חמישה שירים שאהבתי לאחרונה (Vol 8)

אחרי העדרות ארוכה מדי אני צריכה לחזור לכתוב, ויש לי יותר מדי מילים בראש שמנסות להתארגן לפוסטים. אז עד שהן יתארגנו אני מתחילה בקטנה, עם חמישה שירים שחרכו את האוזניים שלי לאחרונה. 

התגעגעתם? כי אני כן.

1. The Kooks - Forgive and Forget

האמת היא שה-Kooks קנו אותי בשיר Sway מ-2009 והם לא הצליחו מבחינתי להתעלות שוב לאותה רמה של מוזיקה מפוצצת מרגש אבל השיר הזה ממש ממש חמוד. יש לו גרוב והוא רקיד לגמרי כולל הקליפ באווירת המוד (Mod), בדיוק מה שצריך כדי להתעורר בבוקר (למרות שיש בקרים ששום דבר לא יעזור בהם). 

2. Jack White - Lazaretto

לפעמים כל מה שצריך זה קצת גיטרות, והשיר הזה מספק אותן ובגדול, ביחד עם ההגשה הייחודית של וויט יש פה פצצת אנרגיה אגרסיבית וממכרת לפנים. 

3. Alt-J - Left Hand Free

אז Alt-J חזרו באלבום שני ואני מאוד אוהבת את מה ששמעתי ממנו עד כה. יש פה את הסגנון המאוד אופייני שלהם אבל יש הרגשה שמשהו השתדרג - הבניה של השירים או העיבוד הפכו ליותר רוקיסטים, עם יותר דיסטורשן, קצת פחות עדינים ממה שהם הציעו עד עכשיו. 

4. Gaslight Anthem- Rollin' And Tumblin'

אני לא אוהבת את העובדה שלהקות רוק שמעולות בשירים הרועשים יותר שלהן צריכות בלדת רוק כדי להיכנס לפלייליסט. כבר כתבתי כאן על Gaslight Anthem וביולי יצא להם אלבום חדש שמתוכו השיר הזה הוא הסינגל הראשון, רועש ונהדר לנהיגה כמו שאני אוהבת. אבל עדיין הקוד הגלגל"צי פוצח רק בעזרת בלדת הרוק Get Hurt שנטחנת בימים אלו. היא מאוד יפה ויש לה מבנה מצויין בז'אנר הזה של השירים האלה, אבל עדיין היא מחזיקה בעיקר בזכות הרגש. השיר הזה לעומת זאת רועש כמו שצריך וממשיך את הקו האמריקאי הבסיסי של הלהקה. הקליפ של השיר מזכיר לי את השימוש ההיסטרי ברקדניות שנעשה ב-Brianstorm של הארקטיק מאנקיז והשוואה כזו (גם אם רק ברמת הקריאייטיב) היא בדר"כ טובה.

5. Hozier - Take Me To Church

נכון, אם אתם עוקבים אחרי הפוסטים כבר הזכרתי את השיר הזה בפוסט המקומות הבטוחים שלי אבל החלטתי שיש לי צורך להרחיב עליו קצת. זה שיר יחסית ישן, הוא יצא כבר ב-2013 אבל זכה לעדנה מחודשת אחרי ששוחרר שוב בארה"ב ביוני השנה והתקבל שם בהצלחה גדולה וכך הסתנן גם לרדיו הישראלי. אני רוצה לחשוב ששמרתי את הטוב ביותר לסוף הפוסט. השיר הזה כל כך עצוב ומורבידי ועם זאת הוא כל כך יפה. אפשר להתייחס לשיר כפשוטו, אבל לפי הוזייר עצמו השיר הוא מטאפורה למוות שהוא רואה בהתפתחות מערכת יחסית:

"I found the experience of falling in love or being in love was a death, a death of everything. You kind of watch yourself die in a wonderful way, and you experience for the briefest moment – if you see yourself for a moment through their eyes – everything you believed about yourself gone. In a death-and-rebirth sense" (וויקיפדיה, ראיון לאייריש טיימס)

הפתיחה בסגנון כנסייתי, הכניסה של הלהקה לאחריה ואז ה"Amen" העירום שמגיע לפני הפזמון הדרמטי. ממש גוספל חדש בעור סינגר-סונגרייטר. אני מכורה.

Chelsea Hotel No 2

יש לי כמה פוסטים שמחכים לי שאכתוב אותם, ואפילו יש ביניהם כאלו שיותר ממדגדג לי באצבעות לכתוב, אבל "המצב" מוציא ממני את הרצון לכתוב על דברים קלילים מדי, או על דברים שמעצבנים אותי, או על דברים מדכאים (הדבר העיקרי לו הוא גורם). אז אני בעיקר מקשיבה, ומה שאני מקשיבה לו בעיקר ביומיים האחרונים הוא הקאבר הקסום של לאנה דל ריי לשיר Chelsea Hotel No. 2 של לאונרד כהן. 

שירים של לאונרד כהן הם בדר"כ סוג של טאבו לקאברים בגלל סגנון ההגשה הכל כך ייחודי שלו, פרט ליוצאים מן הכלל, באופן ספציפי ג'ף באקלי האדיר שעשה ל-Hallelujah את מה שמאות ניסו לעשות וסיימו בטבח מפואר. זה הופך אותו לאחד הקאברים האהובים עלי ביותר אי פעם, ובעצם לשיר שעומד בפני עצמו. אז אם לענות על השאלה שחייבת להישאל אז לא, לאנה לא מגיעה לרמה של ג'ף באקלי אבל יש משהו מהפנט בגירסה הזו שלה שמשאיר אותי חסרת הגנות מולה. 

השיר הזה הוא מבחינתי זיקוק של התקופה בה מלון צ'לסי בניו יורק היה המקום להיות בו אם היית אמן או מוזיקאי תפרן שחי את האמנות ולמענה. לא היה אז רייטינג, לא היו יחצנים, והברנז'ה היה משהו שהתפתח באופן אורגני בלי שמישהו יכריז שהוא יוצר "סצינה". כהן מצליח לתאר את הלך הרוח החופשי של שנות השישים, ואני לא יכולה שלא להרגיש סוג של געגוע למקום וזמן שמעולם לא חוויתי. אם יש תקופה שהייתי רוצה לבקר בה במכונת הזמן שיום אחד אבנה, זו תהיה התקופה הזו בדיוק. 

הסיפור הקטן שנמצא בבסיס השיר הזה (שכהן מייחס למפגש שהיה לו עם ג'ניס ג'ופלין) מזכיר לי את השירים הראשונים שהתאהבתי בהם של לאנה, שסיפור קטן אמר משהו גדול יותר. הייתי רוצה שהיא תחזור לעשות מוזיקה כזו, שתגרום לי להתאהב בה מחדש. 

אבל אמרנו בלי תלונות, נכון? 

Chelsea Hotel No. 2 / Leonard Cohen

I remember you well in the Chelsea Hotel, 

you were talking so brave and so sweet, 

giving me head on the unmade bed, 

while the limousines wait in the street. 

Those were the reasons and that was New York, 

we were running for the money and the flesh. 

And that was called love for the workers in song 

probably still is for those of them left. 

Ah but you got away, didn't you babe, 

you just turned your back on the crowd, 

you got away, I never once heard you say, 

I need you, I don't need you, 

I need you, I don't need you 

and all of that jiving around. 

I remember you well in the Chelsea Hotel 

you were famous, your heart was a legend. 

You told me again you preferred handsome men 

but for me you would make an exception. 

And clenching your fist for the ones like us 

who are oppressed by the figures of beauty, 

you fixed yourself, you said, "Well never mind, 

we are ugly but we have the music." 

Ah but you got away, didn't you babe, 

you just turned your back on the crowd, 

you got away, I never once heard you say, 

I need you, I don't need you, 

I need you, I don't need you 

and all of that jiving around. 

I don't mean to suggest that I loved you the best, 

I can't keep track of each fallen robin. 

I remember you well in the Chelsea Hotel, 

that's all, I don't even think of you that often.

המרחב המוגן

אז הנה אנחנו שוב פה, בימים מלחיצים ולא פשוטים. לרובנו כבר יצא לשמוע אזעקה אחת לפחות ולמהר ולאסוף את עצמנו לממ"ד, למקלט או לחדר המדרגות (ואולי גם להכיר את השכנים), אבל כל הרצון הטוב לא יכול להוריד את המועקה הקטנה (או הגדולה) בגרון שאנחנו חיים בחוסר ביטחון. אפילו אם ביומיום אנחנו לא מרגישים את זה, והכל נראה לנו נורמלי, אין לנו באמת "נורמלי" במדינה הזו. דווקא ה"לא נורמלי" הוא ה"נורמלי" שלנו וכולנו דיי בסדר עם זה. עד לשבועות כאלו שה"לא נורמלי" הוא הדבר היחיד שרואים ומרגישים וזה מלחיץ. 

אז מנסים להתמודד. מעבר למשפחה שלי והבית שלי שהם המקום הבטוח שלי להתנחם בו ולשאוב ממנו כוח, המוזיקה היא המרחב המוגן שלי. כי אני יכולה לשכוח מכל מה שקורה סביבי ופשוט לשקוע בה, בלי צורך להגיד משהו או לתת משהו מעצמי. זה לגמרי הדבר שאני צריכה בשביל הנפש שלי כדי להרגע ולחשוב שהכל בסדר, אפילו אם רק לשעה. 

המוזיקה שנמצאת במקום הבטוח הזה היא לא משהו קבוע, ותלויה מאוד בסטייט אוף מיינד שלי ובמה שנוגע בי באותה תקופה, לפעמים זה אלבום מתחילתו עד סופו ולפעמים זה בליל של שירים בלי קשר ברור מדי ביניהם. כי במרחב המוגן שלי אני יכולה להתפרק לגרמים ולהיבנות שוב, בלי שיפוטיות, בלי ביקורת, ובלי מילים. 

אלו (יחד עם חדר המדרגות) היו המקומות הבטוחים שלי השבוע. מה היו שלכם?

מפה ומשם

אז אם יש לך כמה דברים לא ממש קשורים להגיד בלי צורך לכתוב פוסט שלם על כל אחד, כותבים פוסט תחת הקטגוריה "שונות"...

אד שירין, סם סמית', לאנה דל ריי

1. 
באמת שרציתי לאהוב את השירים החדשים של לאנה דל ריי, אפילו ממש ממש השתדלתי לשבת ולהאזין שוב ושוב, כדי שלא אגיד שאני שופטת מהר מדי. אבל האוזן שלי מוכיחה לי שכמו תמיד, מה שלא תפס אותי ב-20 השניות הראשונות שלו, כנראה גם לא יתפוס (פרט לכמה יוצאי דופן). לאנה אהובתי, שאחראית לכמה שירים נהדרים שהסתובבו לי בראש יותר מפעם אחת נופלת בחומר החדש שלה מבחינתי בגלל מינון עודף של דרמה סינמטית, הכל גדול מהחיים, לוחץ בכוח על בלוטות הרגש, וזה מריח לי ממאמץ. הדרמה הזו היתה באלבום הראשון, ולא במינון נמוך, אבל זה הרגיש טבעי, לא מתאמץ, כאילו זה פשוט צריך להיות שם. בנוסף, אם באלבום הראשון לאנה הצליחה להתייחס לנושאים גדולים יותר כמו אהבה, סקס ומוות דרך סיפורים קטנים, פה הסיפורים הם העיקר, והם מקבלים מאפיינים היפסטריים מובהקים ("I get down to Beat poetry" ב- Brooklyn Baby - נו באמת!) וזו לא כוס התה שלי. בהמשך לפוסט הקודם שלי, אני לא חושבת שיש פה התפשרות של לאנה, לא באלבום הראשון ולא בשני, אבל פשוט לא ממש אהבתי את ההיצע שלה הפעם. זה לגיטימי, אני לא פוסלת אותה ברשימות שלי, והיא עדיין מספיק מעניינת כדי לא להנות מהמוזיקה הנהדרת מהאלבום הקודם (אף אם כי היא עצמה הפכה למעצבנת - לדוגמא בראיון שהשתמע בו שאמרה שהיא היתה רוצה למות כדי להצטרף למועדון 27 - נו באמת!!). 

נקודות אור וזכות - הסינגל הראשון West Coast שמלא באווירה קליפורנית חולמנית וממשיך ולו במעט את הקו הסגנוני של האלבום הראשון. אני מודה, לא אהבתי את המעבר בין הבתים לפזמון. יש בי משהו שלא אוהב שמשחקים לי באוזן (אלא אם זה ב-Bohemian Raphsody המופלא) אבל אני יכולה לסלוח על זה. 

2. 
צריך לדבר על סאם סמית'. איזה קול יש לו, ואיזה גרוב. השיר Money On My Mind היה אחד המרעננים שלי בימים המהבילים האחרונים שנחתו עלינו, ונדמה לי שהוא יישאר שם הקיץ. הוא מזכיר לי קצת במראה ובגישה את ג'יימס ארתור אבל הוא משהו שונה לגמרי. 

בנוסף, הוא אחראי גם לאחד מהשירים המרגשים והיפים ששמעתי לאחרונה, שמצליח להיות גם מתוק וגם לא קיטשי בעת ובעונה אחת. הביצוע הזה באולפן של Saturday Night Live יפה באופן מיוחד.

3.
אד שירין היה אחד מהמוזיקאים הצעירים האהובים עלי בשנתיים האחרונות בגלל הגישה המאוד חשופה רגשית שלו בשירים וביכולת שלו לכתוב להיטים שנשמעים הכי "ביוקר" שיש, ולהישמע עם גיטרה אחת וסמפלר אחד כמו להקה שלמה ומקהלת גוספל. אז יש לו שיר חדש וגרובי להחריד ובפזמון, במחי פלצט אחד, שירין הופך מול עינינו המשתאות לג'סטין טימברלייק. אני לא אומרת את זה לגנאי - טימברלייק הוא פופ סטאר ומכונת להיטים משומנת שיש להעריך, אבל זה מרגיש בשבילי קצת מעבר כשכזה שיר להיטי ומגניב (כן, אמרתי מגניב, תתבעו אותי) מגיע מכיוונו. כי לשירין יש גם את הקבלות כמוזיקאי אינדי אמיתי שבנה את עצמו מאפס ומהופעות ששמועת עליהן עברו מפה לאוזן, ולכן מבחינתי כשהוא כבר מוציא שיר כזה יש פה סוג של אירוע. עם כל הטימברלייקיות שיש פה, אפשר לחבר את השיר הזה בקו פחות או יותר ישיר לגרוב של You Need Me I, Don't Need You מהאלבום הראשון שלו, רק קצת יותר מהוקצע ומסיבתי, ככל הנראה בהשפעתו של פארל וויליאמס, שהיתה לו יד (וגם רגל) בהפיכתו של טימברלייק לסטאר שהוא.
עם הפוטנציאל הלהיטי שירין הוא לא בדיוק טימברלייק כשמדובר על אישיות בימתית - יש לו את הרגש והגרוב אבל הוא לא זה שירקוד מוקף ברקדניות לבושות ביקיני. בגלל זה כנראה הוחלט להחליף את שירין בקליפ בבובת פיתום סטייל רד אורבך שיוכל להתמודד עם החגיגה. גם כשרואים את שירין בקליפ הוא נראה דיי תלוש, כאילו לא ממש ברור איך הוא קשור למסיבה, מה שהופך אותו לטעמי לאפילו יותר מקסים. 

להתפשר

בהאזנה למוזיקה בזמן האחרון, בעיקר לדברים שפופולאריים כרגע ברדיו הישראלי, אני לא יכולה שלא להרהר בשאלת ההתפשרות. עד כמה ההחלטה של "איזה מוזיקה אני רוצה לעשות" שכל אמן אלטרנטיבי מתמודד איתה מושפעת מרייטינג. בעצם עד כמה הרצון להיות מושמע משפיע על סוג ואיכות המוזיקה שיחליט האמן לשחרר. עד כמה המסחריות תהיה פקטור ותשפיע על האומנות. 

אם נצא מנקודת הנחה שהמוזיקה אליה נמשך האמן באופן טבעי היא לא בדיוק כוס התה של רוב האוכלוסיה המאזינה למוזיקה בארץ, נראה שיש כמה אפשרויות ובכל אחת מהן יש בעיתיות משלה. 

האמן יכול לפעול על פי צו ליבו, לכתוב ולבצע את המוזיקה שבוערת בו, לא משנה כמה היא תהיה קשה לעיכול או אם היא נשמעת כמו גיבוב של כלים וקולות שמקדים את זמנו (בשנות אור, נגיד). הבעיה כאן יכולה לנבוע מהעובדה שהאמן יגיע לפלח מאזינים קטן במיוחד, חבורת יודעי ח"ן, בלוגרים ואולי גם אנשים עילאיים ומתנשאים (שבמילא לא יגלו לך מה הם שומעים). קשה לי מאוד להאמין שהרדיו המיינסטרימי בארץ יאמץ לליבו מוזיקה ניסיונית מדי (למרות שכבר היו מקרים מעולם). בנוסף, יהיה קשה מאוד למצוא לייבל בגודל סביר שייקח על עצמו את הסיכון להוציא משהו כזה לשוק בעייתי ממילא. אם המטרה של המוזיקאי היא להישאר אלמוני יחסית וליצור מוזיקה בעיקר בשביל עצמו ובשביל קהל עוקבים קטן זו הדרך להמשיך. אבל מנקודת המבט שלי, אדם יוצר מוזיקה על מנת שישמעו אותה, ואם אפשר הוא ינסה להגיע לקהל גדול יותר ויותר וזה קצת בעייתי אם יבינו את הגאונות של מה שאתה עושה רק עוד 20 שנה. 

אז האפשרות השניה היא לרכך קצת את הקצוות המשוננים, להתפשר קצת על מה שאתה מאמין בו כמוזיקאי כדי לנסות להגיע לקהל רחב יותר. ליצור משהו יותר קומיוניקטיבי כדי לקבל את ההצלחה וההכרה הראשונית שיאפשרו לך את החופש האומנותי חסר הלחצים להוציא ממך את המוזיקה שמגדירה אותך באמת. זו שיטה הגיונית, בעיקר לאמן צעיר, אבל היא פוגעת ביושר האומנותי, ויכול להיות שגם אם זה יצליח, לאו דווקא תהיה בשלות בקהל המאזינים הרחב לדברים הנסיוניים יותר שהמוזיקאי רוצה באמת לעשות. 

אז אי אפשר לנצח? אולי.

אני לא יודעת לאן צריך להפנות את האצבע המאשימה - העורכים המוזיקליים בתחנות רדיו דוגמת גלגל"צ מושפעים באופן ישיר מדעת הקהל וטעמו (למרות נוכחות יפה של סינגלים מהאלבום האחרון של הארקטיק מאנקיז). מן הסתם הם יעדיפו למלא שעות השמעה במוזיקה שתעלה את אחוזי ההאזנה, בדומה לעורכי לוחות השידורים של זכייניות הטלוויזיה. אולי הטעם המוזיקלי הישראלי פשוט לא מוכן לדברים חדשים? סדרת הכתבות המאלפת של עמי פרידמן ב-ynet (חלק א', חלק ב', חלק ג') מציירת תמונה עגומה יחסית של טעם מוזיקלי נוסטלגי שנשאר תקוע אי שם בניינטיז אם לא בעשורים שקדמו לו כסוג של שמיכת פלנל מרוטה ומחממת. פלא שלא מנסים פה יותר מדי?

המצב המעוות הזה מביא למצב שלייבלים יעדיפו להחתים אמנים שיכולים להצליח מסחרית, מה שיבטיח להם פוטנציאל השמעות מכובד ברדיו הפופולארי ולכן יתרחקו מאמנים יותר מעניינים ולא קונבנציונאליים, או לפחות מכאלה שלא נשמעים מהאזנה ראשונה כבעלי פוטנציאל להצליח. ה"מסחריות" הארורה הזו נגזרת ישירות מאווירת האינסטנט והריאליטי השורה על עולם התרבות הישראלי בשנים האחרונות. אל תבינו אותי לא נכון, אני אומרת חזור ושוב שיש בארץ מוזיקה נהדרת, פשוט לא ברדיו. אין לנו מגוון אמיתי של תחנות רדיו בהן כל אחד יכול למצוא את המקום שלו מבחינת מוזיקלית (לראייה - רדיו 1, 2, 3 וכו' של ה-BBC) ומעטים הדברים שמצליחים לחלחל מהאלמוניות למיינסטרים - לדוגמא theAngelcy שעליהם התעלפתי פה באחד הפוסטים.

בעצם יש פה מאבק פנימי של push and pull בין הרצון לשמור על ה"עצמי" האומנותי לבין הרצון להגיע לקהל כמה שיותר גדול כדי לחשוף את המוזיקה שאתה עושה. בין הפיתוי להתיישר בקו אחד עם המיינסטרים מייבש המוח לבין הרצון לצבוע מחוץ לקווים ולדחוף את גבולות היצירה שלך. או אפילו להתנסות ולהיות מישהו אחר מבחינה מוזיקלית בלי להסתכן בלקבור את עצמך מבחינה מסחרית. עצוב לי קצת להגיד שבתעשייה מוזיקלית זעירה כמו בארץ זה מאוד קשה אלא אם אתה אמן מבוסס מאוד ומצליח מאוד דוגמת ריטה, שלמה ארצי או שלום חנוך. כל השאר שרוצים לעשות את זה "קצת אחרת" צריכים להסתמך על אמצעי הפצה אלטרנטיביים - אינטרנט, תחנות רדיו עצמאיות (רדיו הקצה לדוגמא) או הופעות אינטנסיביות והעברת הבשורה מפה לאוזן. בהחלט נדרשת יותר השקעה כספית ונפשית לעבוד כשאין מאחוריך גב של לייבל אבל ככה מתקבל החופש האולטימטיבי והוא מאפשר למוזיקאי להיות הוא באמת, ללא שיפוט או שיקול מסחרי של אף צד שלישי. 

גבירותיי ורבותיי - מהפך!

אחת הברכות והקללות במדיה הדיגיטלית היא שהיא לא שוכחת. אם פעם עיתון היה מתפרסם עם כתבה לא מחמיאה על זמר, שחקן או פוליטיקאי היו יכולים לפטור אותה במשפט הידוע "מחר יעטפו עם זה דגים". אבל לא בעידן המדיה הדיגיטלית - הכל מקוטלג עד לאחרונת מילות המפתח בגוגל, נמצא בעותקים דיגיטליים של בלוגים שציטטו מכתבות שציטטו מבלוגים אחרים - אם מדובר במאמרים, קליפים או תמונות. אם אתה לא רוצה שמשהו יתפרסם או יישלף לך בדיוק כשאתה על מפתן ה"לעשות את זה" אל תעלה את זה לרשת. רוב הסיכויים הם שמישהו ימצא את זה וזה יגיע אלייך בדיוק מתי שזה לא מתאים. מכירים את דוד מרפי? 

מכיוון שבסרטי בנות מי שעובר את המהפך הן בדר"כ הבנות, החלטתי באקט של שיוויון להתמקד דווקא בבחורים. לצלול להיסטוריה האופנתית (הדיי עגומה) של שני פופ סטארים שעשו מהפך תדמיתי משמעותי וכן סוג של מהפך מוזיקלי שהגיע איתו. הרי כוכבי פופ היום צריכים להיות הרבה יותר מקול יפה או משירים טובים, הם צריכים להיות "כל החבילה" - לדעת לזוז, להתלבש, עם מי לצאת ולאיפה, ומפה בעצם נובע הצורך במהפך.

נתחיל ברובין ת'יק, שהגיח לתודעה המוזיקלית ב-2002 עם השיר When I Get You Alone שסימפל את הסימפוניה החמישית של בטהובן. זה היה קצת מוזר לראות בחור שנראה כל כך מרושל ולכלוכי שר שיר פופ כל כך סוחף. הלוק הזה אכן התאים לדמות נער השליח הפולז שת'יק מגלם בקליפ הזה אבל בהחלט לא התאים למוזיקה שלו. 

נריץ קדימה לשנה שעברה - נראה שמשהו טוב עבר על ת'יק, או לפחות על הסטייליסט שלו. השיער התקצר, הזקן גולח וטופח, הבגדים הפכו ממרושלים לאלגנטיים וההרגשה הכללית היא שאנחנו חוזים בהתהוותו של וומנייזר עם נשמה של סינטרה.

רובין ת'יק, אז ועכשיו (תמונה מפה)

המוזיקה שלו לא השתנתה יותר מדי, אולי רק הפכה ליותר פ'אנקית והקליפים בהחלט מכילים הרבה יותר עור חשוף (לא שלו מן הסתם). 

ג'סטין טימברלייק עבר תהליך דומה אבל מכיוון קצת אחר - הבחור הבלונדיני שפרץ לעולם הפופ כחמישית מלהקת הבנים אנ סינק היה אחת הצלעות הדומיננטיות בה (ז"א זה שעומד מקדימה ומקבל את רוב הסולואים ולא זה שמקרטע מאחוריו) וזכה לעדת מעריצות שלא היתה מביישת את אלביס. הבחור הגשים את קלישאת הפופ-סטאר הצעיר במלואה שבשיא התהליך גם היה הבויפרנד של בריטני ספירס כשהיא עוד היתה בסוג של איזון. 

כדרך כל בשר מהונדס, אנ סינק התפרקו ורוב חבריה התפיידו להם לאנונימיות ממנה הגיעו (פחות או יותר) אבל לג'סטין היה את המשהו הנוסף הזה שאפשר רק להגדיר כסטאר קוואלטי שגרם לו להיות האחד שינצל את להקת הבנים כמקפצה למעמד סופרפטאר.

ג'סטין טימברלייק, אז ועכשיו (תמונה מפה)

כי ג'סטין הוא לא הזמר הכי טוב בסצנת הפופ, הוא גם לא הכי יפה (למרות שיכול להיות שמעריצות שזוכרות לו חסד נעורים יחלקו עלי), אבל הוא הצליח לשווק את עצמו כסמל סקס מודרני אך נגיש, שעושה פופ שהוא גם מהוקצע מאוד וגם מלוכלך מאוד, ופה נראה לי שטמון סוד הקסם שלו. השילוב של קסם אישי וכריזמה עם פרפורמריות מקצועית ברמת המכונה שגם נראה בחור שסבבה לשבת איתו על בירה. 

אז נראה שבעצם הדרך להתבגר ככוכב פופ היא להתנקות מכל הטעויות האופנתיות שעשית ע"י סטייליסט טוב, ולמצוא מפיקים שיגרמו למוזיקה שלך להישמע כמו פופ בוגר יותר שגם מצליח להיות כייפי. זה לא נשמע כמו משהו מסובך במיוחד אבל האמת היא שזה סוג של אמנות להצליח בזה. המוזיקה של טימברלייק ות'יק היא לא תמיד כוס התה שלי, אבל צריך לכבד אותם על זה שהם הצליחו לבצע טרנספורמציה תדמיתית ומוזיקלית מוצלחת ביותר, ויותר חשוב מזה, לשמור עליה.