Irreplaceable

האמרה ש"לכל אחד יש תחליף" נחשבת בעיני לאחד המשפטים הכי אידיוטיים שמישהו החליט להפיץ. כי זה פשוט לא נכון. כל כך לא נכון ובמיוחד בהקשרים תרבותיים. אין תחליף ללו ריד, אין תחליף לדיוויד בואי, ובהחלט לא ללאונרד כהן. אין תחליף לאמנות שהם יצרו, למוזיקה שלא היתה לה אפשרות אחרת אלא לצאת לאוויר העולם ולהשפיע על דורות של מוזיקאים שהגיעו אחריהם. 

תמונה מפה

והמוזיקה היתה מורכבת מרישום חוויות, הדברים שעברו עליהם (כמו הסיפור מאחורי Chelsea Hotel No. 2) והיום אמנים פשוט לא עוברים חוויות כאלה כי האטמוספירה היא כל כך סטרילית, כל דבר עובר בחינה בשבע עיניים ורוב התדמיות במוזיקה הפופולארית מהונדסות על ידי טובי המוחות השיווקיים. פעם האמן פשוט היה הוא, עם כל הטוב וכל הרע. בלי מסיכות לייפות דברים. אני מרגישה שאני מתגעגעת לתקופה שמעולם לא יצא לי לחוות בלייב אבל אני מבינה עם השנים וסרטי הדוקו שאני צורכת ששם היה יכול להיות המקום שלי. 

אני לא מתכוונת to go all matrix עליכם אבל הטכנולוגיה שהגיעה במטרה לשחרר אותנו היא זו שכובלת אותנו. גם כשאנשים הולכים להופעות הם לא מורידים את העיניים מהנייד. אתם רוצים להגיד לי שזה חופש אמיתי? חלוקת הקשב הנדרשת מבן אנוש כיום מורידה את טווח הקשב והריכוז. המסרים צריכים להיות תמציתיים וחותכים ואם אפשר גם פרובוקטיביים, כי בואו נודה, סקס מוכר. כולנו חוטאים בזה, אפילו בלי להרגיש. אנחנו רוצים שיסכמו לנו הכל, ואם אפשר במם או בגיפ, כי למה לא. למי יש בכלל זמן להקשיב לכל מה שיש לך לברבר?

(ואם הגעתם עד פה, תודה לכם)

עובדה ביולוגית ידועה היא שלגוף במצב מצוקה יש חזרה לאינסטינקטים הקדמוניים - fight or flight, להלחם או לברוח. ובמצב שהמוח התבוני שהפך את בני האדם למין העליון בכדור הארץ מתנוון לו אט אט זה לא מפליא שדעת הקהל נוהה אחרי מי שמדבר לאינסטינקטים האלו. אנחנו אלימים יותר, חסרי חמלה, ולא מתמודדים. לא כאינדיבידואלים, אלא כחברה באופן כולל, ועם הזמן זה מחלחל גם למי שהחזיק מעצמו את האדם הכי רגיש וקשוב. 

וכשאנחנו מאבדים את הרגישות אנחנו מאבדים אותה גם לאנשים וגם לאמנות. אני חושבת שאמנות היום היא פחות משפיעה מאשר היתה פעם מכיוון שאנשים פחות רגישים אליה. סף הגירוי כל כך עלה עד שאמן צריך לביים זירת רצח לכאורה כדי להעביר מסר. ולכן אין לנו במצב הנוכחי את הסבלנות המובנית לשבת ולהקשיב, אם למוזיקה או אם אחד לשני. להגיד את האמת, גם אם כולם מנפנפים בקאנונים מוזיקליים שנשארו חקוקים בהיסטוריה כמו פינק פלויד, לד זפלין או אפילו אלביס, יש לי תחושה שיצירה פסיכדלית בת 14 דקות (פנומנאליות ככל שיהיו) לא ממש תתקרב למיינסטרים היום. או אפילו תהיה בעלת אפיל מספיק רחב כדי להפוך לנכס צאן ברזל. 

נראה שאין היום דבר כזה, נכס צאן ברזל. ההיסטוריה המוזיקלית שנעביר הלאה תהיה ברובה מה שנוצר והתפתח לפני הבום הטכנולוגי שסחף אותנו. כי מה באמת יישאר אחרי שכל הגדולים באמת ילכו לעולמם? איזו היסטוריה מוזיקלית יוצר הדור שהיום פעיל? איזו מורשת בדיוק ישאירו קולדפליי, סו-קולד הלהקה הכי גדולה בעולם היום? ואיזה קלאסיקות תשאיר המלכה ביונסה? כשהעיסוק הוא בעיקר להקפיץ וליצור עוד מסחטת לייקים אין יצירה של אמנות אמיתית ואין יצירה של הדהוד על זמני. 

אני לא מתכוונת להגיד שאין היום מוזיקה טובה, אני מבלה את רוב הפוסטים שלי בלכתוב לכם על המוזיקה שאהבתי ולמה, אבל בעיקר כשהגדולים הולכים מאיתנו אני מתמלאת בפחד על מה ישאר מהמוזיקה שאני אוהבת היום במרוצת הזמן. 

