להתפשר

בהאזנה למוזיקה בזמן האחרון, בעיקר לדברים שפופולאריים כרגע ברדיו הישראלי, אני לא יכולה שלא להרהר בשאלת ההתפשרות. עד כמה ההחלטה של "איזה מוזיקה אני רוצה לעשות" שכל אמן אלטרנטיבי מתמודד איתה מושפעת מרייטינג. בעצם עד כמה הרצון להיות מושמע משפיע על סוג ואיכות המוזיקה שיחליט האמן לשחרר. עד כמה המסחריות תהיה פקטור ותשפיע על האומנות. 

אם נצא מנקודת הנחה שהמוזיקה אליה נמשך האמן באופן טבעי היא לא בדיוק כוס התה של רוב האוכלוסיה המאזינה למוזיקה בארץ, נראה שיש כמה אפשרויות ובכל אחת מהן יש בעיתיות משלה. 

האמן יכול לפעול על פי צו ליבו, לכתוב ולבצע את המוזיקה שבוערת בו, לא משנה כמה היא תהיה קשה לעיכול או אם היא נשמעת כמו גיבוב של כלים וקולות שמקדים את זמנו (בשנות אור, נגיד). הבעיה כאן יכולה לנבוע מהעובדה שהאמן יגיע לפלח מאזינים קטן במיוחד, חבורת יודעי ח"ן, בלוגרים ואולי גם אנשים עילאיים ומתנשאים (שבמילא לא יגלו לך מה הם שומעים). קשה לי מאוד להאמין שהרדיו המיינסטרימי בארץ יאמץ לליבו מוזיקה ניסיונית מדי (למרות שכבר היו מקרים מעולם). בנוסף, יהיה קשה מאוד למצוא לייבל בגודל סביר שייקח על עצמו את הסיכון להוציא משהו כזה לשוק בעייתי ממילא. אם המטרה של המוזיקאי היא להישאר אלמוני יחסית וליצור מוזיקה בעיקר בשביל עצמו ובשביל קהל עוקבים קטן זו הדרך להמשיך. אבל מנקודת המבט שלי, אדם יוצר מוזיקה על מנת שישמעו אותה, ואם אפשר הוא ינסה להגיע לקהל גדול יותר ויותר וזה קצת בעייתי אם יבינו את הגאונות של מה שאתה עושה רק עוד 20 שנה. 

אז האפשרות השניה היא לרכך קצת את הקצוות המשוננים, להתפשר קצת על מה שאתה מאמין בו כמוזיקאי כדי לנסות להגיע לקהל רחב יותר. ליצור משהו יותר קומיוניקטיבי כדי לקבל את ההצלחה וההכרה הראשונית שיאפשרו לך את החופש האומנותי חסר הלחצים להוציא ממך את המוזיקה שמגדירה אותך באמת. זו שיטה הגיונית, בעיקר לאמן צעיר, אבל היא פוגעת ביושר האומנותי, ויכול להיות שגם אם זה יצליח, לאו דווקא תהיה בשלות בקהל המאזינים הרחב לדברים הנסיוניים יותר שהמוזיקאי רוצה באמת לעשות. 

אז אי אפשר לנצח? אולי.

אני לא יודעת לאן צריך להפנות את האצבע המאשימה - העורכים המוזיקליים בתחנות רדיו דוגמת גלגל"צ מושפעים באופן ישיר מדעת הקהל וטעמו (למרות נוכחות יפה של סינגלים מהאלבום האחרון של הארקטיק מאנקיז). מן הסתם הם יעדיפו למלא שעות השמעה במוזיקה שתעלה את אחוזי ההאזנה, בדומה לעורכי לוחות השידורים של זכייניות הטלוויזיה. אולי הטעם המוזיקלי הישראלי פשוט לא מוכן לדברים חדשים? סדרת הכתבות המאלפת של עמי פרידמן ב-ynet (חלק א', חלק ב', חלק ג') מציירת תמונה עגומה יחסית של טעם מוזיקלי נוסטלגי שנשאר תקוע אי שם בניינטיז אם לא בעשורים שקדמו לו כסוג של שמיכת פלנל מרוטה ומחממת. פלא שלא מנסים פה יותר מדי?

המצב המעוות הזה מביא למצב שלייבלים יעדיפו להחתים אמנים שיכולים להצליח מסחרית, מה שיבטיח להם פוטנציאל השמעות מכובד ברדיו הפופולארי ולכן יתרחקו מאמנים יותר מעניינים ולא קונבנציונאליים, או לפחות מכאלה שלא נשמעים מהאזנה ראשונה כבעלי פוטנציאל להצליח. ה"מסחריות" הארורה הזו נגזרת ישירות מאווירת האינסטנט והריאליטי השורה על עולם התרבות הישראלי בשנים האחרונות. אל תבינו אותי לא נכון, אני אומרת חזור ושוב שיש בארץ מוזיקה נהדרת, פשוט לא ברדיו. אין לנו מגוון אמיתי של תחנות רדיו בהן כל אחד יכול למצוא את המקום שלו מבחינת מוזיקלית (לראייה - רדיו 1, 2, 3 וכו' של ה-BBC) ומעטים הדברים שמצליחים לחלחל מהאלמוניות למיינסטרים - לדוגמא theAngelcy שעליהם התעלפתי פה באחד הפוסטים.

בעצם יש פה מאבק פנימי של push and pull בין הרצון לשמור על ה"עצמי" האומנותי לבין הרצון להגיע לקהל כמה שיותר גדול כדי לחשוף את המוזיקה שאתה עושה. בין הפיתוי להתיישר בקו אחד עם המיינסטרים מייבש המוח לבין הרצון לצבוע מחוץ לקווים ולדחוף את גבולות היצירה שלך. או אפילו להתנסות ולהיות מישהו אחר מבחינה מוזיקלית בלי להסתכן בלקבור את עצמך מבחינה מסחרית. עצוב לי קצת להגיד שבתעשייה מוזיקלית זעירה כמו בארץ זה מאוד קשה אלא אם אתה אמן מבוסס מאוד ומצליח מאוד דוגמת ריטה, שלמה ארצי או שלום חנוך. כל השאר שרוצים לעשות את זה "קצת אחרת" צריכים להסתמך על אמצעי הפצה אלטרנטיביים - אינטרנט, תחנות רדיו עצמאיות (רדיו הקצה לדוגמא) או הופעות אינטנסיביות והעברת הבשורה מפה לאוזן. בהחלט נדרשת יותר השקעה כספית ונפשית לעבוד כשאין מאחוריך גב של לייבל אבל ככה מתקבל החופש האולטימטיבי והוא מאפשר למוזיקאי להיות הוא באמת, ללא שיפוט או שיקול מסחרי של אף צד שלישי. 

הגדרה מוזיקלית

כל מוזיקאי מורכב מסך הדברים שהשאירו בו חותם, בנוסף למה שהוא מביא מעצמו. הדברים מגוונים ונוגעים בכל תחומי החיים - הסביבה המשפחתית אותה הוא חווה בילדותו, הדרך בה התייחסו אליו בבית הספר, השכבה הסוציו-אקונומית אליה הוא השתייך, חיי האהבה שלו בעבר ובהווה, סמים, מוות, דיכאונות, שנאה עצמית, השלמה, ולפעמים גם אושר.

בסופו של דבר כל הגורמים האלו מעצבים כל אחד מאיתנו כאדם, ובאופן ספציפי למוזיקאים, את האמנות שלהם - את המוזיקה אותה הם יוצרים. בעצם הם אלו שמגדירים לרוב את הסגנון המוזיקלי אליו הם יפנו. לדוגמא, הייתם יכולים לדמיין את ברוס ספרינגסטין יוצר מוזיקה שונה מהמוזיקה אותה הוא יוצר עד היום? או את אמינם? אני לא מסוגלת. זה לא שאנחנו בדיוק מצפים מהם לעשות את המוזיקה הזו, אבל הם הפכו להיות כל כך מזוהים עם הסגנון המוזיקלי אותו בחרו שהם הפכו להיות חלק מההגדרה שלו. כשברוס ספרינגסטין שר שבגיל 19 הוא קיבל כרטיס איגוד, אני יודעת שאני יכולה להאמין לו, או לפחות להאמין שהוא מתאר את הסביבה בה הוא גדל. אם אומרים היום על זמר צעיר שהסגנון המוזיקלי שלו מתכתב עם זה של ספרינגסטין, רובנו נדע בדיוק על מי ומה מדובר. כמובן שאף אחד מאיתנו לא מחפש חיקויים, הרי לא צריך יותר מספרינגסטין אחד אבל זה עוזר לנו לקטלג את הדברים החדשים שאנחנו שומעים במגירות בראש.

ההגדרה המוזיקלית שבוחר לעצמו אמן לדעתי צריכה להתכתב בצורה ישירה עם החיים שלו, זאת אומרת שכשמישהו שר על מצוקה, שברון לב או התמכרות, אני צריכה להאמין שהוא יודע על מה הוא מדבר וחווה את זה על בשרו, כי אחרת זה פשוט לא יהיה אמין. קחו את איימי ויינהאוס כדוגמא - כל מילה שהיא שרה היתה אמינה עד כאב, וכולנו ידענו שמה שהיא שרה הן המילים שלה, שנכתבו בדם ודמעות והן ממש לא משהו שמישהו הכתיב לה לשיר "רק כי יש לה קול יפה". ופה טמון מה שעושה זמר טוב שכותב שירים לאמן אמיתי - האמינות. אם לא נאמין למה שיוצא לזמר מהפה, לא נתפוס אותו לעולם כאמן.

פה גם אשפר לדבר על עקביות - בדרך כלל מוזיקאי ישמור אמונים לדרך המוזיקלית אותה הוא בחר, היא יכולה להשתנות קצת בהשפעות המזדמנות שלה, כלומר הדברים החדשים שהוא שומע ואוהב שבאופן בלתי מודע מוסיפים עוד נדבכים מוזיקליים ליצירה שלו, אבל הריפרוף יהיה סביב אותו הסגנון פחות או יותר. אנחנו לא נצפה שאמן רוק כבד יעשה פתאום אלבום פופ סכריני, או להפך. וגם אם הוא יגדיל ויעשה את זה, הגבה שלנו תתעופף לשמיים מרוב סקפטיות. נו באמת, זה כמעט ירגיש שעושים מאיתנו צחוק.

רואים את החשיבות של הגדרה מוזיקלית ואת הבעייתיות שהיא יוצרת היום בצורה מאוד מודגשת בתוכניות כשרונות כמו The Voice, ו-The X Factor. אנשים שמגיעים לתוכניות האלו לא יודעים איזה סגנון מוזיקלי מדבר אליהם, לא יודעים מי הם עדיין ומה הם רוצים להיות כאמנים (וכן, אני משתמשת במילה הזו מכיוון שיש שדרוג ברמת היצירתיות העצמאית של האנשים שמגיעים לתוכניות האלו) ולכן הם מתפזרים, מבצעים שירים במגוון סגנונות ולא שומרים על קו מוזיקלי ברור שיגדיר אותם. בגלל זה כל כך מעצבנת אותי תגובה של שופטים בתוכניות האלו ש"אתה יכול לשיר כל דבר וזה יישמע טוב". נכון, בדר"כ היכולות הווקאליות של המתמודדים לא מוטלות בספק, אבל בסופו של דבר, אף אחד לא רוצה לקנות אלבום סכיזופרני בו כל שיר הוא בסגנון שונה ורק הקול השר הוא זהה, לא משנה כמה הוא מהמם. כמאזינים למוזיקה בצורה אינטיליגנטית אנחנו מחפשים איזשהו קו מקשר, משהו שיהיה פחות או יותר on the same musical page.

אז תמיד בתוכניות האלו מדברים על חשיבותה של בחירת השיר, מן הסתם גם זמר שיכול לשיר כל שיר ביקום חייב לבחור (או שיבחרו בשבילו, במיוחד בתוכניות ריאליטי כאלו, בהן יש מנטורים) שיר שמתאים לו ולדרך שהוא רוצה להתוות לעצמו כמוזיקאי. הבעיה היא שרובם לא יודעים עדיין מי הם רוצים להיות. רובם הם אנשים צעירים מדי, שלא נאבקו יותר מדי בשדים הפנימיים או החיצוניים שלהם (אם יש להם בכלל) ושלא היתה להם אפשרות להתבגר לדמות האדם שהם בצורה ראויה ושלמה. הם למדו הרבה ממה שהם יודעים על מוזיקה מתוכניות ריאליטי כמו אלו שהם משתתפים בהן, והם רק רוצים לשיר, לא אכפת להם מה. וזה מתקבל על הדעת, זו בקשה הגיונית לכל הדעות מצידם, אבל בשורה התחתונה אם אדם רק רוצה לשיר הוא יכול ללכת לעבוד במועדון של מלצרים מזמרים, אם הוא רוצה שיקשיבו לו הוא צריך להפוך את המילים שהוא שר למשהו שאפשר להאמין לו, שזו בעיקרה ההגדרה המוזיקלית האמינה שהוא צריך ליצור לעצמו, ובעצם להיות אחד איתה.

המוזיקאי האמיתי והטוטאליסט מגיש לנו את עצמו במוזיקה שלו, מכיוון שפשוט אין לו משהו אחר. ומכיוון שזה משהו כל כך אישי, אי אפשר לחקות את זה ולמרות שמנסים, כמעט בלתי אפשרי לזייף את זה. מה שגם הלייבלים הגדולים מתחילים להבין בשנים האחרונות שציבור המאזינים שלהם לא מטומטם. אי אפשר להציג לו משהו מזוייף במסווה של הדבר האמיתי ולצפות ממנו להאמין בעיניים עצומות.

ובנוגע לאמנים שמחליטים לשנות קצת את הדרך המוזיקלית בה הם הולכים - זה בסדר להתנסות, מה היתה מוזיקה בלי התנסויות ותאונות משמחות אחרות? תמיד צריך מישהו שחושב מחוץ לקופסא ומסתכל על דברים בצורה קצת שונה, הרי זה המקום בו לאמן יש את האמירה שלו ואת הדבר החדש והמעניין שהוא מביא למסיבה שבגללו כולם ירצו להיות חברים שלו ולהקשיב לסיפורים המעניינים שיש לו לספר להם. זה כמו שלכל הטבחים יש את אותם המתכונים, אבל השפים האמיתיים יהיו אלו שיקחו את המתכונים הבסיסיים האלו ויעשו איתם משהו חדש. נקודת המבט הזו, הספין המעניין אותו מביא האמן למוזיקה שלו, שנשענת על עשרות שנים של מוזיקה שקדמה לו, היא זו שתגדיר אותו בז'אנר בו הוא יוצר. ירצה או לא, האמן מושפע מכל מה שהוא שמע, במיוחד מהמוזיקה שמדברת אליו באופן אישי, והיא זו שתקבע במידה רבה איך הוא יישמע כמוזיקאי, מצד אחד הוא רוצה לתת כבוד למקורות ההשראה שלו ומהצד השני הוא רוצה לשמור על הייחודיות שלו. היכולת לבצע את האיזון הזה, יותר מהכול היא מה שיגדיר אותו כאמן.