Irreplaceable

האמרה ש"לכל אחד יש תחליף" נחשבת בעיני לאחד המשפטים הכי אידיוטיים שמישהו החליט להפיץ. כי זה פשוט לא נכון. כל כך לא נכון ובמיוחד בהקשרים תרבותיים. אין תחליף ללו ריד, אין תחליף לדיוויד בואי, ובהחלט לא ללאונרד כהן. אין תחליף לאמנות שהם יצרו, למוזיקה שלא היתה לה אפשרות אחרת אלא לצאת לאוויר העולם ולהשפיע על דורות של מוזיקאים שהגיעו אחריהם. 

תמונה מפה

והמוזיקה היתה מורכבת מרישום חוויות, הדברים שעברו עליהם (כמו הסיפור מאחורי Chelsea Hotel No. 2) והיום אמנים פשוט לא עוברים חוויות כאלה כי האטמוספירה היא כל כך סטרילית, כל דבר עובר בחינה בשבע עיניים ורוב התדמיות במוזיקה הפופולארית מהונדסות על ידי טובי המוחות השיווקיים. פעם האמן פשוט היה הוא, עם כל הטוב וכל הרע. בלי מסיכות לייפות דברים. אני מרגישה שאני מתגעגעת לתקופה שמעולם לא יצא לי לחוות בלייב אבל אני מבינה עם השנים וסרטי הדוקו שאני צורכת ששם היה יכול להיות המקום שלי. 

אני לא מתכוונת to go all matrix עליכם אבל הטכנולוגיה שהגיעה במטרה לשחרר אותנו היא זו שכובלת אותנו. גם כשאנשים הולכים להופעות הם לא מורידים את העיניים מהנייד. אתם רוצים להגיד לי שזה חופש אמיתי? חלוקת הקשב הנדרשת מבן אנוש כיום מורידה את טווח הקשב והריכוז. המסרים צריכים להיות תמציתיים וחותכים ואם אפשר גם פרובוקטיביים, כי בואו נודה, סקס מוכר. כולנו חוטאים בזה, אפילו בלי להרגיש. אנחנו רוצים שיסכמו לנו הכל, ואם אפשר במם או בגיפ, כי למה לא. למי יש בכלל זמן להקשיב לכל מה שיש לך לברבר?

(ואם הגעתם עד פה, תודה לכם)

עובדה ביולוגית ידועה היא שלגוף במצב מצוקה יש חזרה לאינסטינקטים הקדמוניים - fight or flight, להלחם או לברוח. ובמצב שהמוח התבוני שהפך את בני האדם למין העליון בכדור הארץ מתנוון לו אט אט זה לא מפליא שדעת הקהל נוהה אחרי מי שמדבר לאינסטינקטים האלו. אנחנו אלימים יותר, חסרי חמלה, ולא מתמודדים. לא כאינדיבידואלים, אלא כחברה באופן כולל, ועם הזמן זה מחלחל גם למי שהחזיק מעצמו את האדם הכי רגיש וקשוב. 

וכשאנחנו מאבדים את הרגישות אנחנו מאבדים אותה גם לאנשים וגם לאמנות. אני חושבת שאמנות היום היא פחות משפיעה מאשר היתה פעם מכיוון שאנשים פחות רגישים אליה. סף הגירוי כל כך עלה עד שאמן צריך לביים זירת רצח לכאורה כדי להעביר מסר. ולכן אין לנו במצב הנוכחי את הסבלנות המובנית לשבת ולהקשיב, אם למוזיקה או אם אחד לשני. להגיד את האמת, גם אם כולם מנפנפים בקאנונים מוזיקליים שנשארו חקוקים בהיסטוריה כמו פינק פלויד, לד זפלין או אפילו אלביס, יש לי תחושה שיצירה פסיכדלית בת 14 דקות (פנומנאליות ככל שיהיו) לא ממש תתקרב למיינסטרים היום. או אפילו תהיה בעלת אפיל מספיק רחב כדי להפוך לנכס צאן ברזל. 

נראה שאין היום דבר כזה, נכס צאן ברזל. ההיסטוריה המוזיקלית שנעביר הלאה תהיה ברובה מה שנוצר והתפתח לפני הבום הטכנולוגי שסחף אותנו. כי מה באמת יישאר אחרי שכל הגדולים באמת ילכו לעולמם? איזו היסטוריה מוזיקלית יוצר הדור שהיום פעיל? איזו מורשת בדיוק ישאירו קולדפליי, סו-קולד הלהקה הכי גדולה בעולם היום? ואיזה קלאסיקות תשאיר המלכה ביונסה? כשהעיסוק הוא בעיקר להקפיץ וליצור עוד מסחטת לייקים אין יצירה של אמנות אמיתית ואין יצירה של הדהוד על זמני. 

אני לא מתכוונת להגיד שאין היום מוזיקה טובה, אני מבלה את רוב הפוסטים שלי בלכתוב לכם על המוזיקה שאהבתי ולמה, אבל בעיקר כשהגדולים הולכים מאיתנו אני מתמלאת בפחד על מה ישאר מהמוזיקה שאני אוהבת היום במרוצת הזמן. 

ובחזרה לכהן. אולי הוא לא היה כוס התה של רוב אוכלוסיית העולם אבל אי אפשר להכחיש את היופי במוזיקה שלו. אני מוצאת שככל שאני מתבגרת ומתפכחת אני מוצאת יותר ויותר יופי ונקודות התחברות אליה. אין שם פירוטכניקה וזיקוקי דינור. יש שם חוויות, סיפורים, רגשות אמיתיים ותשוקות אמיתיות. במיוחד בעידן הסיתנטי הזה אני מחפשת את הדברים האלו יותר מתמיד. ובגלל זה כל כך עצוב לי לראות עוד אחד מהגדולים הולך מאיתנו. ובגלל זה ירד על דכדוך כל כך גדול. כי אם לא נמצא את הסבלנות לשבת ולהקשיב באמת ולבנות את ההיסטוריה עכשיו, לא נישאר עם הרבה להמשיך איתו, והחלק העצוב ביותר זה שכנראה לאף אחד לא באמת יהיה אכפת. 

Timeless

נסעתי לא מזמן לעבודה ושמעתי ברדיו שיר של ג'ורג' עזרא (Ezra, אבל אני מעברתת אותו בכיף) ופתאום עלתה בי המחשבה איפה הוא יהיה ומי יזכור אותו עוד 20 שנה נניח. או את אלי גולדינג, או כל אמן צעיר שפועל היום. אבל אז היכה בי היאוש כשחשבתי על להקה שענקית היום כמו קולדפליי, שממלאת איצטדיונים, אבל אני עדיין לא בטוחה שבעוד 20 שנה הם יהיו משהו מעבר לזיכרון רחוק. 

פעם זה לא היה ככה - תחשבו על התותחים הכבדים: ביטלס, לד זפלין, פינק פלויד, U2 (ואני יכולה להמשיך). הלהקות האלו הן רק דוגמא למוזיקה שמתרפקים עליה, נוסטלגיה שאנשים מעבירים בעירוי לילדים שלהם ויוצרים חוט מקשר בין דורות. ילדים שלא גדלו על המוזיקה של כוורת בזמן אמת מגיעים להופעות האיחוד ויודעים כל מילה. אתם יודעים מה, אפילו הגיונית לי ההיסטריה שהיתה סביב ההופעות של הבקסטריט בויז שהיו אמורות להתקיים כאן, שהתבססו על נוסטלגיה של מי שהעריצה אותן אי שם בניינטיז. משום מה לא נראה לי הגיוני שזה יקרה אם לדוגמא ליידי גאגא תעשה קאמבק עוד 30 שנה. יש בנוסטלגיה הזו המון כוח, שורשים בלתי נראים שיחליטו את מי נזכור ומי יישכח בתהום הנשייה. 

קלאסיקה (קוקו שאנל, תמונה מפה)

אני חושבת שהשינוי הזה מתרחש בגלל השינוי בהרגלי צריכת המוזיקה, וכן ברמת הסבלנות שיש לאנשים שמתבגרים היום לקשור את המוזיקה להיסטוריה הפרטית שלהם. שוב, אני לא אומרת שכולם ככה. יש אפשרות שיש פלח באוכלוסיה הזו שאצלו התהליך של הזיכרון ויצירת הנוסטלגיה המוזקלית האישית החדשה עדיין יתרחש, אבל יש לי הרגשה שהוא לא יהיה אוניברסלי כמו התהליך שקדם לו, של האמנים "של פעם". 