ובחזרה לכהן. אולי הוא לא היה כוס התה של רוב אוכלוסיית העולם אבל אי אפשר להכחיש את היופי במוזיקה שלו. אני מוצאת שככל שאני מתבגרת ומתפכחת אני מוצאת יותר ויותר יופי ונקודות התחברות אליה. אין שם פירוטכניקה וזיקוקי דינור. יש שם חוויות, סיפורים, רגשות אמיתיים ותשוקות אמיתיות. במיוחד בעידן הסיתנטי הזה אני מחפשת את הדברים האלו יותר מתמיד. ובגלל זה כל כך עצוב לי לראות עוד אחד מהגדולים הולך מאיתנו. ובגלל זה ירד על דכדוך כל כך גדול. כי אם לא נמצא את הסבלנות לשבת ולהקשיב באמת ולבנות את ההיסטוריה עכשיו, לא נישאר עם הרבה להמשיך איתו, והחלק העצוב ביותר זה שכנראה לאף אחד לא באמת יהיה אכפת. 

Chelsea Hotel No 2

יש לי כמה פוסטים שמחכים לי שאכתוב אותם, ואפילו יש ביניהם כאלו שיותר ממדגדג לי באצבעות לכתוב, אבל "המצב" מוציא ממני את הרצון לכתוב על דברים קלילים מדי, או על דברים שמעצבנים אותי, או על דברים מדכאים (הדבר העיקרי לו הוא גורם). אז אני בעיקר מקשיבה, ומה שאני מקשיבה לו בעיקר ביומיים האחרונים הוא הקאבר הקסום של לאנה דל ריי לשיר Chelsea Hotel No. 2 של לאונרד כהן. 

שירים של לאונרד כהן הם בדר"כ סוג של טאבו לקאברים בגלל סגנון ההגשה הכל כך ייחודי שלו, פרט ליוצאים מן הכלל, באופן ספציפי ג'ף באקלי האדיר שעשה ל-Hallelujah את מה שמאות ניסו לעשות וסיימו בטבח מפואר. זה הופך אותו לאחד הקאברים האהובים עלי ביותר אי פעם, ובעצם לשיר שעומד בפני עצמו. אז אם לענות על השאלה שחייבת להישאל אז לא, לאנה לא מגיעה לרמה של ג'ף באקלי אבל יש משהו מהפנט בגירסה הזו שלה שמשאיר אותי חסרת הגנות מולה. 

השיר הזה הוא מבחינתי זיקוק של התקופה בה מלון צ'לסי בניו יורק היה המקום להיות בו אם היית אמן או מוזיקאי תפרן שחי את האמנות ולמענה. לא היה אז רייטינג, לא היו יחצנים, והברנז'ה היה משהו שהתפתח באופן אורגני בלי שמישהו יכריז שהוא יוצר "סצינה". כהן מצליח לתאר את הלך הרוח החופשי של שנות השישים, ואני לא יכולה שלא להרגיש סוג של געגוע למקום וזמן שמעולם לא חוויתי. אם יש תקופה שהייתי רוצה לבקר בה במכונת הזמן שיום אחד אבנה, זו תהיה התקופה הזו בדיוק. 

הסיפור הקטן שנמצא בבסיס השיר הזה (שכהן מייחס למפגש שהיה לו עם ג'ניס ג'ופלין) מזכיר לי את השירים הראשונים שהתאהבתי בהם של לאנה, שסיפור קטן אמר משהו גדול יותר. הייתי רוצה שהיא תחזור לעשות מוזיקה כזו, שתגרום לי להתאהב בה מחדש. 

אבל אמרנו בלי תלונות, נכון? 

Chelsea Hotel No. 2 / Leonard Cohen

I remember you well in the Chelsea Hotel, 

you were talking so brave and so sweet, 

giving me head on the unmade bed, 

while the limousines wait in the street. 

Those were the reasons and that was New York, 

we were running for the money and the flesh. 

And that was called love for the workers in song 

probably still is for those of them left. 

Ah but you got away, didn't you babe, 

you just turned your back on the crowd, 

you got away, I never once heard you say, 

I need you, I don't need you, 

I need you, I don't need you 

and all of that jiving around. 

I remember you well in the Chelsea Hotel 

you were famous, your heart was a legend. 

You told me again you preferred handsome men 

but for me you would make an exception. 

And clenching your fist for the ones like us 

who are oppressed by the figures of beauty, 

you fixed yourself, you said, "Well never mind, 

we are ugly but we have the music." 

Ah but you got away, didn't you babe, 

you just turned your back on the crowd, 

you got away, I never once heard you say, 

I need you, I don't need you, 

I need you, I don't need you 

and all of that jiving around. 

I don't mean to suggest that I loved you the best, 

I can't keep track of each fallen robin. 

I remember you well in the Chelsea Hotel, 

that's all, I don't even think of you that often.

