כשלא פותחים את האינטרנט במשך יום שלם רק הגיוני לגלות שיהיו דברים שייפלו עלייך ב"בום". כזה היה המוות של איימי ויינהאוס. חתיכת בום.
איימי ויינהאוס היתה בחורה מאוד מוכשרת. כן, גם מתוסבכת, דיכאונית ובעלת נטייה נרקוטית-אלכוהולית אבל עדיין, מוכשרת כמו שד. התקופה האחרונה לא עשתה לה הרבה טוב - כשאדם עם כל כך הרבה עניינים בעייתיים הוא גם מאוד מפורסם רק הגיוני שכולם יירצו את הדם שלו, לראות מתי הוא נופל, נכנס ויוצא מגמילה, נותן הופעות מביכות בסרביה.
מה שאירוני במצב הזה הוא חוסר היכולת להתעלם מנתון הטריוויה הכמעט בלתי נמנע - איימי ויינהאוס מתה בגיל 27. גיל שבו מתו עוד כמה כמוה, אגדות בחייהם - ג'ים מוריסון, קורט קוביין, ג'ניס ג'ופלין, ג'ף באקלי. כולם יוצרים מאוד רגישים, מאוד טוטאליים - כאילו הם הגיעו בפיצוץ לחיינו ונעלמו מהם באותה הדרך. באחד הראיונות האוחרים למותו של אליוט סמית' (שהוא אמנם לא חלק מהמועדון הזה אבל אני עדיין מרגישה שאפשר לצרף אותו לשם) - אחותו סיפרה שלדעתה הוא אחד מהאנשים שנולדו עם שכבת עור אחת פחות מדי, מה שגרם לו להיות כל כך רגיש, לטוב ולרע. אולי זו אבחנה שיכולה להיות משותפת לכל האמנים הנזכרים לעיל.
קראתי לא מזמן ראיון שנערך עם ויינהאוס במגזין Q, ובו היא מתארת שאחרי הפרידה מבן הזוג האחרון שלה, לפני הכתיבה של Back To Black המשובח היא היתה במצב של דיכאון קליני בו מה שהיא הצליחה להביא את עצמה לעשות כל בוקר זה להתגלגל מהמיטה, להגיע למטבח ולבלות את כל היום שותה בשכיבה על רצפת המטבח. כשקראתי את זה הבנתי שאף אחד מאיתנו לא יכול לשפוט אותה. היא לא היתה מושלמת בלשון המעטה, אבל גם אף אחד מאיתנו.
את ויינהאוס למדתי מתוך השירים שלה, ומתוך הראיונות שלה שקראתי. ניסיתי לא לפזול למדורי הרכילות שדיווחו על הפאדיחות האחרונות שהיא עשתה. אני לא אתייחס פה למלודיה, זה מאוד תלוי במפיק המוזיקלי, ובמקרה של ויינהאוס המלודיה היתה רק הרקע, זה לא היה העיקר. שירים טובים קמים ונופלים על המילים. ויינהאוס היתה אחת הכותבות הטובות בדורנו לטעמי. לא הכרתי אמנית כל כך כנה, פתוחה וחסרת רחמים ומעצורים כמוה. באחד הראיונות איתה (במקרה, שוב ב-Q) שאלו אותה על הנושא הזה, של הכתיבה הלא מתפשרת. ברשותכם, אני אביא את הציטוט כמו שנכתב במקור:
הגישה הזו נהדרת בעיני, והיא התמצית של כתיבה טובה ואמיתית. עצוב לי שהיא כבר לא תהיה.
מכל השירים הנהדרים שיש ב-Back To Black, הכי אהבתי את שיר הנושא. את החיבור שלי אליו אני לא יכולה להסביר במילים. אני רק יודעת שהוא אחד השירים שאף פעם לא יפסיק להיות רלוונטי. בגלל זה אני מסיימת איתו.
RIP Amy Winehouse, you will be missed
איימי ויינהאוס היתה בחורה מאוד מוכשרת. כן, גם מתוסבכת, דיכאונית ובעלת נטייה נרקוטית-אלכוהולית אבל עדיין, מוכשרת כמו שד. התקופה האחרונה לא עשתה לה הרבה טוב - כשאדם עם כל כך הרבה עניינים בעייתיים הוא גם מאוד מפורסם רק הגיוני שכולם יירצו את הדם שלו, לראות מתי הוא נופל, נכנס ויוצא מגמילה, נותן הופעות מביכות בסרביה.
מה שאירוני במצב הזה הוא חוסר היכולת להתעלם מנתון הטריוויה הכמעט בלתי נמנע - איימי ויינהאוס מתה בגיל 27. גיל שבו מתו עוד כמה כמוה, אגדות בחייהם - ג'ים מוריסון, קורט קוביין, ג'ניס ג'ופלין, ג'ף באקלי. כולם יוצרים מאוד רגישים, מאוד טוטאליים - כאילו הם הגיעו בפיצוץ לחיינו ונעלמו מהם באותה הדרך. באחד הראיונות האוחרים למותו של אליוט סמית' (שהוא אמנם לא חלק מהמועדון הזה אבל אני עדיין מרגישה שאפשר לצרף אותו לשם) - אחותו סיפרה שלדעתה הוא אחד מהאנשים שנולדו עם שכבת עור אחת פחות מדי, מה שגרם לו להיות כל כך רגיש, לטוב ולרע. אולי זו אבחנה שיכולה להיות משותפת לכל האמנים הנזכרים לעיל.
קראתי לא מזמן ראיון שנערך עם ויינהאוס במגזין Q, ובו היא מתארת שאחרי הפרידה מבן הזוג האחרון שלה, לפני הכתיבה של Back To Black המשובח היא היתה במצב של דיכאון קליני בו מה שהיא הצליחה להביא את עצמה לעשות כל בוקר זה להתגלגל מהמיטה, להגיע למטבח ולבלות את כל היום שותה בשכיבה על רצפת המטבח. כשקראתי את זה הבנתי שאף אחד מאיתנו לא יכול לשפוט אותה. היא לא היתה מושלמת בלשון המעטה, אבל גם אף אחד מאיתנו.
את ויינהאוס למדתי מתוך השירים שלה, ומתוך הראיונות שלה שקראתי. ניסיתי לא לפזול למדורי הרכילות שדיווחו על הפאדיחות האחרונות שהיא עשתה. אני לא אתייחס פה למלודיה, זה מאוד תלוי במפיק המוזיקלי, ובמקרה של ויינהאוס המלודיה היתה רק הרקע, זה לא היה העיקר. שירים טובים קמים ונופלים על המילים. ויינהאוס היתה אחת הכותבות הטובות בדורנו לטעמי. לא הכרתי אמנית כל כך כנה, פתוחה וחסרת רחמים ומעצורים כמוה. באחד הראיונות איתה (במקרה, שוב ב-Q) שאלו אותה על הנושא הזה, של הכתיבה הלא מתפשרת. ברשותכם, אני אביא את הציטוט כמו שנכתב במקור:
Does she ever write a line and thinks "Nah, too honest"?
"No", she replies "When I put pen to paper, I'm the most honest I get. Even stuff I wouldn't admit to in my head, I'll write it down and I'll be like, Whoah. It's nice to get something good out of something bad"
מכל השירים הנהדרים שיש ב-Back To Black, הכי אהבתי את שיר הנושא. את החיבור שלי אליו אני לא יכולה להסביר במילים. אני רק יודעת שהוא אחד השירים שאף פעם לא יפסיק להיות רלוונטי. בגלל זה אני מסיימת איתו.
RIP Amy Winehouse, you will be missed
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה