בהאזנה למוזיקה בזמן האחרון, בעיקר לדברים שפופולאריים כרגע ברדיו הישראלי, אני לא יכולה שלא להרהר בשאלת ההתפשרות. עד כמה ההחלטה של "איזה מוזיקה אני רוצה לעשות" שכל אמן אלטרנטיבי מתמודד איתה מושפעת מרייטינג. בעצם עד כמה הרצון להיות מושמע משפיע על סוג ואיכות המוזיקה שיחליט האמן לשחרר. עד כמה המסחריות תהיה פקטור ותשפיע על האומנות.
אם נצא מנקודת הנחה שהמוזיקה אליה נמשך האמן באופן טבעי היא לא בדיוק כוס התה של רוב האוכלוסיה המאזינה למוזיקה בארץ, נראה שיש כמה אפשרויות ובכל אחת מהן יש בעיתיות משלה.
האמן יכול לפעול על פי צו ליבו, לכתוב ולבצע את המוזיקה שבוערת בו, לא משנה כמה היא תהיה קשה לעיכול או אם היא נשמעת כמו גיבוב של כלים וקולות שמקדים את זמנו (בשנות אור, נגיד). הבעיה כאן יכולה לנבוע מהעובדה שהאמן יגיע לפלח מאזינים קטן במיוחד, חבורת יודעי ח"ן, בלוגרים ואולי גם אנשים עילאיים ומתנשאים (שבמילא לא יגלו לך מה הם שומעים). קשה לי מאוד להאמין שהרדיו המיינסטרימי בארץ יאמץ לליבו מוזיקה ניסיונית מדי (למרות שכבר היו מקרים מעולם). בנוסף, יהיה קשה מאוד למצוא לייבל בגודל סביר שייקח על עצמו את הסיכון להוציא משהו כזה לשוק בעייתי ממילא. אם המטרה של המוזיקאי היא להישאר אלמוני יחסית וליצור מוזיקה בעיקר בשביל עצמו ובשביל קהל עוקבים קטן זו הדרך להמשיך. אבל מנקודת המבט שלי, אדם יוצר מוזיקה על מנת שישמעו אותה, ואם אפשר הוא ינסה להגיע לקהל גדול יותר ויותר וזה קצת בעייתי אם יבינו את הגאונות של מה שאתה עושה רק עוד 20 שנה.
אז האפשרות השניה היא לרכך קצת את הקצוות המשוננים, להתפשר קצת על מה שאתה מאמין בו כמוזיקאי כדי לנסות להגיע לקהל רחב יותר. ליצור משהו יותר קומיוניקטיבי כדי לקבל את ההצלחה וההכרה הראשונית שיאפשרו לך את החופש האומנותי חסר הלחצים להוציא ממך את המוזיקה שמגדירה אותך באמת. זו שיטה הגיונית, בעיקר לאמן צעיר, אבל היא פוגעת ביושר האומנותי, ויכול להיות שגם אם זה יצליח, לאו דווקא תהיה בשלות בקהל המאזינים הרחב לדברים הנסיוניים יותר שהמוזיקאי רוצה באמת לעשות.
אז אי אפשר לנצח? אולי.
אני לא יודעת לאן צריך להפנות את האצבע המאשימה - העורכים המוזיקליים בתחנות רדיו דוגמת גלגל"צ מושפעים באופן ישיר מדעת הקהל וטעמו (למרות נוכחות יפה של סינגלים מהאלבום האחרון של הארקטיק מאנקיז). מן הסתם הם יעדיפו למלא שעות השמעה במוזיקה שתעלה את אחוזי ההאזנה, בדומה לעורכי לוחות השידורים של זכייניות הטלוויזיה. אולי הטעם המוזיקלי הישראלי פשוט לא מוכן לדברים חדשים? סדרת הכתבות המאלפת של עמי פרידמן ב-ynet (חלק א', חלק ב', חלק ג') מציירת תמונה עגומה יחסית של טעם מוזיקלי נוסטלגי שנשאר תקוע אי שם בניינטיז אם לא בעשורים שקדמו לו כסוג של שמיכת פלנל מרוטה ומחממת. פלא שלא מנסים פה יותר מדי?
המצב המעוות הזה מביא למצב שלייבלים יעדיפו להחתים אמנים שיכולים להצליח מסחרית, מה שיבטיח להם פוטנציאל השמעות מכובד ברדיו הפופולארי ולכן יתרחקו מאמנים יותר מעניינים ולא קונבנציונאליים, או לפחות מכאלה שלא נשמעים מהאזנה ראשונה כבעלי פוטנציאל להצליח. ה"מסחריות" הארורה הזו נגזרת ישירות מאווירת האינסטנט והריאליטי השורה על עולם התרבות הישראלי בשנים האחרונות. אל תבינו אותי לא נכון, אני אומרת חזור ושוב שיש בארץ מוזיקה נהדרת, פשוט לא ברדיו. אין לנו מגוון אמיתי של תחנות רדיו בהן כל אחד יכול למצוא את המקום שלו מבחינת מוזיקלית (לראייה - רדיו 1, 2, 3 וכו' של ה-BBC) ומעטים הדברים שמצליחים לחלחל מהאלמוניות למיינסטרים - לדוגמא theAngelcy שעליהם התעלפתי פה באחד הפוסטים.
בעצם יש פה מאבק פנימי של push and pull בין הרצון לשמור על ה"עצמי" האומנותי לבין הרצון להגיע לקהל כמה שיותר גדול כדי לחשוף את המוזיקה שאתה עושה. בין הפיתוי להתיישר בקו אחד עם המיינסטרים מייבש המוח לבין הרצון לצבוע מחוץ לקווים ולדחוף את גבולות היצירה שלך. או אפילו להתנסות ולהיות מישהו אחר מבחינה מוזיקלית בלי להסתכן בלקבור את עצמך מבחינה מסחרית. עצוב לי קצת להגיד שבתעשייה מוזיקלית זעירה כמו בארץ זה מאוד קשה אלא אם אתה אמן מבוסס מאוד ומצליח מאוד דוגמת ריטה, שלמה ארצי או שלום חנוך. כל השאר שרוצים לעשות את זה "קצת אחרת" צריכים להסתמך על אמצעי הפצה אלטרנטיביים - אינטרנט, תחנות רדיו עצמאיות (רדיו הקצה לדוגמא) או הופעות אינטנסיביות והעברת הבשורה מפה לאוזן. בהחלט נדרשת יותר השקעה כספית ונפשית לעבוד כשאין מאחוריך גב של לייבל אבל ככה מתקבל החופש האולטימטיבי והוא מאפשר למוזיקאי להיות הוא באמת, ללא שיפוט או שיקול מסחרי של אף צד שלישי.
אם נצא מנקודת הנחה שהמוזיקה אליה נמשך האמן באופן טבעי היא לא בדיוק כוס התה של רוב האוכלוסיה המאזינה למוזיקה בארץ, נראה שיש כמה אפשרויות ובכל אחת מהן יש בעיתיות משלה.
האמן יכול לפעול על פי צו ליבו, לכתוב ולבצע את המוזיקה שבוערת בו, לא משנה כמה היא תהיה קשה לעיכול או אם היא נשמעת כמו גיבוב של כלים וקולות שמקדים את זמנו (בשנות אור, נגיד). הבעיה כאן יכולה לנבוע מהעובדה שהאמן יגיע לפלח מאזינים קטן במיוחד, חבורת יודעי ח"ן, בלוגרים ואולי גם אנשים עילאיים ומתנשאים (שבמילא לא יגלו לך מה הם שומעים). קשה לי מאוד להאמין שהרדיו המיינסטרימי בארץ יאמץ לליבו מוזיקה ניסיונית מדי (למרות שכבר היו מקרים מעולם). בנוסף, יהיה קשה מאוד למצוא לייבל בגודל סביר שייקח על עצמו את הסיכון להוציא משהו כזה לשוק בעייתי ממילא. אם המטרה של המוזיקאי היא להישאר אלמוני יחסית וליצור מוזיקה בעיקר בשביל עצמו ובשביל קהל עוקבים קטן זו הדרך להמשיך. אבל מנקודת המבט שלי, אדם יוצר מוזיקה על מנת שישמעו אותה, ואם אפשר הוא ינסה להגיע לקהל גדול יותר ויותר וזה קצת בעייתי אם יבינו את הגאונות של מה שאתה עושה רק עוד 20 שנה.
אז האפשרות השניה היא לרכך קצת את הקצוות המשוננים, להתפשר קצת על מה שאתה מאמין בו כמוזיקאי כדי לנסות להגיע לקהל רחב יותר. ליצור משהו יותר קומיוניקטיבי כדי לקבל את ההצלחה וההכרה הראשונית שיאפשרו לך את החופש האומנותי חסר הלחצים להוציא ממך את המוזיקה שמגדירה אותך באמת. זו שיטה הגיונית, בעיקר לאמן צעיר, אבל היא פוגעת ביושר האומנותי, ויכול להיות שגם אם זה יצליח, לאו דווקא תהיה בשלות בקהל המאזינים הרחב לדברים הנסיוניים יותר שהמוזיקאי רוצה באמת לעשות.
אז אי אפשר לנצח? אולי.
אני לא יודעת לאן צריך להפנות את האצבע המאשימה - העורכים המוזיקליים בתחנות רדיו דוגמת גלגל"צ מושפעים באופן ישיר מדעת הקהל וטעמו (למרות נוכחות יפה של סינגלים מהאלבום האחרון של הארקטיק מאנקיז). מן הסתם הם יעדיפו למלא שעות השמעה במוזיקה שתעלה את אחוזי ההאזנה, בדומה לעורכי לוחות השידורים של זכייניות הטלוויזיה. אולי הטעם המוזיקלי הישראלי פשוט לא מוכן לדברים חדשים? סדרת הכתבות המאלפת של עמי פרידמן ב-ynet (חלק א', חלק ב', חלק ג') מציירת תמונה עגומה יחסית של טעם מוזיקלי נוסטלגי שנשאר תקוע אי שם בניינטיז אם לא בעשורים שקדמו לו כסוג של שמיכת פלנל מרוטה ומחממת. פלא שלא מנסים פה יותר מדי?
המצב המעוות הזה מביא למצב שלייבלים יעדיפו להחתים אמנים שיכולים להצליח מסחרית, מה שיבטיח להם פוטנציאל השמעות מכובד ברדיו הפופולארי ולכן יתרחקו מאמנים יותר מעניינים ולא קונבנציונאליים, או לפחות מכאלה שלא נשמעים מהאזנה ראשונה כבעלי פוטנציאל להצליח. ה"מסחריות" הארורה הזו נגזרת ישירות מאווירת האינסטנט והריאליטי השורה על עולם התרבות הישראלי בשנים האחרונות. אל תבינו אותי לא נכון, אני אומרת חזור ושוב שיש בארץ מוזיקה נהדרת, פשוט לא ברדיו. אין לנו מגוון אמיתי של תחנות רדיו בהן כל אחד יכול למצוא את המקום שלו מבחינת מוזיקלית (לראייה - רדיו 1, 2, 3 וכו' של ה-BBC) ומעטים הדברים שמצליחים לחלחל מהאלמוניות למיינסטרים - לדוגמא theAngelcy שעליהם התעלפתי פה באחד הפוסטים.
בעצם יש פה מאבק פנימי של push and pull בין הרצון לשמור על ה"עצמי" האומנותי לבין הרצון להגיע לקהל כמה שיותר גדול כדי לחשוף את המוזיקה שאתה עושה. בין הפיתוי להתיישר בקו אחד עם המיינסטרים מייבש המוח לבין הרצון לצבוע מחוץ לקווים ולדחוף את גבולות היצירה שלך. או אפילו להתנסות ולהיות מישהו אחר מבחינה מוזיקלית בלי להסתכן בלקבור את עצמך מבחינה מסחרית. עצוב לי קצת להגיד שבתעשייה מוזיקלית זעירה כמו בארץ זה מאוד קשה אלא אם אתה אמן מבוסס מאוד ומצליח מאוד דוגמת ריטה, שלמה ארצי או שלום חנוך. כל השאר שרוצים לעשות את זה "קצת אחרת" צריכים להסתמך על אמצעי הפצה אלטרנטיביים - אינטרנט, תחנות רדיו עצמאיות (רדיו הקצה לדוגמא) או הופעות אינטנסיביות והעברת הבשורה מפה לאוזן. בהחלט נדרשת יותר השקעה כספית ונפשית לעבוד כשאין מאחוריך גב של לייבל אבל ככה מתקבל החופש האולטימטיבי והוא מאפשר למוזיקאי להיות הוא באמת, ללא שיפוט או שיקול מסחרי של אף צד שלישי.
