ניק הורנבי היה גאה

למי שקרא את הספר High Fidelity של ניק הורנבי מוכר המנהג של גיבור הספר לקטלג את חייו לפי רשימות של חמישה שירים בסגנון/נושא מסויים. ונראה לי שבכל אוהב מוזיקה יש את החלק הזה שאוהב את בניית הרשימות האלו כדרך לבטא ולסכם אלף ואחד דברים. אז ברוחו של רוב, גיבורו של הורנבי, יש לי Top 5 שבאופן אירוני מה שמשותף להם זו רק העובדה שנתפסתי עליהם בתקופה האחרונה (מי שמסוגל למצוא חוט מקשר, מוזמן להציע) אז החלטתי להקדיש להם פוסט משלהם, מגיע להם. אני מקווה שלחמישיות הבאות יהיה קשר הגיוני יותר טוב..

הראשון הוא The Basket, שיר מהאלבום החדש של ה-Guillemots, מאוד frantic בהרגשה שלו, מאוד לא צפוי ומאוד, אבל מאוד, יפה. אחרי כמה השמעות הוא התחיל להזכיר לי את Mew אם הם אי פעם היו עושים מוזיקה קצת יותר פופית ונגישה (לא שיש משהו רע במה שהם עושים).

את ההכרות עם השיר הבא אני חייבת לגיאחה מהעונג, Simple Math של Manchester Orchestra. זה אחר מהשירים היחידים ששמעתי לאחרונה ובאמת הצליח לטלטל אותי, אין לי אפילו מושג למה, אבל זה היופי פה ואי הידיעה הזו נכונה ומשותפת לכל השירים שמטלטלים אותי. יש בשיר הזה משהו שתופס אותי בבטן ולא משחרר עד שהוא מסתיים, זה שיר שאם מקשיבים לו באמת הוא בולע את המאזין באפיות שלו, ומצמרר גם את הוורידים העמוקים.

מכירים את זה שיש שיר ברדיו שאתם לא מכירים אבל אחרי הבית השני אתם כבר יכולים לזמזם את הפזמון יחד עם הזמר? אז השיר Animal של ה-Neon Trees הוא כזה. הוא לא מחדש שום דבר ולא עושה משהו שלא עשו לפניו, ואפילו המילים לא ממש מתוחכמות (אך מאוד חמודות), אבל הוא עושה את זה ממש טוב. יש לשיר עוד גירסת קליפ אבל אני אוהבת את זו יותר.

מאוד מעניין לראות שאנשים שמקימים להקות מכוונים לעשות מוזיקה שמתכתבת ואפילו מושפעת קשות (שלא להגיד מחקה) את המוזיקה שהם גדלו עליה. אפשר לראות במקרה של הלהקה Brother סוג של "גונב מגנב פטור". אני רק יכולה להניח שחברי הלהקה גדלו והעריצו את אואזיס בתקופה בה התעצב הטעם המוזיקלי שלהם ומהיום שהם החזיקו גיטרה ביד הם באופן אפילו לא מודע היו מושפעים מכל מה שהאחים גאלאגר עשו בקריירה שלהם. זה רק טבעי, אם להיזכר בהשוואות של אואזיס לביטלס (שלא לדבר על הפתיחה של Don't Look Back In Anger). השיר Still Here של Brother הוא בכל רמ"ח איבריו גרסה תמימה יותר ועגולת עיניים של אואזיס, החל מהגיטרות ועד סגנון השירה. עם ולמרות כל זה אני עדיין מחבבת את השיר, מין נוסטלגיה בלי לשים שוב את Definitely Maybe במערכת.

השיר שסוגר את הרשימה הוא Teenager של להקת Mona. לאחרונה נראה שיש אנשים שמנסים לטעון על כל מיני במות ציבוריות (בעיקר בחו"ל, בארץ זה לא ממש מדגם מייצג) שהרוק מת. האמת, רק צריך להסתכל על מצעדים בשנים האחרונות לראות שהרוק’נ'רול לא ממש חי יותר במיינסטרים, אלא יותר באינדי ובשוליים. לכן אפשר להבין את הצמא הקיים בקהל המאזינים ללהקה שתעשה רוק שמדבר בגובה העיניים, שיעבוד גם במועדון דחוס וגם באצטדיון. אני מאמינה שיש מקום גם לרוק בסיסי, שלא צריך שלושה תארים במוזיקה והבנה עמוקה בפסיכדליה ובתנועות אומנותיות שונות כדי להתחבר אליו. כאלו הם Mona, סוג של התקווה החדשה של הרוק. הם אמריקאים, אך אומצו בחום קודם כל ע"י הבריטים (מישהו אמר Kings of Leon?). יש בשיר הזה ובצורת ההגשה של הלהקה רעב, שנחמד מאוד למצוא במוזיקה היום.

מקווה שאהבתם. בנימה זו, על איזה שירים נתפסתם לאחרונה? איזה שיר חדש ומרגש חרך את האוזניים שלכם לאחרונה? תגובות והצעות יתקבלו בברכה...