אני שומעת מוזיקה בשנתיים האחרונות בעיקר בנסיעות. למרות שעכשיו רכשתי לי רמקול בלוטות' חתיך שמחכה שאני אזכר להשתמש בו, רוב צריכת המוזיקה שלי נעשית בנסיעה, בשקט, לבד, וככה אני אוהבת את זה לאחרונה. ולפעמים יש איזשהו שיר שמגיע, אם זה בתוכנית רדיו או אם זה בשאפל של הפלייליסט העמוס שלי, ופשוט מוציא ממני תגובה לא צפויה, רגש מנומק או לא מנומק שפשוט חייב להשתחרר בתגובה למוזיקה.
השיר האחרון שזה קרה לי איתו היה Sober של Tool. ואני יכולה לתאר את האפקט שלו פיזית אצלי - זה מתחיל במהלומה מטאפורית לאזור עצם החזה ומשם מתפשט אחורה לחגורת הכתפיים, יורד לבטן ועולה לראש. ואז הדבר היחיד שיש לי לעשות זה לשבת ולספוג את מה שהמוזיקה הזו נותנת לי, גם אם אני לא יודעת מה אני בדיוק לוקחת ממנה.
זה מאוד מעניין שזה קורה דווקא עם השיר הזה כי הוא לא שיר "קלאסי" שלי - זה אחד מהשירים שגנבתי מהבחור שלי, אבל התגובה הזו מוכיחה לי שהוא לגמרי גם שלי. אני לא יודעת מה גורם לי להגיב אליו ככה, אבל אני חושבת שהתגובה הזו תלויה במידה רבה בגורם ההפתעה, בזה שאני לא מצפה לשמוע את השיר ואז הוא מכה בי עם סדן של 10 קילו. את התחושה הזו אי אפשר לשחזר בשמיעה חוזרת, כי זה משהו שכבר מצפים לו ואז ההגנות נבנות מראש, אבל כשכל ההגנות למטה והמוזיקה תופסת אותך חשופה אליה האפקט הוא שונה לחלוטין. וכמו כל תגובה חושית ככל שמשחזרים אותה יותר כדי לנסות לתפוס שוב את התחושה המהממת הזו, האפקט האמיתי דועך ואנחנו עוברים סנסיטיזציה ולא רגישים אליו כמו שהיינו.
קראתי לאחרונה מאמר שהתפרסם בכתב העת המקצועי Social Cognitive and Affective Neuroscience בו בדקו למה אנשים מסויימים מקבלים הרגשה מסויימת כשהם שומעים מוזיקה - צמרמורת, הרגשה של "גוש" בגרון וכו'. בעצם המחקר בדק את היכולת הרגשית של אנשים להעריך אסתטיקה במוזיקה - נלקחו שתי קבוצות, אנשים שמעידים על עצמם כמגיבים רגשית למוזיקה (המצטמררים) ואנשים שמעידים על עצמם כלא מגיבים רגשית למוזיקה (הלא-מצטמררים) וניתחו את התגובות הגופניות שלהם (דופק, גוון עור) ואת התגובות הנוירולוגיות שלהם (ב-MRI). המסקנה של החוקרים היתה שלמצטמררים יש קישוריות מפותחת יותר בין האזורים האחראים על עיבוד אותות השמיעה לבין החלקים במוח האחראים על מנגנוני רגשות ותגמול (reward). הקישוריות המפותחת הזו לא קשורה לשפה, מין, מנת משכל או גיל. המאמר הזה פתוח לקריאה לכולם, זו קריאה קצת מורכבת אבל מרתקת.
עכשיו תחשבו - האנשים האלו קיבלו כסף (כמקובל במחקרים) כדי לעבור MRI במהלך האזנה למוזיקה שהם אוהבים. מצטמרר או לא מצטמרר אני חושבת שזה אחד הדברים הכי מגניבים שאני שמעתי לאחרונה. אני הייתי רוצה לעבור MRI בזמן שאני שומעת את המוזיקה שגורמת לי לעצור ולהתפרק כי אני חושבת שזה פאקינג מרתק. עם מי צריך לדבר בשביל לעשות את זה?
ההנאה המיוחדת ממוזיקה בצורת תחושות גופניות מובחנות היא משהו שמתפתח ללא צורך אבולוציוני מסויים, זה לא גורם לנו להיות יותר מהירים, לראות טוב יותר או לשרוד שואה גרעינית, אבל אני יכולה לראות בזה משהו מאוד מעניין - יכולת להעריך אמנות בצורותיה השונות היא משהו ייחודי לבני אדם, כמו היכולת להביע רגשות בצורה מורכבת שלאו דווקא חיונית לקיום שלהם (ולפעמים עושה בדיוק את ההפך), כן אתם יודעים על מה אני מדברת - All the feels. היכולת שלנו להתרגש מאמנות אולי הכי מובחנת בתגובה למוזיקה אבל אולי הלא מצטמררים במחקר הזה הם כן מצטמררים כשמדובר בז'אנרים אחרים של אמנות? קולנוע? אמנות פלסטית? אני חושבת שזה מה שנותן לנו חלק מהאנושיות שלנו. כל עוד יש לנו את היכולת להעריך אמנות יש בנו שמץ של רגש וחמלה והיי, מי יודע, אולי לא הכל אבוד.