כי היום אין דברים שנחשבים על-זמניים, הכל קורה כל כך מהר ועכשיו, האופנות משתנות, סף הגירוי עולה, הקליפים של הסאונד מתקצרים, והכל נמצא ברעש רקע מסביבנו יחד עם הסמארטפון על שלל האפליקציות שבו שעוזרות לנו לעשות את הכל מהר יותר ויעיל יותר מצד אחד ומהצד השני מאפשרות לנו לטבוע בטפל, בסתם שטויות שנמצאות בסייברספייס. המוזיקה כבר לא מהווה פסקול לחיים של רובנו.יש אינספור דרכים להשיג אותה ממאות אמנים שפועלים בפטלפורמות שונות - מייספייס, בנדקאמפ, סאונדקלאוד ודומיהם. חלקם הגדול יישאר עלום לרובנו. ומהיצע כל כך גדול מאוד קשה לברור את הטובים באמת, ולאלו קשה מאוד להתבלט מעל כל השאר ולהפוך לקאנונים מוזיקליים בזכות עצמם. גם אם יש שם משהו שהוא על זמני, רוב הסיכויים שהקריירה של האמן או הלהקה תהיה אינסטנטית בחלקה, ומתישהו הם יתפיידו לרקע ויפנו את הבמה לדבר הגדול הבא לאותו הרגע. 

המוזיקה שהתקבעה כל כך חזק בתודעה הקולקטיבית ה"ישנה" שהועברה בחלקה הלאה היתה החומר שליווה את הזיכרונות בעידן תמים ופשוט יותר. האלבום שליווה את האהבה הראשונה שלך, וזה ששמעת בדמעות אחרי שברון לב, ההופעה הראשונה שאי פעם הלכת אליה, המוזיקה שעשתה לך קוועטץ' בלב ונקשרה בתודעה לסיפור החיים שלך. זו היתה מוזיקה שאהבת כי באמת אהבת אותה ולא כי כולם אהבו. מוזיקה שהתייחסה באופן ספציפי לחיים שלך, ומי שקרא את High Fidelity של ניק הורנבי יודע על מה אני מדברת. 

וההתייחסות לחיים שלנו במוזיקה מבוססת בעיקר על המוזיקה ששמענו כשהתעצב הטעם המוזיקלי שלנו ואיתו האישיות שלנו. לכן גם אנשים שאומרים שאין להם העדפה במוזיקה או שהם "אוהבים הכל" בסופו של דבר יוכלו להצביע על משהו שקרוב אליהם במיוחד כי הוא היה הפסקול לחיים שלהם בתקופה קריטית. כי מוזיקה שמלווה רגעים חשובים היא כמו ריח, מספיק משב אחד שלה כדי להזכיר לנו מה בדיוק קרה כשהשיר הזה נטבע בנו. 

אז מה הופך מוזיקה להיות על-זמנית? ככל הנראה שילוב נכון של איכות ונסיבות. עולם המוזיקה היה שונה לחלוטין כשרוב האמנים שהפכו לקלאסיקות פעלו בו. עד אמצע-סוף שנות ה-90 האינטרנט לא היה במימדים המפלצתיים שיש לו היום ורוב חובבי המוזיקה היו ניזונים מהיצע מוגבל של מקורות. מהיצע הזה כל אחד בנה לעצמו את ההיסטוריה האישית שלו בה היתה שזורה גם ההיסטוריה המוזיקלית שלו והיא הנוסטלגיה שתלווה אותו ויתרפק עליה בעתיד. עכשיו השאלה שנשארת פתוחה היא מי מהאמנים הפעילים היום שעוד לא נכנסו לשום קטגוריה של קלאסיקה מודרנית יעמוד במבחן הזמן ויצליח להיכנס לנוסטלגיה של כל כך הרבה אנשים כמו הקאנונים שקדמו לו. יהיה מאוד מעניין לראות.