Top 5 - Coldplay

מזמן לא היה לי פה פוסט של Top 5, והאמת קצת התגעגעתי כי אני תמיד אוהבת להיזכר בשירים האהובים עלי של האמנים והלהקות שאני אוהבת, ולהיזכר איך שמעתי אותם בפעם הראשונה ומה הרגשתי אז. בנוסף, למרות שסגרתי זמנית את פרויקט בריטניה שלי אני חשה צורך להחזיר אותו לפעמים כי עם כל הכבוד, עדיין רוב האמנים שאני אוהבת מגיעים מהממלכה המאוחדת... אז הפעם הטופ 5 של קולדפליי.

קולדפליי (תמונה מפה)

התאהבתי בקולדפליי בפעם הראשונה ששמעתי אותם, זו היתה התקופה שבה כל להקה צעירה רצתה להישמע כמו רדיוהד בתקופת The Bends/OK Computer ורובן נשמעות דיי אותו הדבר ולא הציעו משהו חדש וייחודי להן. בקולדפליי היה את המשהו החמקמק הזה, איזשהו קסם שנראה כבר מהסינגל הראשון שלהם. זה לא ממש מפתיע אותי שהם היו בין השורדים היחידים מגל הלהקות ההוא, ולא סתם שורדים אלא כאלו שהגיעו לסטטוס של אחד מהרכבי הרוק הגדולים והמצליחים בעולם היום ולשמחת המאזינים, זה לא מגיע על חשבון היצירתיות. הסולן וכותב השירים העיקרי בלהקה, כריס מרטין, לא מרשה לעצמו לנוח על זרי הדפנה - בראיון למגזין Q (גיליון ינואר 2012, בדיוק לפני שנה) הוא אמר שבצורה לא הגיונית בכלל עדיין יש לו את ההרגשה שקולדפליי מנסים להצליח, שהם עדיין אותה הלהקה הצעירה ולא-מוכרת שהיו בתחילת הדרך. כנראה שזה מה שגורם לו לכתוב אלבומים שכל אחד מהם גדול ובומבסטי יותר בסאונד שלו מהקודם. מרטין מסכם את זה יפה באותו הריאיון:

"Each album is a statement about how I feel about life. I'm trying to work out everything in each album so by the time it's finished I don't have anything left"

וכמובן שאפשר להבין את זה, הרי ההצלחה של קולדפליי גדלה מאלבום לאלבום וחשפה את הלהקה לקהל רחב יותר, כזה שלא היה שם בהתחלה אבל נסחף בהייפ המוצדק. רק הגיוני שעם השתנות החוויה של הקהל מהלהקה גם תשתנה החוויה של הלהקה באופן שישפיע על היצירה שלה. 

אני חייבת להודות שאני חושבת שהיצירה הטובה ביותר ששיחררה הלהקה היא האלבום השני  A Rush Of Blood To The Head ולא כל כך התחברתי למה שהגיע אחריו כאלבומים שלמים. הסינגלים היו טובים אבל לא כמו השירים באלבום ההוא (ואני אפילו לא הולכת לדבר על השיר עם ריהאנה). מבחינתי זה משהו של התחברות שלי להרכב המדוייק של המוזיקה והמילים, באלבום שבו דווקא השירים שלא יצאו כסינגלים היו הטובים יותר. במעמדם החדש של קולדפליי כלהקת איצדיונים פר אקסלנס קצת קשה לשמוע אותם מנגנים חלק מהשירים הפחות קליטים מהאלבום השני, כחלק מהשדרוג הם צריכים יותר המנונים - שירים כמו Viva La Vida או Paradise, וזה בסדר. You win some, you lose some.

1. Shiver

הסינגל הראשון של הלהקה, עם השפעה כבדה של רדיוהד מתקופת The Bends. מרטין מדבר פה על בחורה שלא רואה אותו ממטר ורוצה מישהו אחר, אירוני בהתחשב במי שהוא נשוי לה כיום... כאילו אז הוא היה "הידיד" ותמיד היה שם בשבילה, חיכה בתור עד שהיא תשים לב אליו. לפי השיר הוא עשה מה שכל בחור מתבגר שרוצה להשיג את הבחורה, ינסה להשתנות כדי שהיא תראה שזה הוא שהיא באמת רוצה. 

2. The Scientist

אחד משירי בקשת הסליחה הטובים ביותר שאני מכירה. בלדת פסנתר עדינה שמלווה בקול הגבוה של מרטין. הוא רוצה להתחיל מחדש משהו שהתקלקל, וכמו שעובדים במחקר מדעי, הוא מנסה להבין מה התקלקל שם. מעבר לכל זה, הוא רק רוצה להגיד שהוא מצטער.

