לפעמים יש שבועות שנדבק לי שיר אחד לראש ורק אותו אני רוצה לשמוע. זה מגיע למצב שאף שיר אחר לא מספק אותי, רק האזנה לשיר הספציפי הזה מעוררת בי את הרגשות המסויימים האלו שאני רוצה להרגיש ונותנת לי את הדבר שאני צריכה לקבל, אפילו אם אני לא יודעת בדיוק מהו.
השבוע השיר הזה היה Give Me Love של המוזיקאי הג'ינג'י החביב עלי, אד שירין. כבר כתבתי עליו פה בבלוג ואתם בטח כבר יודעים שאני מאוד אוהבת את אלבום הבכורה שלו, +. יש בו את האיזון המדוייק של שירי סינגר-סונגרייטר נקיים עם שירים קצביים יותר שמציגים swag מגניב וקליל.
השיר הזה נוטה יותר לכיוון השקט אבל הוא ערמומי, הוא מתחיל כמו בלדה עדינה, בסגנון The A Team (סינגל הבכורה איתו הוא פרץ), אבל כבר ברקע מרגישים שיש פה משהו עשיר יותר, מין עיבוד בסגנון Cannonball של דמיאן רייס (אחת ההשראות של שירין), אבל משהו מעבר, יותר, שמתגנב אלייך ותופס לך את הלב בלי שתרגיש. מרגישים את זה בתופים ברקע, הם מעבירים את המלנכוליה של מישהו שחווה אובדן של אהבה ורוצה אותה חזרה, או לפחות רוצה להרגיש ככה שוב. הבעיה שאי אפשר לשחזר הרגשה כזו, ברגע שחווית משהו כל כך חזק שהרגיש כל כך נכון והוא נגמר לא משנה אם האהבה תגיע שוב עם פרטנר אחר, זה לא יהיה אותו דבר.
באמצעות הפזמונים שנותנים לשיר מומנטום למרות המלנכוליה, שירין מגיע לשיא שלא יבייש אף דרשת גוספל בכנסייה, כולל קולות רקע שגורמים לנו להרגיש שאנחנו ממש שם, כולל קריאות Love me שוברות לב של שירין. אני כותבת "קולות רקע" ולא "זמרי ליווי" בגלל שעם שירין אני אף פעם לא יכולה להיות בטוחה, האדם הוא להקה של איש אחד, מנצל את הגיטרה ואת הקול שלו עד תום ע"י דגימה עצמית, שהיא לא משהו חדש או מהפכני, אבל הדרך הכמעט חסרת מאמץ בה הוא מבצע אותה היא פשוט מהממת. אני מניחה שבגירסת האלבום שירין נעזר בזמרי ליווי אמיתיים אבל לראות אותו עושה מעצמו הרכב שלם בלייב, זה כבר משהו מעורר השתאות. אתם יכולים לראות כאן גירסא בהופעה חיה של השיר הזה ולחוות את ההשתאות בעצמכם.
המילים של השיר הזה מדברות אלי כל כך כי הן מנציחות את שברון הלב, הכמיהה והעצב בפשטות ואלגנטיות, שהן שתי תכונות שדיברתי עליהן כאן לא מעט לאחרונה, במיוחד בקשר בין מוזיקה לשפה. היופי במוזיקה צריך לנבוע (חוץ מהמלודיה) מהדרך בה אומרים את המילים כדי להעביר רגש, ולשם כך לא צריך לרדת לפרטים - נכון שכדי להעביר את הרעיון של כמה היה אכפת לפרטנר מאיתנו אפשר לכתוב כמויות בלתי נגמרות של מילים שמתארות שהוא גירד לך את הגב, הביא לך אבוקדו בשל בדיוק במידה ושטף כלים (אהמ) אבל לא הרבה יותר יפה ואוניברסלי להגיד all I want is the taste that your lips allow? אם המצב האידיאלי בראש היצירתי של האמן בוחר באפשרות הראשונה, אולי כדאי כבר לכתוב ספר (אבל זה עדיין לא יעזור אם תתעקש להלחין כל סיפור קצר שאתה כותב). בעצם השורה הפשוטה הזו של שירין מעבירה את הרגש בצורה המדוייקת ביותר וגם פותחת את המשמעות למשהו שהוא אוניברסלי כמו שהוא אישי.
השבוע השיר הזה היה Give Me Love של המוזיקאי הג'ינג'י החביב עלי, אד שירין. כבר כתבתי עליו פה בבלוג ואתם בטח כבר יודעים שאני מאוד אוהבת את אלבום הבכורה שלו, +. יש בו את האיזון המדוייק של שירי סינגר-סונגרייטר נקיים עם שירים קצביים יותר שמציגים swag מגניב וקליל.
 |
| Ed Sheeran (תמונה מפה) |
השיר הזה נוטה יותר לכיוון השקט אבל הוא ערמומי, הוא מתחיל כמו בלדה עדינה, בסגנון The A Team (סינגל הבכורה איתו הוא פרץ), אבל כבר ברקע מרגישים שיש פה משהו עשיר יותר, מין עיבוד בסגנון Cannonball של דמיאן רייס (אחת ההשראות של שירין), אבל משהו מעבר, יותר, שמתגנב אלייך ותופס לך את הלב בלי שתרגיש. מרגישים את זה בתופים ברקע, הם מעבירים את המלנכוליה של מישהו שחווה אובדן של אהבה ורוצה אותה חזרה, או לפחות רוצה להרגיש ככה שוב. הבעיה שאי אפשר לשחזר הרגשה כזו, ברגע שחווית משהו כל כך חזק שהרגיש כל כך נכון והוא נגמר לא משנה אם האהבה תגיע שוב עם פרטנר אחר, זה לא יהיה אותו דבר.
