חמישה שירים שאהבתי לאחרונה (Vol 9)

שוב עובר יותר מדי זמן בין פוסטים. אני עסוקה מדי בענייני יומיום והכתיבה תופסת מקום קטן יותר ויותר. אני לא יכולה להגיד שאני מרוצה מזה אבל אני כל פעם מבטיחה לעצמי שמעכשיו אני חוזרת לזה. מעכשיו אני אהיה ילדה טובה ואכתוב את כל הרעיונות שמסתובבים לי בראש אבל אני אסלח לעצמי גם אם אני לא אצליח לעמוד בזה ואצליח להרים את הראש רק מדי פעם כדי להגיד שאני עדיין חיה.  מקווה שגם אתם. 

אז היה לי שטף אדיר של מוזיקה חדשה לאחרונה. אחרי שלא שמעתי את הרדיו שאני אוהבת במשך יותר מדי זמן חזרתי להאזין ל-Xfm ויש שם מוזיקה נהדרת עכשיו. כדאי להעביר שם סיבוב שמיעה אם מתחשק לכם. 

אז בלי יותר מדי הקדמות נוספות, נצלול ישר למוזיקה. בשביל זה אנחנו פה לא?

1. The Mowgli's - San Francisco

שיר כל כך שמח ומלא חיים, מזמן לא שמעתי משהו שגרם לי לרצות לרקוד כל כך כמו זה. להקת אלט-רוק קליפורנית ומרגיש שהם מביאים לשיר הקייצי הזה את השמש והגלים של חוף וניס. 

2. Catfish and The Bottlemen - Homesick

חשבתי שככל שאני אתבגר אני אוהב פחות ופחות את המוזיקה שאהבתי בתור מתבגרת, פחות רעש ויותר מוזיקה של "מבוגרים" כמו שהגדרתי אותה פעם. ממש דמיינתי את עצמי באימה יושבת ומתענגת על "מתוק מאז" בהגשתו של דן כנר. אני מניחה שטעיתי כי ההעדפות המוזיקליות שלי נשארו פחות או יותר אותו דבר ואפילו הלכו לכיוון הכבד יותר לפרקים (למרות שאני עדיין מגדירה את הטעם המוזיקלי שלי כאקלקטי להחריד). אז השיר הזה נכנס לקטגוריה של להקות הפאנק רוק שלקחו קצת מכל מי שהיה לפניהם ועשו מישמש חינני - קצת Feeder, קצת Kooks והרבה סטייל שהופך אותם אולי לחצי גנריים מוזיקלית, אבל רק חצי. 

3. Jamie T - Don't You Find

סינגר-סונגרייטר וולשי שהתחיל את דרכו כבחור צעיר עם מבטא כבד שנשמע קצת כמו אלכס טרנר מהארקטיק מאנקיז אבל אחרי כמה שנים התפתח לפאזה יותר מהורהרת ושקטה, גרובית יותר וסקסית מאוד. העיבודים עדיין לא סבוכים מדי אבל הוא יותר "מופק" ומהוקצע (מה שמאפיין את רוב המוזיקה היום). זה לא גורע מהיופי של המוזיקה שלו.

4. Florence + The Machine - Ship To Wreck

השיר הזה כבר רץ תקופה בגלגל"צ וזה לא מפתיע אותי. זה אחד השירים הקליטים יותר באלבום החדש של פלורנס וולש. עם זאת זה לא הופך אותו לגנרי בשום צורה. כי פלורנס אף פעם לא באמת היתה מהעולם הזה, או היתה בת עשרים ממוצעת. הנשמה שלה זקנה, כאילו חיה בה צועניה בת מאה, שמפזרת את הוודו המהפנט שלה דרך מוזיקה פופולארית. אם מסתכלים על זה, החל מ-the Drumming Song דרך Spectrum ועד האלבום הנוכחי פלורנס התפתחה ועם ההצלחה לא רק שלא התקלקלה אלא קיבלה חופש אמיתי להיות בדיוק מי שהיא, בלי מסכות או העמדות פנים, בלי צורך לשחק את המשחק הסלבריטאי. היא מסקרנת, מסתורית, אניגמה. אי אפשר אף פעם לדעת מה היא חושבת או למה האלבום הבא שלה יחשוף אותנו כמאזינים אבל בין אם נאהב או נשנא, לא נוכל להתעלם. זה יגרום לנו להרגיש, ולרגע לא יהיה מוזיקת רקע. 

5. Paolo Nutini - Iron Sky

כששמעתי את השיר הזה בפעם הראשונה לא היו לי מילים, אלו היו 6 ומשהו דקות של "וואו". אני לא יכולה לחשוב על דרך מושלמת יותר לסיים את החמישייה הזו מאשר עם השיר הזה. יש בו כל כך הרבה כוח וכל כך הרבה רגש ומעבר לזה פשוט תקשיבו, כל מילה שאני אגיד תגרע מהיופי שלו. 