3. Warning Sign

השיר שאני הכי אוהבת מהאלבום השני של הלהקה, מרטין מספר לנו בשיר הזה על מצב לא פשוט בקשר זוגי, הוא מתאר משהו שקורה להרבה אנשים, שטוב להם בקשר אבל הם מרגישים שהם מפספסים משהו טוב יותר שמחכה להם מחוץ לקשר, שהם מנסים בכוח לחפש סימני אזהרה כדי שיהיה להם תירוץ כדי לא להתחייב ולהישאר עם רגל אחת בחוץ. עד שהאדם הזה כבר נמצא בחוץ, הוא מבין את הטעות שהוא עשה, שבן/בת הזוג הם בעצם אלו שהם חיפשו כל הזמן הזה ושהם כל כך מתגעגעים אליהם. מכירים את הביטוי הכואב "את/ה עוד תחזור על ארבע?" אז בדיוק זה. 

4. Fix You

השיר הזה נכתב ע"י מרטין עבור אשתו, גווינית' פאלטרו, לעזור לה (וגם לעצמו) להתמודד עם המוות של אבא שלה, השחקן ברוס פאלטרו. זה שיר שמתחיל לאט, עם אווירה כנסייתית של אורגן, כמו מזמור ששר סולן במקהלת כנסייה, מכריח אותנו להקשיב למילים המלנכוליות אך במהלך מאוד חכם זה גורם לנו כמאזינים להתרוממות רוח, בלי להרגיש שמספרים לנו קשקושי ניו-אייג' קלישאתיים. אלו מילים מהלב שנאמרות למישהו שמאוד אכפת ממנו ורוצים להגיד לו שבאמת יהיה בסדר, למרות שעכשיו נראה שלא. סולו הגיטרה המצויין באמצע השיר מוביל אותנו לסיום גדול ואופורי, שמביא גם הוא לאופטימיות בלתי נשלטת. המילים החוזרות בפזמון הן חלק ממה שעושה את השיר לכל כך מיוחד בעיני והן גורמות לעיניים שלי להתמלא בדמעות כל פעם שאני שומעת אותן בשיר:

Lights will guide you home,

And ignite your bones

And I will try, to fix you

5. Every Teardrop Is A Waterfall

עם הגיטרה החשמלית שנשמעת כמו חמת חלילים בנגינה מסורתית אך מעודכנת, קולדפליי נכנסו לעולם האיצטדיונים שכולו בטכני-קולור. זה אחד השירים הכייפיים והסוחפים שכתב מרטין, שמלווה בקליפ שהוא חצי סטופ-מושן גרפי מאוד. 

עכשיו תסתכלו על הקליפ הזה ותקשיבו לשיר ותחזרו לקליפ של Shiver ותראו את ההבדל ביניהם. בקליפ של Shiver, קודם כל חברי הלהקה נראים ממש ילדים, זו יכולה היתה להיות כל להקה בריטית צעירה מבחינתנו אם לא היינו יודעים יותר טוב. בנוסף הפשטות שניכרת שם מדגישה את העובדה שנראה שקולדפליי של היום וקולדפליי של אז מגיעים מעולמות שונים לחלוטין. חדר לבן מרוהט בסגפנות, להקה של בחורים שלבושים בטישרטים ומכנסי חאקי ותספורות גרועות. המצלמות פועלות כמתעדות שקטות ברקע ולא כחלק אינטגרלי שבונה את ה"קטע" של הקליפ, כי אין לו בעצם קטע. ארבעה חברים שמנגנים יחד ומישהו במקרה היה מצלם זה קטע? כריס מרטין מנגן בגיטרה, כאילו עדיין מתחבא מאחוריה, מרגיש יותר נוח שיש לו את ההגנה שלה. בקליפ של Every Teardrop Is A Waterfall המצב שונה לחלוטין - יש לנו עדיין ארבעה חברים שמנגנים אבל הם כבר לבושים במיטב הטרנדים הניאונים האחרונים (ועם תספורות הרבה יותר טובות), להטוטי המצלמה והעריכה הדיגיטלית מבלבלים לנו קצת את העיניים ומעשירים את החוויה הכללית, אבל מסיחים מעט את הדעת מהמוזיקה, וכריס מרטין נראה נינוח בעור שלו, כבר לא צריך להתחבא. גם הוא וגם שאר חברי הלהקה are assuming their rock star status. המוזיקה עצמה יותר פופית והמנונית, מיועדת לקפיצות מהזן הלא כואב. 

איזה הבדל עושות 11 שנים. האם מרטין וחבריו ידעו שזה מה שהולך לקרות איתם בעתיד? לפי מה שנראה בראיונות מוקדמים של מרטין, הוא לא ידע או לפחות לא כיוון את עצמו להיות חלק מאחד מההרכבים המצליחים כיום. בראיון מתקופת האלבום הראשון שנתן מרטין ל-Q (גיליון אוקטובר 2001) הוא נשאל איפה הוא רואה את עצמו בעוד 15 שנים. מרטין עונה בחצי צחוק "I suppose I'll be a singer in a Coldplay tribute band". אני חושבת שזה מגלם את הענווה שהוא חש עד היום מול הגיבורים המוזיקליים שלו, בונו לדוגמא, אבל כבר מתחיל להרגיש יותר נוח במצב המשודרג. משום מה לא נראה לי שהתחזית שלו תתגשם.