Old Ideas With New Friends

באותה מידה הייתי יכולה לקרוא לפוסט הזה "האובססיה האחרונה שלי" ותאמינו לי ששקלתי את זה ברצינות. פשוט אין לי דרך אחרת להגיד את זה. נו שוין.

אף פעם לא הייתי ממש מעריצה של לאונרד כהן. אני מחכה מאחורי הספה עד שמטח העגבניות יעבור. עבר? טוב נמשיך - אני אוהבת את הקלאסיקות שלו (Suzanne, Chelsea Hotel No. 2 לדוגמא) שהם שירים על זמניים לדעתי, אבל מעולם לא הייתי מהפנאטים שמכירים כל ביסייד חשוך שאפילו כהן שכח שהוא הוציא. כזו אני.

עם זאת, אני לא יכולה שלא להתרגש מהשקתו של פרוייקט מוזיקלי מעניין לרגל צאתו של האלבום החדש של כהן. האלבום נקרא Old Ideas, והפרויקט Old Ideas With New Friends (הערוץ הרשמי ב-Vimeo) נותן לאמנים שפועלים בצידי המיינסטרים לתת את הפרשנות שלהם לשירים שמדברים אליהם מהקטלוג של כהן.

אם עקבתם אחרי הפוסטים בחודשים האחרונים, יש לי חיבה לקאברים, במיוחד אם הם טובים. במקרה שלא עקבתם, הנה דוגמאות פה ופה. לכן מאוד הגיוני לי שאני אקשיב לקאברים, אפילו אם אני לא מכירה ממש את המקור, אבל במיוחד אם שירים שאני אוהבת מבוצעים ע"י אמנים שאני אוהבת ומעריכה (לאו דווקא בצימוד).

במקרה, השיר הראשון ששמעתי מפרויקט המחווה הזה היה Paper Thin Hotel בגירסא של גרג דולי. את אהבתי לדולי חלקתי לא מכבר אז יש מצב שהיתי משוחדת עוד לפני שהתנגן התו הראשון, ואם לחזור לגילוי הנאות למעלה, לא הכרתי את המקור. מבחינתי זה היה שיר חדש לגמרי. האמת היו לי חששות קלים בנוגע לזה מכיוון שמש לא רציתי להתאכזב, אבל הלכתי על זה בכל מקרה. כמה דקות אח"כ הייתי עם פייבוריט חדש בפלייליסט - השיר כאילו נכתב על ידי דולי בכבודו ובעצמו. גם מהיכרותי עם יצירתו של כהן, לא מצאתי סממנים "כהניים" במלודיה, רק במילים הדוקרות. דולי פשוט לקח את השיר ועשה אותו שלו. שזה לא דבר כל כך רע אם תשאלו אותי. זה דווקא דיי חשוב לעשות כשאתה מבצע קאבר.

אחרי שהתעלפתי מהקאבר ושמעתי אותו בריפיט כמה פעמים עניין אותי לשמוע את הגרסא המקורית של השיר, רק כדי לדעת. אבל אם להיות כנה מאוד התאכזבתי ממנה - היא קברטית, עם עיבוד שממש לא מתאים למילים. זה הביא אותי לחשוב שדווקא דולי הביא, לשיר משהו שמאוד מתאים לו - הוא הפשיט את השיר מהפומפוזיות ומזמרי הליווי, עשה עיבוד נקי שעושה כבוד למילים ולמלודיה הבסיסית של השיר. האווירה, כמו ההגשה של דולי היא אינטנסיבית, סליזית ומרגשת. היא טוענת את השיר בסקס אפיל שלא נראה לי שאי פעם היה לו. ממש אפשר להרגיש כאילו אנחנו נמצאים איתו בחדר המלון.

הקאבר השני שיצא בפרויקט הוא There Is A War בביצוע של ה-Cold War Kids. בניגוד להתלהבות שלי מהקאבר הקודם, כאן אני חושבת שהקאבר לא מביא שום דבר חדש, הוא אפילו מוריד מהערך של הגירסא המקורית בה העיבוד הוא אינטיליגנטי ופשוט יותר, וה-phrasing של כהן פשוט גאוני. בואו נגיד שלהוסיף מכונות תופים לשיר ולשיר אותו כמו שהוא היה במקור זה לא בדיוק קאבר.

עוד קאבר ששוחרר בפרויקט הוא של השיר Everybody Knows שמבוצע ע"י ה-Cults. הוא כל כך מקושקש וחסר השראה עד שאני אפילו לא אטרח לדבר עליו. אם אתם מעוניינים הקאבר נמצא פה והמקור הנפלא פה.

גם עם האמביוולנטיות שלי לקאברים ששוחררו עד כה, אני מצפה לראות איזה עוד קאברים נקבל במהלך הפרויקט המעניין הזה. אני מאמינה בכך שנקודת מבט שונה וגישה מוזיקלית שונה יכולה לעשות פלאים לכמעט כל שיר, כל עוד נותנים כבוד למילים ולמקור.