יום שבת, 27 באוגוסט 2016

Nu Boy Band

פעם היה מוסד של להקות בנים, ארבעה או חמישה בנים יפים אבל לא מדי, שרים יפה אבל לא מדי ורוקדים יפה, אבל לא מדי. הכל באמצע כדי לא לאיים וכדי שהבנות שצורחות בהופעות שלהם יוכלו לקבל את האשליה שאולי יש להן סיכוי לצאת עם אחד מהם. זו בעיקר מכונה, משומנת ומניבה שמטרתה לייצר מקסימום רווחים במינימום יצירתיות. אל תבינו לא נכון - יצאו מכל הדבר הזה להיטי פופ נהדרים ואת חלקם אני גם אוהבת מאוד, אבל עדיין, היה ברור לכולם במה מדובר ומה נמצא מהצד השני. 

זוכרים?
אבל לאחרונה אני שמה לב שיש עיוות קל של חוקי המשחק - גל שוצף של להקות אימו ונו-מטאל ואיך לעזאזל שלא קוראים לזה היום (מעולם לא הייתי טובה בהגדרות) שנראות אותו דבר ונשמעות אותו דבר וכולן ממלאות את MTV Rocks. אל תטעו - אולי הלייבל שלהן משווק אותן כלהקות רוק רציניות אבל הדבר היחיד שמקשר אותן לרוק אולי זה הגיטרות והדיסטורשן. תכלס מדובר בשיר פופ אחרי שיר פופ פר-אקסלנס. יש פה נוסחה, בדיוק כמו בלהקות הבנים של הניינטיז - פה היא קצת שונה מהמקור אבל בכל הלהקות האלו תשמעו את אותם שילובים של בתים עם מילים מורבידיות שפונות ללב הפצוע של המנודים חברתית מלווים בפזמונים ממכרים וסוחפים, קליפים שופעי דימויים מורבידיים (שדים, רוחות, אריות ונמרים, הו מיי!) ובאופן כללי מראה זהה לגמרי אחת לשניה שכולל פק"ל קעקועים מרשים (tattooing your neck is so hot right now). באופן כללי הם נראים כמו הסטריאוטיפ של להקת רוק אבל מבחינתי הם הכל חוץ מאשר. 

True Story (תמונה מפה)

הרבה מהם שואלים את הסגנון מלהקות גלאם דוגמת קיס ומוטלי קרו - שיער גדול, איפור גדול ושואו גדול, אבל הם שוכחים דבר אחד - בשלב מסויים ההצגה הופכת להיות לשם ההצגה בלבד. אם אתה רוצה להיות שם רק בשביל השואו אז אולי כדאי כבר להפוך לאמן מיצגים של אייליינר?

ורובם פשוט מחייכים יותר מדי. לא שמפריעים לי חיוכים, אבל ראבאק, אם אתה שר על העולם שנחרב תוך כדי אפוקליפסת זומבים אוכלי אישונים הייתי מצפה שלפחות תתנהג בהתאם לתפקיד. יש פה דיסוננס מעצבן - מצב אחד "קחו אותנו ברצינות, אנחנו כל כך רציניים עם הרצינות שלנו, אנחנו כל כך חשים את המוזיקה כך שהיא גורמת לנו to feel all the feels" ומהצד השני "תראו איך האייליינר שלי נמרח on fleek, וגם הפן שלי נהדר היום, כל כך מבולגן באופן מוקפד". יש לי תחושה שה-glam squad של הלהקות האלו לא מביישת את נעמי קמפבל והיידי קלום יחד. אבל זו רק הרגשה. 

אפשר לתת את אנדי בירסאק כדוגמא טובה מאוד לעניין הזה - סולן להקת Black Veil Brides, וגם בעל פרויקט סולו משל עצמו תחת השם אנדי בלאק. בלהקת האם שלו נראה שהוא ביצע היבריד מוצלח של גלאם, פופ ותכני גות' עם כל התעופה העצמית שמתלווה לזה - בומבסטי ומוגזם, אבל כאנדי בלאק הוא פשוט סולן להקת בנים. יש לו קול מצויין שמתאים גם לשירה נורמלית וגם לצרחות האופייניות לז'אנר אבל מי הוא בעצם? באיזה קצה של הקשת הוא נמצא? אל תבינו לא נכון, אני מאוד מחבבת את השיר We Don't Have To Dance, והוא מאוד קליט, אבל האימאג' לא מתאים לתוכן. בעקרון כשמפשיטים את שני השירים הם בבסיסם שירי פופ מהוקצעים בעיבוד רוקיסטי. 