השיר האחרון שזה קרה לי איתו היה Sober של Tool. ואני יכולה לתאר את האפקט שלו פיזית אצלי - זה מתחיל במהלומה מטאפורית לאזור עצם החזה ומשם מתפשט אחורה לחגורת הכתפיים, יורד לבטן ועולה לראש. ואז הדבר היחיד שיש לי לעשות זה לשבת ולספוג את מה שהמוזיקה הזו נותנת לי, גם אם אני לא יודעת מה אני בדיוק לוקחת ממנה.
זה מאוד מעניין שזה קורה דווקא עם השיר הזה כי הוא לא שיר "קלאסי" שלי - זה אחד מהשירים שגנבתי מהבחור שלי, אבל התגובה הזו מוכיחה לי שהוא לגמרי גם שלי. אני לא יודעת מה גורם לי להגיב אליו ככה, אבל אני חושבת שהתגובה הזו תלויה במידה רבה בגורם ההפתעה, בזה שאני לא מצפה לשמוע את השיר ואז הוא מכה בי עם סדן של 10 קילו. את התחושה הזו אי אפשר לשחזר בשמיעה חוזרת, כי זה משהו שכבר מצפים לו ואז ההגנות נבנות מראש, אבל כשכל ההגנות למטה והמוזיקה תופסת אותך חשופה אליה האפקט הוא שונה לחלוטין. וכמו כל תגובה חושית ככל שמשחזרים אותה יותר כדי לנסות לתפוס שוב את התחושה המהממת הזו, האפקט האמיתי דועך ואנחנו עוברים סנסיטיזציה ולא רגישים אליו כמו שהיינו.
קראתי לאחרונה מאמר שהתפרסם בכתב העת המקצועי Social Cognitive and Affective Neuroscience בו בדקו למה אנשים מסויימים מקבלים הרגשה מסויימת כשהם שומעים מוזיקה - צמרמורת, הרגשה של "גוש" בגרון וכו'. בעצם המחקר בדק את היכולת הרגשית של אנשים להעריך אסתטיקה במוזיקה - נלקחו שתי קבוצות, אנשים שמעידים על עצמם כמגיבים רגשית למוזיקה (המצטמררים) ואנשים שמעידים על עצמם כלא מגיבים רגשית למוזיקה (הלא-מצטמררים) וניתחו את התגובות הגופניות שלהם (דופק, גוון עור) ואת התגובות הנוירולוגיות שלהם (ב-MRI). המסקנה של החוקרים היתה שלמצטמררים יש קישוריות מפותחת יותר בין האזורים האחראים על עיבוד אותות השמיעה לבין החלקים במוח האחראים על מנגנוני רגשות ותגמול (reward). הקישוריות המפותחת הזו לא קשורה לשפה, מין, מנת משכל או גיל. המאמר הזה פתוח לקריאה לכולם, זו קריאה קצת מורכבת אבל מרתקת.
עכשיו תחשבו - האנשים האלו קיבלו כסף (כמקובל במחקרים) כדי לעבור MRI במהלך האזנה למוזיקה שהם אוהבים. מצטמרר או לא מצטמרר אני חושבת שזה אחד הדברים הכי מגניבים שאני שמעתי לאחרונה. אני הייתי רוצה לעבור MRI בזמן שאני שומעת את המוזיקה שגורמת לי לעצור ולהתפרק כי אני חושבת שזה פאקינג מרתק. עם מי צריך לדבר בשביל לעשות את זה?
ההנאה המיוחדת ממוזיקה בצורת תחושות גופניות מובחנות היא משהו שמתפתח ללא צורך אבולוציוני מסויים, זה לא גורם לנו להיות יותר מהירים, לראות טוב יותר או לשרוד שואה גרעינית, אבל אני יכולה לראות בזה משהו מאוד מעניין - יכולת להעריך אמנות בצורותיה השונות היא משהו ייחודי לבני אדם, כמו היכולת להביע רגשות בצורה מורכבת שלאו דווקא חיונית לקיום שלהם (ולפעמים עושה בדיוק את ההפך), כן אתם יודעים על מה אני מדברת - All the feels. היכולת שלנו להתרגש מאמנות אולי הכי מובחנת בתגובה למוזיקה אבל אולי הלא מצטמררים במחקר הזה הם כן מצטמררים כשמדובר בז'אנרים אחרים של אמנות? קולנוע? אמנות פלסטית? אני חושבת שזה מה שנותן לנו חלק מהאנושיות שלנו. כל עוד יש לנו את היכולת להעריך אמנות יש בנו שמץ של רגש וחמלה והיי, מי יודע, אולי לא הכל אבוד.
