יום שני, 26 באוקטובר 2015

Bad Blood

בעודי נוהגת היום שמעתי בגלגל"צ את הקאבר של ראיין אדמס ל-Bad Blood של טיילור סוויפט. התחושה הראשונה ששטפה אותי היתה עצב נוראי. עצב על זה שאמן מוכשר כמו אדמס, ששחרר כמה מהאלבומים המרגשים והמופלאים שקיימים באוסף שלי, מבצע את השיר המפגר הזה של טיילור סוויפט. והוא עושה את זה ברצינות תהומית, ועוד גרוע מכך, כחלק מאלבום קאבר שלם שלו לאלבום 1989 שלה. 

אדמס מול סוויפט (תמונה מפה)

אדמס תמיד היה אמן אלט-קאנטרי שפעל בשוליים היחסיים של הז'אנר הלא ממש פופולארי כשלעצמו. הוא זכה לעדנה מסחרית בארה"ב ובבריטניה ב-2001 כששחרר את האלבום המופתי Gold ומאז הוא נופל פנימה והחוצה ממצב דכאוני אחד לאחר. והוא היה גם נשוי באמצע למנדי מור, כוכבת פופ לשעבר בעצמה. גם סוויפט הגיעה מז'אנר הקאנטרי אבל מחלק שונה לגמרי שלו - הרבה יותר מיינסטרימי ומתוק. הדרך שלה ושל אדמס לא היתה יכולה להיות שונה יותר. 



וזה מרגיש כמו בעיטה בבטן שלי כמישהי שמאוד אוהבת את היצירה של אדמס בכך שהוא מצליח לפרוץ את גבולות המיינסטרים ולהפוך להיות רלוונטי לעיתונות מוזיקה רק כשהוא הולך בדרך הקאברים. בואו נבהיר משהו - אני לא חושבת שהקאבר הזה טוב. הוא לא מוסיף שום דבר לשיר המקורי חוץ מהקול המלנכולי של אדמס והאטת הקצב. אין פה "קטע". אין פה משהו מעבר. גם השיר המקורי הוא לא כזה משהו, הוא נשען בעיקר על ההפקה ועל הרגליים הארוכות של סוויפט וחברותיה. מה שעוד יותר מוזר לי זה שהקאבר הזה לוקח את עצמו ברצינות, כמו כל דבר שאדמס עושה, ואפילו לא מנסה להראות כמה השיר המקורי הוא ממש לא כזה משהו בלי ה"הפקה". 

ואדמס מעולם לא היה כמו סוויפט. לא היה חשוב לו אם יאהבו אותו או את מה שהוא יעשה. הוא כתב מוזיקה שהוא מאמין בה ויכול לעמוד מאחוריה. אני מניחה שמבחינת סוויפט היא גם עומדת מאחורי המוזיקה שלה, ושהיא מאוד מאמינה בה, אבל בהיגיון שלי, ראיין אדמס לא יכול לעמוד באמינות מאחורי המוזיקה של טיילור סוויפט. הדיסוננס גדול מדי. זה מרגיש כאילו סוויפט צריכה להיות חביבת הקהל. היא לא תגיד שום דבר שנוי מדי במחלוקת, היא לא תצא מדי מגבולות הקופסא מפחד שתדרוך על מוקש או תפעיל פעמון אזהרה שיגרום לאנשים לא לאהוב אותה.

ואם להיות כנים, עולם הפופ היום לא בנוי על זה שכולם יאהבו אותך? 

אדמס הוכיח כבר שהוא יכול לעשות קאבר לשיר ולגרום לזה להרגיש כאילו הוא כתב את השיר. שתי דוגמאות מצויינות הן When The Stars Go Blue, קלאסיקת קאנטרי שקיבלה מאדמס טיפול עדין ורגיש, ו-Wonderwall המיתולוגי של אואזיס. בואו נסכים שכדי לעשות קאבר לאחד השירים הכי פופולאריים שאי פעם היו דורש ביצים בגודל של בת יענה. אבל שאדמס לקח את השיר הזה ועשה אותו שלו לגמרי, בלי לפגוע במקור. הגירסא של אדמס לשיר הזה טעונה בכל כך הרבה רגש והיא מופשטת מכל הפקה מתוחכמת, עירומה ופוגעת. הקאבר הזה היה עד כדי כך טוב, עד שנואל גלאגר בכבודו ובעצמו מבצע וריאציה שלו בהופעות במסגרת ההרכב הנוכחי שלו. זה חתיכת כבוד. 


וזה מחזיר אותי לנושא לשמו התכנסנו - אם אדמס באמת היה רוצה הוא היה יכול לקחת את 1989 ולעשות ממנו קציצות. הוא היה יכול לנסוך עליו ממגע הקסם שלו ולתת לו לעוף גם בלי ההפקה הנוצצת והסינתטית משהו של סוויפט. אבל אני מניחה שבשביל זה לשירים היה צריך להיות קצת עומק, משהו שאדמס יכול היה לשחק איתו ולהתחבר אליו באמת. אבל אין, ולכן עם כל העצב שבדבר, הגירסא של אדמס לסוויפט, בעיני, היא קריוקי ולא קאבר. כנראה שזה הטוב ביותר שהוא יכול היה לעשות עם מה שהיה בפניו. 

בואו נגיד שהייתי לגמרי מעדיפה לכתוב לכם ביקורת על חומר חדש של ראין אדמס מאשר לדון בעומק (או החוסר בו) בשירים של טיילור סוויפט אבל לפעמים קורה שאני שומעת משהו שמעורר בי רגשות כל כך עזים וכל כך הרבה כעס לא מוסבר שאני פשוט חייבת לתת לו להשתחרר. וזה מה שזה.