כי רוק זה לא בלבוש או בקעקועים ולא בדיסטורשן ולא בצרחות. רוק זו גישה, זה משהו שיש למישהו מתוך תחושה פנימית טהורה ואמיתית. קחו לדוגמא את פרנק בלאק, סולן הפיקסיז - הוא אולי נראה כמו אינסטלטור אבל הוא פאקינג רוק סטאר, בלי מניירות ובלי מכנסי עור מיותרים. 



הלהקות האלו כל כך משקיעות בעטיפה המנצנצת והמרשרשת ובמוזיקה הנוסחתית (גם אם סוחפת) שהם שוכחים מהנשמה. כדי להרגיש משהו אמיתי חייבים שתהיה שם כוונה למשהו יותר מלהופיע בטלוויזיה. בגלל זה בדיוק אני מתעבת ריאליטי כלום דוגמת "האח הגדול" בה אדם יכול לא לעשות כלום ועדיין לזכות. 

עוד דוגמא מייצגת לטרנד הזה היא הלהקה Asking Alexandria. בשלבים המוקדמים של הדרך שלהם היא היתה להקת מטאל-קור בריטית שחיה על הקצה ומגישה את השירים שלה משופעי צרחות ועכשיו מה נהיה מהם? אם לשפוט לפי השיר Here I Am שרץ יחסית הרבה ב-MTV Rocks יש פה להקה שמייצרת עוד שיר פופ בנוסח מטאל. לא יכולתי שלא לשים לב לתנועות הידיים האקספרסיביות של הסולן שמלוות את המוזיקה ולא יכולתי להיזכר מאיפה הן מוכרות לי. אגב - כל להקה ששרה שהיא the voice of a generation היא בהכרח לא כזו. 




השבוע נסעתי בדרך הביתה מהעבודה ושמעתי פרסומת להפנינג כלשהו בו יערכו מופעי סקייטינג, מופעי גרפיטי ומופעי ברייקדאנס. זה מאוד העציב אותי כי כל צורות הביטוי האלו היו פעם דברים מחתרתיים ומרדניים שהגדירו את תרבות האנדרגראונד ועכשיו הם "מופעים" או "מיצגים". מין קרקס ממוסחר שמישהו חושב שיש לו איזשהי קשר למגניבות ואותנטיות. והבעיה שאנשים קונים את זה כי רובם כבר שכחו איך אותנטיות נראית. היצע התכנים בתרבות הפופולארית היום הוא כל כך מהונדס וסטרילי. פלא שצריך לחפור כדי למצוא את הפנינים האמיתיות? 


יום ראשון, 21 באוגוסט 2016

Perhaps Too Long

יש לי חבר טוב, שמו יובל. הוא תמיד היה איש המוזיקה, לא רק בשיחות המעניינות שהיו לנו על מוזיקה אלא שהוא היה בתוך זה - הוא ניגן בלהקה. הוא כתב מוזיקה. אלו שני דברים שתמיד הערכתי בו, ותכלס דיי קינאתי בהם במיוחד שאני מעולם לא הצלחתי לאזור את ההתמדה והקואורדינציה שנדרשת על מנת לנגן בעצמי. אבל יש דברים שפשוט צריכים לקבל. 

לכן אני מרגישה בת מזל על האפשרות שהיתה לי ללוות את הפרויקט החדש שלו - כסולן וכותב השירים של ההרכב Long Day. בשלב ההקלטות של האלבום שמעתי כמה דמואים שאהבתי מאוד ואני שמחה שאני יכולה לכתוב היום על האלבום השלם, Perhaps Too Long (זמין להאזנה פה). 

רק דיסקליימר קטן - מכיוון שיובל הוא חבר אני לא הכי אובייקטיבית, אבל זה לא הופך את הפוסט הזה ל"פוסט ממומן". קודם כל אם היו משלמים לי לכתוב על כל דבר שאני אוהבת המשכנתא שלי היתה נסגרת כבר מזמן ודבר שני, מי שקורא אותי מספיק זמן יודע שאין לי אחד בפה ואחד בלב. כל מה שיש בפנים יוצא החוצה. אחרי שהסרנו את המכשול הקטן הזה אנחנו מוכנים לעבור לתכלס. 

ההרכב Long Day כולל את יובל (פניכל, שירה וגיטרה), גור אורן (בס) ועמית סרפר (תופים) והם מבצעים מוזיקת רוק כייפית שמראה בדיוק באיזה עשור התעצבו ההשפעות המוזיקליות שלהם. ככל שמתקדמות ההאזנות (והאמינו לי שהאזנתי לאלבום כולו דיי הרבה) שומעים את ההשפעות וההשראות על רוח האלבום - שמעתי שם את סאונדגרדן, נירוונה, אליס אין צ'יינס, פרל ג'אם, פיית' נו מור, אינקבוס ורד הוט צ'ילי פפרס. אי אפשר לברוח מהעובדה שכל מה שמוזיקאי שומע מוצא את דרכו בצורה כלשהי למוזיקה שלו.

עם זאת, אלו רק מקורות השראה. מה שחשוב זה מה שאתה עושה איתם - ובמקרה של Long Day יש משהו חדש שנשמע מוכר ומנחם. כל מי שמתחבר לסגנונות הגראנג' והאלטרנטיב יוכל לזהות אותו מיד ולדעת שהוא משדר על אותו תדר כמוהו. מהבחינה הזו האזנה לאלבום הזה היא כמו מפגש עם חבר ותיק שאף פעם לא באמת פגשת. נשמע הגיוני? 

כי אנשים, במיוחד כאלו שגדלו בניינטיז הם יצורים נוסטלגיים. בגלל זה אני ממש לא מתפלאת על כך שהמוזיקה בתחנות הרדיו המובילות בארץ (גלגל"צ ו-99FM ואתם יודעים מה, גם לפעמים 88FM אהוביי) סובבת את העשור ההוא (בתיבול נדיב של אייטיז. כי אם יש משהו אחד שמי שהיה מתבגר בניינטיז מתגעגע אליו יותר מאשר מוזיקת ניינטיז היא מוזיקת האייטיז שמעולם לא חווה בלייב) 

הרצף הפותח של האלבום (Wrong ו-Advice) דואג להכניס את המאזין למוד הנכון. בואו נגיד שאם לא הייתי זורקת את הדוק מרטינס שלי לפני שנים זה היה זמן טוב להוציא אותן. השיר השלישי Ship עבר אצלי תהליך מעניין כי שמעתי אותו בשלב הדמו ולא ממש התחברתי אליו, במיוחד לא לקטע הדיבור שיש בו, אבל כשהאזנתי לו בקונטקסט של האלבום התגובה שלי אליו היתה אחרת לגמרי. אולי זה המקום האחר בו אני נמצאת בחיים שלי או אולי משהו אחר אבל בכל פעם שאני שומעת את השיר אני מצטמררת, ועד שמגיעים הזכרונות שהושארו על החוף כבר מבצבצות לי דמעות. פשוט קתרטי ונפלא.



שני היילייטס נוספים באלבום לטעמי הם Slip Away ו-Nation. מבחינה מלודית הייתי יכולה לראות את Slip Away בכיף באלבום שיצא מסיאטל בתחילת הניינטיז, יש לשיר הזה עיבוד מוזיקלי וזרימה מצויינים והפזמון שלו ממכר, היה דבוק לי לראש כמה ימים טובים. השיר Nation הוא פשוט פצצת אנרגיה נהדרת, הסאונד סמיך ועוטף, ה-phrasing מדויק והוא התנגן אצלי בריפיט לא מעט. 





גם אם תמיד מחפשים את הדבר החדשני הבא, לפעמים המוזיקה מספיקה כמו שהיא - what you see is what you get. זה מה שכל כך התחברתי אליו בגראנג' ואני חושבת שזה מה שגרם לי להתחבר לאלבום הזה. אין פה ניסיון להתחכם אבל גם אין פה התפשרות. רואים שיש פה אהבה לז'אנר והרבה כבוד אליו. ההרכב הוקם אי שם ב-2013 והאלבום בושל במשך זמן דיי ארוך, ואתם יודעים מה? היה שווה לחכות.