אני בהחלט מקווה שהפעם הבאה תהיה קרובה יותר... fingers crossed

Spectrum

האלבום השני של פלורנס וולש, Ceremonials (הידועה יותר כ-Florence and the Machine) היווה חתיכת ציון דרך מבחינתה ובפופ הנשי בכלל. אני יודעת שזו הגדרה דיי בומבסטית אבל וולש הצליחה בזמן קצר מאוד בספירה המוזיקלית לקבע את מעמדה ככוח שאי אפשר להתעלם ממנו. הנוכחות שלה ממגנטת, והקול שלה  מגלם בתוכו את הסיבה שבגלל שהמציאו פזמונים ענקיים.

אם להסתכל על האלבומים של וולש, רואים קו מנחה ברור וחזק שמקשר ביניהם. ברור לי לגמרי שאם לא היה נוצר האלבום הראשון שלה, Lungs (ממנו אתם בטח מכירים את החידוש שלה ל-You've Got The Love) לא היה יכול להיווצר האלבום Ceremonials. יש פה אבולוציה יצירתית נהדרת כך שוולש לקחה את כל מה שהיה כל כך ממכר באלבום הראשון וסובבה לזה את החוגה למקסימום. הפזמונים הפכו להיות גדולים יותר, חזקים יותר, המוזרויות הפכו להיות מוזרות יותר (במובן הטוב של המילה). וולש היא ציפור לא ממש קונבנציונאלית בנוף המוזיקלי של הפופ הנשי וטוב שהיא שם. אני לא יכולה לחשוב על זמרת אחרת שמסוגלת לעשות את מה שהיא עושה כמו שהיא עושה אותו. באלבומים שלה, וולש מזמינה אותנו כמאזינים לקחת חלק במה שקורה לה בראש והתוצאה פשוט מהממת חושים.

התכנסתי כאן היום, אם כן, לדבר על הסינגל האחרון שיצא מהאלבום האחרון, Spectrum. האוזן צריכה להתרגל אליו, אם אתם מכירים את וולש זה יבוא יותר בקלות, אבל זה לא שיר "רגיל" באף קנה מידה. אין לו מקצב קונבנציונאלי, הכלי המוביל בו הוא נבל שזה משהו שלא רואים הרבה. אבל כשמתרגלים למוזרויות השיר מתגלה כאחת הפנינים הבורקות ביותר באלבום. הוא מדבר על יציאה מהקליפה, גידול עור שיגן מפני העולם והמוזיקה מתאימה בדיוק לזה - מתחילה שקטה מאוד ועדינה עד לפזמון המתפרץ שמרעיף עליך את כל העושר התזמורתי הדרמטי שיכול להיכנס לשיר אחד. העושר הזה שוטף אותך, לא נותן לך להתרכז בשום דבר אחר חוץ מלנסות לפרוט בראש  לפרטים את כל מה שהולך שם.

Say my name and every colour illuminates  

we are shining and we will never be afraid again

כשוולש שרה את השורות האלו שוב ושוב במהלך השיר אפשר להרגיש שהיא נוסקת, הקול שלה מתנהג כאילו הוא ישות בפני עצמו ולטעמי בשיר הזה היא מתעלה על כל מה שהיא עשתה בנתיים מבחינה ווקאלית.

את הקליפ ביימו דיוויד לה-שאפל והכאורוגרף ג'וני ביירן, והאסתטיקה היא לגמרי לה-שאפלית, מאוד בובתית ומושלמת מצד אחד ומהצד השני אפלה ומטרידה. אני לא יודעת אם הצלחתם לתפוס את התערוכה של הצילומים שלו כשהיא הגיעה לארץ והוצגה תקופה במוזיאון תל אביב לאומנות. אם פספסתם, הנה רק דוגמא לתמונה מסדרה של תמונות באותה הרוח שהוצגה. לה-שאפל מצלם המון כוכבים אמריקאים, אתם יכולים להתרשם בקישור הזה.

לה-שאפל יוצר תמונות גדולות מהחיים של סצינות שהן מושלמות ולא מושלמות בו בזמן, הקומפוזיציה שלו תמיד מדוייקת ומרפררת לתרבות הפופ ולמוטיבים נוצריים מובהקים. בעבודות שלו הכל כל כך יפה וכל כך מוקפד שזה כמעט לא אנושי. בקליפ הזה וולש פשוט מושלמת - הסטיילינג יפיפה ואדג'י, היא עומדת ייחודית מכל רקדני הבלט המקיפים אותה בפיאה ג'ינג'ית והיא זורחת. 

אני חושבת שזה מאוד מרשים שוולש צועדת לקצב משל עצמה, היא לא מפחדת להתנסות ולהיות ייחודית, היא לא מאויימת על ידי הצלחה של זמרות cookie cutter גנריות והיא בטוחה בעצמה ובמוזרות שלה כי זה מה שמבדיל אותה משאר הזמרות בשכבת הגיל שלה.

אני אסיים בציטוט של וולש מתוך ריאיון שהעניקה למגזין Q בגיליון מרץ 2012, שלדעתי מסכמות וממחישות בצורה הכי טובה את המהות שלה כאדם וכאמנית.

"There's no future and there's no past when you're onstage. There's that feeling when I hit a note where all the wittering goes quiet. It's a way of being out of control that is in your control. So the two things I am fighting against in the songs, the chaos and the control, are united... I can communicate things through songs that I can't otherwise. There's no big crescendo to a conversation".