שמתי לב לדמיון עד שהיא ציינה את זה, הם Silvia של MiIke Snow ו"עמוק בטל" של מארינה מקסימיליאן בלומין. אני מאוד אוהבת את המוזיקה ש-Miike Snow עושים, מין פופ-רוק-אלקטרוני נחמד כזה. אני חושבת שהשיר של בלומין הוא נחמד, לא יותר מזה. מה שאני מאוד אוהבת אצלה הוא ההיגוי הנהדר של המילים, אירוני שבחורה שעלתה מרוסיה לארץ נותנת יותר כבוד לעברית מאשר אמנים שנולדו וגדלו פה. קשה יחסית לזהות את העקבות הדומים בין השירים ולכן צריך להאזין היטב למנגינה בפתיחות של שני השירים הללו. מצד שני יכול להיות שזו שמיעה סלקטיבית.

Miike Snow

מארינה מקסימיליאן בלומין

שיהיה שבוע נפלא!