באמצעות הפזמונים שנותנים לשיר מומנטום למרות המלנכוליה, שירין מגיע לשיא שלא יבייש אף דרשת גוספל בכנסייה, כולל קולות רקע שגורמים לנו להרגיש שאנחנו ממש שם, כולל קריאות Love me שוברות לב של שירין. אני כותבת "קולות רקע" ולא "זמרי ליווי" בגלל שעם שירין אני אף פעם לא יכולה להיות בטוחה, האדם הוא להקה של איש אחד, מנצל את הגיטרה ואת הקול שלו עד תום ע"י דגימה עצמית, שהיא לא משהו חדש או מהפכני, אבל הדרך הכמעט חסרת מאמץ בה הוא מבצע אותה היא פשוט מהממת. אני מניחה שבגירסת האלבום שירין נעזר בזמרי ליווי אמיתיים אבל לראות אותו עושה מעצמו הרכב שלם בלייב, זה כבר משהו מעורר השתאות. אתם יכולים לראות כאן גירסא בהופעה חיה של השיר הזה ולחוות את ההשתאות בעצמכם.
המילים של השיר הזה מדברות אלי כל כך כי הן מנציחות את שברון הלב, הכמיהה והעצב בפשטות ואלגנטיות, שהן שתי תכונות שדיברתי עליהן כאן לא מעט לאחרונה, במיוחד בקשר בין מוזיקה לשפה. היופי במוזיקה צריך לנבוע (חוץ מהמלודיה) מהדרך בה אומרים את המילים כדי להעביר רגש, ולשם כך לא צריך לרדת לפרטים - נכון שכדי להעביר את הרעיון של כמה היה אכפת לפרטנר מאיתנו אפשר לכתוב כמויות בלתי נגמרות של מילים שמתארות שהוא גירד לך את הגב, הביא לך אבוקדו בשל בדיוק במידה ושטף כלים (אהמ) אבל לא הרבה יותר יפה ואוניברסלי להגיד all I want is the taste that your lips allow? אם המצב האידיאלי בראש היצירתי של האמן בוחר באפשרות הראשונה, אולי כדאי כבר לכתוב ספר (אבל זה עדיין לא יעזור אם תתעקש להלחין כל סיפור קצר שאתה כותב). בעצם השורה הפשוטה הזו של שירין מעבירה את הרגש בצורה המדוייקת ביותר וגם פותחת את המשמעות למשהו שהוא אוניברסלי כמו שהוא אישי.
You know I'll fight my corner,
And that tonight I'll call ya,
After my blood is drowning in alcohol,
No I just wanna hold ya.
Give a little time to me or burn this out,
We'll play hide and seek to turn this around,
All I want is the taste that your lips allow,
My, my, my, my, oh give me love
And that tonight I'll call ya,
After my blood is drowning in alcohol,
No I just wanna hold ya.
Give a little time to me or burn this out,
We'll play hide and seek to turn this around,
All I want is the taste that your lips allow,
My, my, my, my, oh give me love
צריך להגיד גם כמה מילים על הקליפ האפל והקולנועי כמעט של השיר, כי הוא מלווה הופך להיות לחלק בלתי נפרד מהאפקט שיש לשיר עלי. בקליפ, השחקנית האוסטרלית איזבל לוקאס מגלמת קופידון שבור לב ותשוש, הלוק הכללי שלה הוא של נערת אימו שברירית ומדוכדכת. המרמור שלה והכמיהה שלה למישהו שיאהב אותה באותה הצורה שהיא גורמת לאנשים אחרים להתאהב מוציאה אותה למסע הרג קופידוני בו היא יורה חיצים ללא הכרה, ועם השיא המוזיקלי של השיר היא מגיעה למצב שבו האהבה היא לא המטרה אלא רק עוד head rush שמשאיר אותה מרוקנת, עד שנשאר לה רק מוצא אחד לאהבה והוא לבצע אקט התאבדותי ולירות חץ בעצמה. בעצם הקליפ שובר את רעיון הקופידון הרומנטי ואני חייבת להודות שזה קונספט נהדר ומתלבש בצורה מושלמת על השיר.
עוד דבר שאני אוהבת בקליפים של שירין הוא "הופעות האורח" שלו בהם, הוא לא
המרכז אלא המוזיקה והסיפור שהיא מנסה להעביר, והוא בדיוק כמו ה-Chemical
Brothers מגלם תפקיד מאוד קטן ומינורי בהם כדמות. אני חושבת שזה אומר המון על שירין עצמו ועל הגישה שלו למוזיקה ולתהילה. אני רק יכולה לקוות שהוא ימשיך בדרך שהוא התווה לעצמו ושהמוזיקה שלו תישאר חשופה וישירה, כי אחרת, מה הטעם?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה