להתפשר

בהאזנה למוזיקה בזמן האחרון, בעיקר לדברים שפופולאריים כרגע ברדיו הישראלי, אני לא יכולה שלא להרהר בשאלת ההתפשרות. עד כמה ההחלטה של "איזה מוזיקה אני רוצה לעשות" שכל אמן אלטרנטיבי מתמודד איתה מושפעת מרייטינג. בעצם עד כמה הרצון להיות מושמע משפיע על סוג ואיכות המוזיקה שיחליט האמן לשחרר. עד כמה המסחריות תהיה פקטור ותשפיע על האומנות. 

אם נצא מנקודת הנחה שהמוזיקה אליה נמשך האמן באופן טבעי היא לא בדיוק כוס התה של רוב האוכלוסיה המאזינה למוזיקה בארץ, נראה שיש כמה אפשרויות ובכל אחת מהן יש בעיתיות משלה. 

האמן יכול לפעול על פי צו ליבו, לכתוב ולבצע את המוזיקה שבוערת בו, לא משנה כמה היא תהיה קשה לעיכול או אם היא נשמעת כמו גיבוב של כלים וקולות שמקדים את זמנו (בשנות אור, נגיד). הבעיה כאן יכולה לנבוע מהעובדה שהאמן יגיע לפלח מאזינים קטן במיוחד, חבורת יודעי ח"ן, בלוגרים ואולי גם אנשים עילאיים ומתנשאים (שבמילא לא יגלו לך מה הם שומעים). קשה לי מאוד להאמין שהרדיו המיינסטרימי בארץ יאמץ לליבו מוזיקה ניסיונית מדי (למרות שכבר היו מקרים מעולם). בנוסף, יהיה קשה מאוד למצוא לייבל בגודל סביר שייקח על עצמו את הסיכון להוציא משהו כזה לשוק בעייתי ממילא. אם המטרה של המוזיקאי היא להישאר אלמוני יחסית וליצור מוזיקה בעיקר בשביל עצמו ובשביל קהל עוקבים קטן זו הדרך להמשיך. אבל מנקודת המבט שלי, אדם יוצר מוזיקה על מנת שישמעו אותה, ואם אפשר הוא ינסה להגיע לקהל גדול יותר ויותר וזה קצת בעייתי אם יבינו את הגאונות של מה שאתה עושה רק עוד 20 שנה. 

אז האפשרות השניה היא לרכך קצת את הקצוות המשוננים, להתפשר קצת על מה שאתה מאמין בו כמוזיקאי כדי לנסות להגיע לקהל רחב יותר. ליצור משהו יותר קומיוניקטיבי כדי לקבל את ההצלחה וההכרה הראשונית שיאפשרו לך את החופש האומנותי חסר הלחצים להוציא ממך את המוזיקה שמגדירה אותך באמת. זו שיטה הגיונית, בעיקר לאמן צעיר, אבל היא פוגעת ביושר האומנותי, ויכול להיות שגם אם זה יצליח, לאו דווקא תהיה בשלות בקהל המאזינים הרחב לדברים הנסיוניים יותר שהמוזיקאי רוצה באמת לעשות. 

אז אי אפשר לנצח? אולי.

אני לא יודעת לאן צריך להפנות את האצבע המאשימה - העורכים המוזיקליים בתחנות רדיו דוגמת גלגל"צ מושפעים באופן ישיר מדעת הקהל וטעמו (למרות נוכחות יפה של סינגלים מהאלבום האחרון של הארקטיק מאנקיז). מן הסתם הם יעדיפו למלא שעות השמעה במוזיקה שתעלה את אחוזי ההאזנה, בדומה לעורכי לוחות השידורים של זכייניות הטלוויזיה. אולי הטעם המוזיקלי הישראלי פשוט לא מוכן לדברים חדשים? סדרת הכתבות המאלפת של עמי פרידמן ב-ynet (חלק א', חלק ב', חלק ג') מציירת תמונה עגומה יחסית של טעם מוזיקלי נוסטלגי שנשאר תקוע אי שם בניינטיז אם לא בעשורים שקדמו לו כסוג של שמיכת פלנל מרוטה ומחממת. פלא שלא מנסים פה יותר מדי?

המצב המעוות הזה מביא למצב שלייבלים יעדיפו להחתים אמנים שיכולים להצליח מסחרית, מה שיבטיח להם פוטנציאל השמעות מכובד ברדיו הפופולארי ולכן יתרחקו מאמנים יותר מעניינים ולא קונבנציונאליים, או לפחות מכאלה שלא נשמעים מהאזנה ראשונה כבעלי פוטנציאל להצליח. ה"מסחריות" הארורה הזו נגזרת ישירות מאווירת האינסטנט והריאליטי השורה על עולם התרבות הישראלי בשנים האחרונות. אל תבינו אותי לא נכון, אני אומרת חזור ושוב שיש בארץ מוזיקה נהדרת, פשוט לא ברדיו. אין לנו מגוון אמיתי של תחנות רדיו בהן כל אחד יכול למצוא את המקום שלו מבחינת מוזיקלית (לראייה - רדיו 1, 2, 3 וכו' של ה-BBC) ומעטים הדברים שמצליחים לחלחל מהאלמוניות למיינסטרים - לדוגמא theAngelcy שעליהם התעלפתי פה באחד הפוסטים.

בעצם יש פה מאבק פנימי של push and pull בין הרצון לשמור על ה"עצמי" האומנותי לבין הרצון להגיע לקהל כמה שיותר גדול כדי לחשוף את המוזיקה שאתה עושה. בין הפיתוי להתיישר בקו אחד עם המיינסטרים מייבש המוח לבין הרצון לצבוע מחוץ לקווים ולדחוף את גבולות היצירה שלך. או אפילו להתנסות ולהיות מישהו אחר מבחינה מוזיקלית בלי להסתכן בלקבור את עצמך מבחינה מסחרית. עצוב לי קצת להגיד שבתעשייה מוזיקלית זעירה כמו בארץ זה מאוד קשה אלא אם אתה אמן מבוסס מאוד ומצליח מאוד דוגמת ריטה, שלמה ארצי או שלום חנוך. כל השאר שרוצים לעשות את זה "קצת אחרת" צריכים להסתמך על אמצעי הפצה אלטרנטיביים - אינטרנט, תחנות רדיו עצמאיות (רדיו הקצה לדוגמא) או הופעות אינטנסיביות והעברת הבשורה מפה לאוזן. בהחלט נדרשת יותר השקעה כספית ונפשית לעבוד כשאין מאחוריך גב של לייבל אבל ככה מתקבל החופש האולטימטיבי והוא מאפשר למוזיקאי להיות הוא באמת, ללא שיפוט או שיקול מסחרי של אף צד שלישי. 

שיר פרידה

את הפוסט הזה קשה לי לכתוב, כי נדמה כאילו לא משנה באילו מילים אבחר להספיד את אריק איינשטיין, הן לא יספיקו כדי לתאר את האמן הדגול הזה. אז אני אתן לרגש להנחות אותי. נראה לי שזו הדרך היחידה לעשות את זה. 

תמונה מפה

איזה אובדן גדול לעולם הבידור הישראלי. נראה שאריק איינשטיין היה תמיד אחד מהאנשים שתמיד יהיו שם. איזשהו קבוע במשוואה. אדם רב פעלים - זמר נהדר, שחקן כריזמטי, קומיקאי שנון ומעל לכל זה, אדם צנוע שהצליח להפוך לקונצנזוס כל-ישראלי ולהצליח לדבר לגבוה המצח כמו גם לעממיקו באותה הנשימה ולהיות אהוב על שניהם. 

ואיזו יריעה מוזיקלית הוא השאיר אחריו - אינספור קלאסיקות ישראליות שימשיכו לחיות הרבה אחריו, שירים שנשמיע לילדים ולנכדים שלנו כשנרצה להמחיש להם מהי "ארץ ישראל היפה והטובה". כי כזה היה איינשטיין, ההגדרה הכי טהורה של "מה ישראלי בעינייך?" שהבנו אותה רק בדיעבד. אין פלא שבמהלך שני ימי השידורים המיוחדים בגלגל"צ שהיו על טהרת יצירתו של איינשטיין מצאתי את עצמי (ואני מניחה שרבים אחרים גם יכולים לחלוק את התחושה הזו) מתרפקת על הנוסטלגיה הזו, כזו שנצרבה בתודעה המוזיקלית שלי גם אם לא נולדתי אפילו בתקופה שהיא שוחררה במקור. 

ובגלל זה אפשר להבין לחלוטין את האבל הקולקטיבי הזה. את הרצון הציבורי לבכות את האייקון הזה שהלך מאיתנו. כי אנחנו לא רק מבכים את איינשטיין, אנחנו מבכים את התרבות הישראלית הישנה, אליה אין ספק שרבים מאיתנו מתגעגעים. אבל רובנו התייאשנו, מקבלים בהכנעה את הטמטמת שמתעקשים לדחוף לנו בכוח מכל עבר, מתעלמים באלגנטיות מילדים שלא יודעים לכתוב משפט שלם קוהרנטי או להגיד אותו בלי טעויות דקדוק קשות אבל עדיין מתגעגעים, ולא יודעים איך להחזיר את מה שהיה פה פעם, כשהיה פה תמים ושמח. 

סוג של יאוש. 

בגלל זה היה כל כך חשוב לכל כך הרבה אנשים לעבור ליד הארון בכיכר רבין, לחלוק כבוד אחרון. וגם להגיע ללוויה, אפילו שהמשפחה העדיפה טקס פרטי וצנוע. כמו האדם עצמו. אנשים פשוט לא הצליחו להאמין שהאמן הענק הזה באמת איננו. הם היו צריכים לראות במו עיניהם. 

אז מה אנחנו יכולים לעשות מפה אחרי שהאבל יתפוגג? אולי להיות קצת יותר בתוך עצמנו כאנשים פרטיים, לאהוב קצת להיות בבית ולא לחשוב שיש כל הזמן בחוץ משהו שאנחנו מפספסים. לחזור למשהו פשוט יותר, לאהבה הפשוטה והטהורה. לנסות לחסום באמת את כל הזבל ששורץ סביבנו ולנסות להתמקד בערכים שחשובים לנו.

שירים ישראלים שאהבתי לאחרונה

אם שמתם לב, אני לא כותבת הרבה על מוזיקה ישראלית בבלוג. יכול להיות שזה נובע מסף הריגוש היחסית גבוה שלי למוזיקה ישראלית וגם מהעובדה שהרבה פעמים היא פשוט נשמעת לי מאוד קלישאתית. אבל לאחרונה, אולי בהשפעת מזג האוויר הסגרירי שהתחיל להבליח, אני מוצאת את עצמי מצליחה לא להתעצבן על גלגל"צ. יתרה מכך, אפילו מצאתי כמה שירים שממש אהבתי. עד כדי כך שאני ארצה לכתוב עליהם, וזה משהו שכמעט ובכלל לא קורה לי.

אני חושבת שמה שגרם לי לרצות לכתוב דווקא על שלושת השירים הבאים זו קודם כל האווירה המלנכולית המקסימה ואחר כך שילוב של מילים ישירות וכנות שנראות אמיתיות להחריד בתוך בליל הזיוף שאפשר לזהות מקילומטרים אצל אמנים אחרים. שלושתם עשו לי את הדבר הזה שאני לא יכולה להגדיר אחרת מאשר קוועץ' בלב. פיוטי, אני יודעת. 

אריק ברמן - גרביטציה

מבין יוצאי רימון ששטפו את הרדיו לפני כמה שנים אריק ברמן היה החביב עלי. לא היה לו קול גדול כמו של מירי מסיקה אבל גם לא היה לו את הפאתוס והדרמה המוגזמים שלה. וברור שיכולת הכתיבה שלו היא מושחזת ומהוקצעת בשנות אור מזו של קרן פלס. הוא כתב על החיים שלו, כמו שאמן רעב צריך לכתוב. זה לא שהתחברתי יותר מדי לדמות הזיין התל אביבי הרגיש והמבולבל שהוא יצר לו, אבל הוא העביר את הלך הרוח של החיים של רווק צעיר באותה תקופה בחיים שלו בצורה מאוד אותנטית. 
בשיר החדש שלו, ברמן מראה התפתחות, גם אמנותית וגם בתוכן - קודם כל הוא שר. והוא שר ממש יפה, והמילים קטנות ועצובות, משדרות כמיהה להתיישב, לא להיות לבד. זו חתיכת התקדמות, אבל כזו שנצפה ממנה ממישהו שמתבגר ונלחם בשדים שלו. ההפקה של הקולקטיב תורמת לא מעט לשיר, שמתחיל שקט אבל הולך ונבנה עד לשיא בערך בתחילת הדקה השלישית של השיר. כמה כוח ויופי יכול לתת עיבוד מוזיקלי טוב. 

רז שמואלי - אף אחד

הסלידה הבסיסית שלי מתוכניות ריאליטי מוזיקליות בארץ כבר קיבלה פה כמה פוסטים זועמים/מיואשים אבל אפילו שהיא יוצאת The Voice אני מצליחה להקשיב לרז שמואלי בצורה כמעט אובייקטיבית. אי אפשר להתחמק מהתווית ששמה עלייך תוכנית טלוויזיה כזו, תמיד יזכרו אותך כ"זה מהטלוויזיה" אם הגעת לשלב מספיק מתקדם, ושמואלי הגיעה לגמר, והפסידה. התוכנית נתנה לה במה ומקפצה לעולם המוזיקה כזמרת-יוצרת עצמאית וחובת ההוכחה היתה רק עליה. בהתאם להיסטוריה (שרק חוזרת על עצמה), שמואלי עושה היום מוזיקה הרבה יותר מעניינת ומורכבת, בעיני, מאשר הזוכה במקום הראשון באותה עונה, קטלין ריטר. 
הקול של שמואלי מאוד עמוק ונקי, נשמע בוגר הרבה יותר משנותיה, והשיר עצמו משקף בדידות אמיתית, מקום שהיא כנראה היתה בו אחרי שכל הפלאשים הנוצצים מגמר The Voice כבו. זה לא נשמע "לבד" שנכתב רק כדי למכור רגש מזויף. נראה ששמואלי, ככל הנראה בעידוד המנטור שלה, אביב גפן, מנסה לבנות את עצמה כמוזיקאית רצינית (בדומה לגיא ויהל שהשתתפו באותה עונה וזוכים להשמעות לא מבוטלות ברדיו הפופולארי) ועל זה מגיע לה הרבה כבוד. 

מיקיאגי - לא כל אחד יכול

על פניו מיקיאגי נשאר אי שם בניינטיז מבחינת הפקה מוזיקלית - הגיטרה הספרדית, קולות הרקע הדרמטיים והעיבוד הכללי אומר "אני לא מעכשיו". אבל למען השם, זה שיר חדש של מיקיאגי! יש לי פינה מאוד חמה אליו בלב מאז ימי "נוער שוליים" והקול הדק והעדין שלו עדיין מקסים אותי. אני פשוט מוכנה לסלוח על כל דבר שאולי היה גורם לי לקרוע לגזרים שירים אחרים רק בגלל שאני יכולה להניח כמה אומץ נדרש לו להוציא שיר חדש לרדיו אחרי כל כך הרבה שנים של דממת אלחוט רדיופונית. מיקיאגי שופך את הנפש שלו לתוך השיר הזה ושום דבר אחר כבר לא משנה. 

המלכה אסתר

אני לא כותבת הרבה על סול ו-R&B אבל שניהם מהווים חלק מאוד אהוב במנעד הסגנונות הרחב שמרכיב את הטעם המוזיקלי שלי. הסגנונות האלו הבליחו כבר בבלוג בפוסט קודם ואני חושבת שהגיע הזמן לדבר עליהם שוב.

הבעיה שלי עם מוזיקה כזו היא העובדה שאני קצת קטנונית ובוחרת את הדברים שאני שומעת מהז'אנר הזה בפינצטה, כי יש שם גם הרבה דברים שאפשר להקביל במידה מסויימת למוזיקת ה"כפיים" הים תיכונית, ראפר או זמר צעצוע ששרים על כמה כל השורטיז שלהם רוצות להיכנס איתם למועדון. המוזיקה הזו, להבדיל ממוזיקה מזרחית, מתיישבת לי יותר טוב באוזן ונחמד לרקוד איתה אבל כשאני מקשיבה למשהו בפרטיות של האוזניות שלי, אני צריכה משהו שלא יעליב את האינטיליגנציה שלי.

אסתר רדא (צילום: דין אבישר)

לכן כל כך שמחתי כשגיליתי את אסתר רדא, שהיא התגלמות כל מה שאני כל כך אוהבת במוזיקה הזו בזמרת אחת. אני לא יכולה לחשוב על מישהי טובה יותר לדבר עליה בהקשר של מוזיקת נשמה ו-R&B מאשר היא, והעובדה שהיא ישראלית רק משמחת אותי עוד יותר. רדא התחילה את דרכה המוזיקלית במקהלת הילדים של שלמה גרוניך והמשיכה משם לפעילות מוזיקלית בצד קריירת משחק שטיפחה בסדרות והצגות שונות, אבל ביוגרפיה אתם יכולים לקרוא בכל מקום, אני רוצה לדבר עליה ועל המוזיקה שהיא עושה עכשיו. אתם בטח מכירים את הקול שלה מהשיר Life Happens שרץ עכשיו ברדיו.

המוזיקה שלה נשמעת לי כמו תערובת מופלאה של ג'אז, R&B וסול, ויש לה גרוב שיכול להדליק עיר שלמה. זה משהו שאי אפשר ללמוד אותו, הוא צריך לבוא מתוכך, ולרדא יש את זה, ובכמויות. הנונשלנטיות בה היא מגישה את השירים מקסימה אותי, בעידן של ריאליטי שכולם מרגישים שהם צריכים לצעוק כדי לרגש יש משהו כל כך יפה בכוח השקט של השירה של רדא. מרגיש שהיא יודעת בדיוק מי היא ובטוחה בעצמה ובהגדרה שלה. האטיטיוד המגניב שלה מאפשר לה להביע את הרגשות שהשיר רוצה להעביר בלי לזעוק אותם מההר הכי גבוה. וכשהיא נוסקת, זה בדיוק במקומות הנכונים, וזה כל כך מרענן.

העיבודים המוזיקליים העשירים של השירים משחקים תפקיד חשוב בלהרים את השירים ולגרום להם לעוף - כלי הנשיפה שנותנים קלילות כמו גם דרמטיות, התופים והגיטרות שהופכים חליפות מג'אזיים לאגרסיביים (תחשבו על הקטעים העצבניים יותר של ה-Roots) וכל המעברים האלו נעשים בקלילות כמעט לא נתפסת, אין פה שום דבר סטנדרטי או Cookie Cutter.

הקול של רדא מזכיר לי את אריקה באדו האלוהית רק יותר מלא וצלול, ולגמרי ייחודי לה בנוף המוזיקלי הישראלי. באופן כללי, הדרך בה רדא נושאת את עצמה מלאה בניגודים - גם מלכה אפריקאית אלגנטית וגם לוחמת עירונית מהשכונה. ברדא משתקפת גם זמרת סול אולד-סקול וגם הבחורה הכי מודרנית ומגניבה עם המוהוק. היא מרגישה גם מכאן, אבל גם הכי חו"לית שיש, והאנגלית שלה זורמת וטבעית אבל היא נשמעת נהדר גם בעברית. גם וגם וגם וגם. ניגודים, כבר אמרתי? אבל כולם יחד יוצרים את המוזיקאית הכי מרגשת ששמעתי פה לאחרונה.

רדא בנתיים הוציאה EP אחד שאפשר להוריד בבאנדקמפ שלה ואפשר לשמוע עוד שירים שלה כמו גם ביצועים שלה בהופעה חיה ביוטיוב. אני לא יכולה לחכות כדי לראות מה היא תעשה בהמשך, או איך האלבום המלא יישמע. אם הטעימות שמקבלים ב-EP נותנים אינדיקציה למה שעתיד לבוא, בהחלט יש למה לצפות.

על שפה ומוזיקה - חלק ב'

מאירועי הפוסט הקודם – המוזיקאי והמתרגם תומר בן-אהרון ואני נפגשנו לשיחה על שפה ומוזיקה. רוצים להיזכר על מה דיברנו כבר? אם פספסתם או שאתם רוצים לקרוא שוב, חלק א' של הפוסט מחכה לכם ממש פה

אז מה, אי אפשר יהיה לחדש פה?
אמנים ישראלים ששרים באנגלית בעצם מושפעים מאוד ממקורות ההשראה שלהם ובעצם נשארים הרבה פעמים מוגבלים בז'אנר המאוד ספציפי שסיגלו לעצמם. תומר מעלה נקודה מעניינת בקשר לגבע אלון שיכולה להיות תקפה עבור כל להקה/אמן ישראלים שיוצרים באנגלית – בתוך הז'אנר אותו הם בחרו לעצמם הם לא מחדשים כלום, רק עושים את אותם הדברים שכבר עשו לפניהם, ואולי גם יותר טוב... אם הם היו עושים את אותה המוזיקה אבל בעברית, יכול להיות שהם היו מביאים משהו חדש והרבה יותר מגניב. האמת היא שכשאני חושבת על זה, יצירתיות היא מילת המפתח. מן הסתם תמיד קשה יותר ליצור משהו יש מאין, אבל ברגע שאתה עולה על נוסחה מנצחת זה יכול להיות הדבר הגדול הבא. הנקודה הזו, לדעתי היא הסוד להצלחה המאסיבית שלה זכו להקות הרוק הישראליות כמו איפה הילד, מופע הארנבות של דר' קספר ושאר חברי מה שנקרא היום "דור רוקסן". לא היתה מוזיקה כמו שהם עשו לפניהם בארץ, היא היתה קיימת באנגלית כבר קודם, אבל תומר מסכים איתי שהשימוש בעברית מדוברת ופשוטה ובגובה העיניים במוזיקה הזו היה השוס האמיתי. זה היה כל כך מרענן שמוזיקה שעד אז היתה בשוליים פתאום מקבלת את מרכז הבמה ונהיית הדבר שכולם שומעים. מצד אחד זה היה נהדר – פתאום המוזיקה שאתה אוהב נמצאת בכל מקום אבל מהצד השני, לקחו לך את הדבר הייחודי שהיה שלך והפכו אותו למשהו המוני יותר. בכלל, מוזיקה מהסוג הזה דווקא צריכה לא להיות במרכז הבמה על מנת להיות באמת מעניינת, בועטת וחדשנית. הרי איפה אפשר להתפרע אתם לא בשוליים?

היום קשה למצוא במיינסטרים הישראלי אמנים שיוצרים בעברית פשוטה ומדוברת וגם נשמעים טוב. הכול נשמע ארוך מדי, צפוף מדי, לא טבעי, ובמקרה הכי גרוע, פשוט מטומטם. אני טוענת שאם תיקחו כמעט כל אחד משירי הפופ האיכותיים או משירי האינדי-פופ/רוק הגדולים ותתרגמו אותם לעברית ייצא לכם שיר שהוא מבחינת הטקסט בז'אנר ה"כפיים". תומר מחזיר אותי לנקודת הקלישאתיות, ואומר שבגלל שאנחנו כל כך רגילים לשמוע קלישאות מוזיקה באנגלית אז אנחנו פשוט מחליקים את זה וזה לא יכאב לנו באוזן כמו לשמוע שיר עילג בעברית. הוא אומר שכל עוד אתה לא לוקח את עצמך ברצינות תהומית וזורם עם דמות שיצרת לעצמך, לדוגמא מישהו כמו סנופ דוג, שהמוזיקה שלו היא מוזיקת מסיבות היפ-הופ בהגדרה, שנעשית בכיף, ובשביל הכיף הקולקטיבי זה יכול דווקא להישמע לנו הגיוני גם אם המילים יהיו הכי טיפשיות. אבל כשאנשים שמתיימרים לכתוב שירים מרגשים ורציניים, הבעייתיות בשימוש בשפה היא הכי בולטת: חוסר היכולת של אנשים להעביר מה שהם רוצים להגיד בצורה שהיא לא קלישאתית לחלוטין. תומר אומר שגם אם המילים קלישאתיות להחריד, העיבוד המוזיקלי הנכון שיעטוף אותן ייתן להן את הקונטקסט מתאים ויאפשר לנו להתעלם מהעובדה שאנחנו שומעים משהו שיכול להעליב את האינטליגנציה שלנו. הוא נותן את השיר Settle Down של קימברה (ששרה בשיר Somebody I Used To Know של גוטייה) כדוגמא למלודיה ועיבוד מבריקים שמצילים מילים מטומטמות באקסטרים.

ומה מלמדים אותנו ההבדלים בין אנגלית לעברית? או: איך לתרגם ולגרום לזה לעבוד?
מהשיר הזה עולה הנקודה החשובה שאסור לקחת כמובן מאליו את היחס בין טקסט למוזיקה שמלווה אותו, הם הולכים יחד ויוצרים אצלנו את "חווית המשתמש". הרי אם נתרגם שיר אחד לאחד מאנגלית (או שפה אחרת) לעברית, לא נקבל את אותו האפקט והוא לא ידבר אלינו כמו שדיבר במקור. בתרגום טקסט הרי צריך ליצור את התחושה שהטקסט בא להעביר ולא רק את המילים היבשות ולכן זה קצת טריקי לעשות את זה, אבל אפשרי. כמתרגם, תומר מסביר שלפעמים כדי להעביר משהו בצורה שבה התכוונו שיועבר, המתרגם צריך לשנות לגמרי את הדרך בה זה נאמר כדי ליצור את אותו האפקט אצל הקורא/שומע. שפות לא מתנהגות באותה צורה – יש להן תחביר שונה, תכונות שונות, יש להן היסטוריה שונה. העושר שהשפה האנגלית צברה לאורך כ-100 שנים של מוזיקה מודרנית ולאורך שנים רבות קודם לכן ביצירה בכלל גדול עשרות מונים מזה של העברית החדשה שנמצאת בשימוש תקופה לא ארוכה. העושר הזה עדיין לא קיים בעברית. ארה"ב, לדוגמא, מהווה מרכז למוזיקת פופ, וממציאים שם כל הזמן מחדש את השפה. יש עושר של סלנג שנגזר מהמגוון התרבותי. זה מה שנותן למוזיקת פופ ורוק שנכתבת שם, וגם בבריטניה, את האמינות שצריכה להיות לה, אפילו אם מדובר בשיר פופ ברמה הכי נמוכה.

אז יש תקווה להתרגש ממוזיקה ישראלית פופולארית?
אנחנו גולשים לדבר קצת על מוזיקה פופולארית ישראלית חדשה ומגיעים למסקנה העגמומית משהו שאנחנו לא באמת רואים שיש בה בהווה משהו מעניין וחדשני במיוחד – הרצון הוא להישאר באמצע הדרך, וזה במטרה ברורה שישמיעו אותך. כאן אפשר לשים את האצבע על אחת הבעיות של המוזיקה הישראלית והיא שאין לנו ממש ז'אנרים במיינסטרים, וזה ממש מוזר בעיני. אבא שלי אומר תמיד "שני ישראלים, ארבע דעות" אז למה המיינסטרים שלנו מורכב בעיקר מפופ אמצע-הדרך חסר כל השראה ומעוף? נראה שכל ניסיון לפזול קצת לשוליים, לעשות משהו עם אדג' מגניב ייורט עוד לפני שיעלה לפלייליסט כלשהו ע"י העורך המוזיקלי או וועדת הקבלה שיחליטו בשביל המאזינים שלהם שזה פרובוקטיבי מדי, רועש מדי או לא קומוניקטיבי. הם יוצרים משוואה של משעמם וצפוי=מצליח ולכן בלי להתכוון מעודדים שממה מוזיקלית ומוות מוחי בעולם הפופ הישראלי (אם קיים כזה) והתרחקות כמו מאש של אמנים פופולאריים (וכאלה שרוצים להיות) מכל סגנון מוזיקלי מעניין יותר. בגלל זה גם חברות תקליטים (שנחוצות עדיין לרוב מי שרוצה להצליח במיינסטרים) יעדיפו להשקיע את הכסף במשהו "בטוח" ולא להמר and the vicious cycle goes on... אין פה היפ-הופ ציוני או רוקנ'רול פופולארי אמיתי כי יש מערכת מוזיקלית שלא מאפשרת את זה. עם כל הקושי הזה גם פופ איכותי קשה מאוד ליצור פה בגלל שעברית לא ממש בנויה להמנוני פופ סוחפים. תשאלו את היי פייב. לדעתי התפיסה הזו של תעשיית המוזיקה הזעירה שיש פה כובלת את השפה. באין יצירתיות אמיתית וחידוש, הסיכוי להתפתחות של השפה דרך המוזיקה הפופולארית הוא קטן עד לא קיים, ומאוד חבל מכיוון שזו מדיה שיכולה להיות כוח מניע מאוד חשוב בתהליך.

כמה מחשבות לסיום
אחרי השיחה ישבתי וחשבתי עוד על הנושא, ומצאתי עוד נקודה שהטרידה אותי – למה במוזיקה שמושרת באנגלית השפה יכולה להיות מאוד פשוטה ולהישמע לנו זורמת וכייפית או רצינית ונוגעת אבל בעברית ברגע שיש שיר שלא מדבר בשפה גבוהה המילים מרגישות "מהרחוב", ולא, אני לא מדברת רק על שירים מז'אנר ה"כפיים". למה Blink 182 יכולים לכתוב את השיר הכי שכונה ועדיין להישמע בסדר, בעוד שיר מקביל בעברית יישמע כאילו נכתב כלאחר יד ע"י חבורת זמר עממית? דיברתי על העניין הזה עם תומר באחת השיחות שלנו לאחר הפגישה והגענו להסבר אפשרי לכך - בעברית חסר "מנעד לשוני דיבורי" שקיים באנגלית. כלומר איזשהו אמצע בין דיבור תקין לבין להישמע כמו אדם עילג. אין את האמצע בין השפה גבוהת האף לשפת הרחוב הנחותה ביותר. אולי זה משהו שיתפתח עם השנים, כאמור, עברית היא אולי אחת מהשפות העתיקות ביותר שקיימות אך השימוש היומיומי בה הוא חדש יחסית לשימוש באנגלית.

אני יכולה רק לקוות שככל שאנחנו מתקדמים כחברה תרבותית נראה יותר ויותר אמנים פופולאריים שידברו איתנו בגובה העיניים, בשפה לא מתנשאת מצד אחד ולא מטמטמת ומעליבה מהצד השני. אולי עם ההתפתחות הזו תיווצר פה שפה חדשה שהיא לא ישראלית של "שני שקל" ו"אני יביא לך" אלא משהו אינטליגנטי וזורם שיאפשר בסופו של דבר לכתוב מוזיקה זורמת ולא קלישאתית, שגם כשהיא לוקחת את עצמה ברצינות תהומית, תוכל להצדיק את הפאתוס שלה במילים חכמות ופשוטות ובמשפטים קצרים וקולעים (קרן פלס, אני מדברת אלייך). אולי אז המיינסטרים הישראלי יתחיל לספק לנו מגוון גדול יותר שיתבטא בפתיחות גדולה יותר של המדיה ושל המאזינים לקבל משהו מתוחכם יותר ואיכותי הרבה יותר, ואז כולנו נצא נשכרים.

שיר מלחמה

הפוסט של היום אמור היה להיות שונה לחלוטין, אבל לאור האירועים הבטחוניים האחרונים אני חושבת שאני אשים את הפוסטים הרגילים בהמתנה. זה נותן לי אפשרות לכתוב על דברים קצת יותר כללים במוזיקה, שלאו דווקא קשורים ישירות למוזיקה או לאמנים שאני שומעת.

מוזיקה תמיד משמשת כרקע והרבה פעמים מהדהדת לאירועים מכריעים במהלך ההיסטוריה. תקופות שונות אופיינו בז'אנרים שונים שהרבה פעמים התפתחו כתוצאה ישירה מהתקופה וכך שיקפו במדוייק את הלך הרוח שלה. דוגמאות? גוספל שהיה אמצעי המחאה המרכזי של האפרו-אמריקאים בארה"ב בשנות ה-60' הראפ והיפ-הופ שהתפתחו כדרך של מחאה מה-projects בברונקס, ניו יורק, פאנק-רוק שהתפתח במקביל משני צידי האוקיאנוס כמוזיקת מחאה רועשת ומובהקת כנגד הממסד, בעלת תכנים פוליטיים שזעקה את מה שהאדם הפשוט ברחוב רצה להגיד לממשלה שלו ולאנשים שמחליטים על גורלו, ובל לנו לשכוח את ילדי הפרחים והאופטימיות והאסקפיזם שהביא איתו וודסטוק

בגלל שהמוזיקה מדברת למשהו מאוד ראשוני במהות שלנו, הז'אנרים האלו קיבלו קישור כמעט סטריאוטיפי לתקופה ולאווירה שהם הביאו איתם. הרי אם אני אתאר לכם סגנון מוזיקלי של להקה חדשה ואגיד שהם נשמעים כמו הסקס פיסטולז, אתם תדעו כמעט מיד מה זה אומר עליהם גם בהקשר היותר רחב של מיהם הסקס פיסטולז ומה התקופה בה הם פעלו.

אולי בגלל שהמוזיקה הישראלית היא כל כך צעירה בהתייחסות למוזיקה העולמית לא נראה שאי פעם צמחה פה מוזיקה פופולארית (זאת אומרת - מנוגנת ורלוונטית גם היום) שהגדירה אירועים משמעותיים בתולדות המדינה. נכון, היו את שירי המלחמות, הלהקות הצבאיות ויפה ירקוני שהיו הפסקול של קום המדינה, והיתה כוורת, שהיתה מוסד בפני עצמה, אבל לא הגדירה או היוותה פסקול לאף אירוע גדול במיוחד. אם תחשבו על זה באמת, שירים כמו "פרחים בקנה" או "לו יהי" הם שירי תקווה גדולים, קלאסיקות ישראליות על-זמניות, אבל הם לא הגדירו תקופה. אני לא יודעת אפילו אם אפשר להגיד שהם שיקפו את הלך הרוח של התקופה בה הם נכתבו, כי אני לא יודעת כמה תקווה היתה אז... עכשיו כשאני חושבת על זה, בגלל ההתהוות של המוזיקה הישראלית במקביל להקמת המדינה יכול להיות שהדרך להסתכל על השיקוף במוזיקה הישראלית היא הפוכה - יכול להיות שהשירים נכתבו במטרה ליצור את המציאות, ליצור את הלך הרוח הלאומי.

אז עכשיו, אחרי כמה מערכות צבאיות בעזה המוזות שותקות. אין שירים חדשים שנכתבים במוזיקת המיינסטרים שמנסים להגדיר משהו לגבינו היום. ואני לא מדברת רק על עכשיו, נגיד בקיץ לפני שנתיים, בזמן ההפגנות הגדולות אני חושבת שמוזיקה היתה יכולה רק לתת להן יותר כוח, לקעקע בציבור את המסר שהן ניסו להעביר, מין working class hero כמו ברוס ספרינגסטין כזה שייתן לנו שיר שנוכל להזדהות עם המסר שלו, במקום שכל העניין יתמסמס לו. במערכה הצבאית הזו אנחנו לא צריכים עוד "לו יהי", את זה היה לנו כבר. אנחנו צריכים משהו שיוציא אותנו מהאדישות שלנו, שיזיז לנו משהו בנפש, שידבר על שלום, או על מלחמה, או על משהו שרלוונטי למקום והזמן בו אנחנו חיים. אני נשבעת לכם שאם אני שומעת עוד פעם אחת ברדיו את "שיר התקווה" של אביב גפן ("עד שיהיה טוב..."), אני משתגעת.

אז אני כשיר סיום לפוסט המהורהר הזה, שייתן לכולנו קצת תקווה אמיתית ומדבר עליה בצורה אוניברסלית אני בוחרת ב-Woodstock בביצוע ג'וני מיטשל. השיר הזה רלוונטי היום באותה מידה בה כמו בתקופה שהוא נכתב. כן, מדובר פה על וודסטוק של ילדי הפרחים אבל אפשר להסתכל על וודסטוק כמקום שיש בו תקווה והשלמה, מין גן עדן מודרני. ההרגשה שנוכל לעשות מה שאנחנו רוצים בלי איום של מלחמות או פוליטיקה, מקום טהור ואידילי.
הביצוע של מיטשל טהור וזך כמו המקום שהיא מתארת במילים פשוטות וקטנות, , מלווה את עצמה בפסנתר חשמלי, וכל פעם שהקול שלה נוסק כשהיא שרה את המילה golden הלב שלי מתכווץ ומתרחב בו זמנית. השיר הזה נותן לי תקווה, המילים שלו מפיחות בי השראה, ואני ממליצה לכם לשמוע אותו לבד, באוזניות, בעיניים עצומות, להצטמרר ממנו בכל פעם מחדש.

Woodstock / Joni Mitchell (1969)

I came upon a child of God
He was walking along the road
And I asked him, where are you going
And this he told me
I'm going on down to Yasgur's Farm
I'm going to join in a rock 'n' roll band
I'm going to camp out on the land
I'm going to get my soul free
We are stardust
We are golden
And we've got to get ourselves 

Back to the garden

Then can I walk beside you
I have come here to lose the smog
And I feel to be a cog in something turning
Well maybe it is just the time of year
Or maybe it's the time of man 

I don't know who I am
But you know life is for learning            

We are stardust
We are golden
And we've got to get ourselves 

Back to the garden

By the time we got to Woodstock
We were half a million strong
And Everywhere there was song and celebration
And I dreamed I saw the bombers
Riding shotgun in the sky
And they were turning into butterflies
Above our nation
We are stardust
Billion year old carbon
We are golden
Caught in the devil's bargain
And we've got to get ourselves   

Back to the garden.

(To some semblance of a garden)

תשמרו על עצמכם.

Been There, Done That... With Swag

המוזיקה הישראלית שזורה בשירים שכולנו מכירים (פחות או יותר) שמתורגמים משפת מקור אחרת (אנגלית, צרפתית וכו'). והרשימה לא קטנה בכלל - "לילה" של נוער שוליים, "מלך העולם" של שלמה ארצי, "עפיפונים" של נקמת הטרקטור, מגוון שירים של יוסי בנאי שהם תרגום של שאנסונים צרפתיים, וזה בכלל בלי להזכיר את מגוון השירים ה"ים תיכוניים" שמתהדרים ב"לחן: יווני".

אז תרגומים לשירים היו פה תמיד, אבל הם תמיד נעו בסקאלה השקטה-עד-שאנסונית (או אם אתם מתעקשים, בתרבות ה"כפיים!") ושירי המקור לא היו כאלו שנחשבים קלאסיקות במפת המוזיקה העולמית. זה תמיד נראה מרתיע לנסות להתמודד עם שיר מוכר, ועוד כל כך מוכר שאנשים לא יכולים לחשוב על השיר באף צורה אחרת. וכאן נכנסת להקה ישראלית צעירה, "המופע של בינדר ודנדט" (מין משחק מילים משעשע שכזה). הלהקה מבצעת גרסאות מתורגמות לעברית של שירי רוקנ'רול מהסיקסטיז והסבנטיז. עכשיו רגע קטן לגילוי נאות - אחד משני סולני הלהקה הוא בן דוד שלי והזמין אותי להופעה חינמית שהם נתנו בבלום בר התל אביבי.

עכשיו תבינו, אני גדלתי בבית שכל יום שישי אחר הצהריים בזכות אמא שלי, יחד עם ניחוח עוגות השמרים האלוהיות שלה, שמענו את "מתוק מעז" בהגשת דן כנר שהיה מכריז בקולו הרדיופוני על השירים המושמעים כאילו כרגע השתחררו לרדיו, ומדקלם את המילים בתרגום מדוייק לעברית תקנית כאילו היו שירה ("אמרו ללורה שאני אוהב אותה/ אמרו ללורה שאני זקוק לה"). תמיד צחקתי על זה שהוא משמיע שם כל פעם את אותם 20 שירים, בסדר שונה, אבל בסופו של דבר אני כן יודעת להעריך את המטען ההיסטורי שמגיע עם השירים האלו ואת המשמעות שלהם כקלאסיקות מוזיקליות שיחיו לנצח ולכן זה מאוד טריקי לקחת את השירים האלו שמוכרים כל כך ולתת להם פרשנות, ועוד בעברית, לא פחות.

בינדר ודנדט

אבל הומור הוא אחד הדברים שעוזרים לחבר'ה של בינדר ודנדט לעבור את המשוכה של לתרגם את השירים ועדיין להראות להם כבוד. מילות השירים הופכות מפורמט של אנגלית יומיומית לפורמט של עברית חברה'מנית שהיתה מקובלת בסיקסטיז והסבנטיז. הגישה של הלהקה מאוד כייפית, ובהופעה ההרגשה היא של הישאבות לאווירה אחרת, חזרה אחורה בזמן שנראית מאוד מוזרה כשאתה יושב בבר מודרני. אבל פתאום כל זה לא משנה - יש משהו כל כך מקסים בנוסטלגיה של השירים "של פעם", ודווקא בזכות התרגום של השירים לעברית אין תחושה שיושבים ומקשיבים ללהקה שמבצעת קאברים אלא יותר של העלאה באוב של להקות הקצב הקלאסיות.

לא תמיד המילים העבריות יושבות בצורה מושלמת על המלודיה המוכרת ויש רגעים שזה נשמע לי קצת מוזר (וזה נובע מבעיה של השפה עצמה), אבל ברובו הגדול, הפורמט המתורגם עובר מצויין ומשעשע לפרקים. השיר שתפס אותי הכי חזק הוא "בואי אלי", הגירסא העברית של השיר For Your Love בביצוע המקורי של ה-Yardbirds. הגירסא של בינדר ודנדט נשענת גם מילולית על המקור, מה שהופך אותה למאוד אמינה בעיניי. אצלי זה הגיע למצב בו שמעתי ברדיו לא מזמן את השיר המקורי והמילים הראשונות שעלו לי לראש היו "בואי אלי". זה רק אומר שכשזה עובד, זה עובד מצויין.

מעניין לראות מה יהיה הכיוון אליו תתקדם הלהקה. הם חיים ונושמים אולד-סקול רוקנ'רול והם הולכים עם זה עד הסוף, אבל זה עדיין מסווג אותם בעיקר כלהקת קאברים, למרות שיש להם טוויסט שמפריד אותם מהשאר (לדוגמא הרכבי קאברים של הביטלס או של ה-Doors). יכול להיות שהשלב הבא של הלהקה הוא יצירה של חומר מקורי שמביא את גישת הרוקנ'רול המשוחררת שלהם לשירים חדשים שלא יועמדו בהשוואה למשהו שהיה לפניהם. זה אמנם דבר מפחיד כשלעצמו, להוציא משהו שהוא כולו שלך ללא ההילה של השיר המקורי, אבל זה מה שעושה את זה לכל כך מרגש.

יש מה לשמוע ברדיו (לפחות בקרוב...)

לאחרונה מושמעים ברדיו שני שירים ישראליים שממש ממש אהבתי, וזה מאוד משמח אותי לכתוב את זה כי אני תמיד מחפשת מוזיקה ישראלית שתרגש אותי.

השיר הראשון הוא "מישהו פעם" של עברי לידר. על עברי לידר יש לי בטן חצי מלאה. למה חצי? כי האלבומים הראשון והשני שלו היו נהדרים ובאמת הצביעו על לידר כשייך לדור המוזיקאים הצעירים שיעצבו את העתיד של המוזיקה הישראלית. האלבום השלישי היה בסדר, לא משהו מעבר לזה, אבל מה שהגיע אחר כך ממש לא דיבר אלי. היה שם משהו מתאמץ מדי, לוחץ בכוח, וזה ממש לא התאים לי, אז דילגתי על האלבומים האלו. בנוסף פרויקט הצד של לידר TYP לא ממש היה כוס התה שלי ולכן גם הוא לא ממש זכה להתייחסות מעמיקה מעבר לטבח שהם ביצעו לטעמי ב-D.I.S.C.O.

את הקול של לידר קשה לפספס כשהוא מושמע ברדיו. כששמעתי את השיר הזה בפעם הראשונה וזיהיתי אותו, הוא גרם לי לעזוב את מה שעשיתי באותו רגע, לכבות את המחשבות ואת הדברים שצריך לעשות, ולהקשיב. זה לא קרה לי הרבה זמן כבר ברדיו, במיוחד לא ברדיו ישראלי וזה כבר ראוי לציון. בשיר הזה לידר חוזר למה שהוא יודע לעשות הכי טוב - לכתוב שיר יפיפה שמצליח לרגש בלי שום מאמץ. הפסנתר שמוביל את השיר נע בין שברירי לאלים וחוזר חלילה ומחמיא היטב למילים שמתארות אהבה גדולה, שלא תלויה בדבר, ושהסתיימה במפח נפש גדול בגלל חוסר בטחון של אחד הצדדים. לידר כותב כאן מנקודת מבט נשית ואני מאוד אוהבת שהוא עושה את זה (לדוגמא בשיר המצויין שלו "מרי לנצח") כי לדעתי הוא מצליח לעשות את זה בצורה מאוד אמינה ולא מלאכותית. עברי לידר כבר מזמן לא שר בכזה שכנוע פנימי אמיתי. 

השיר השני הוא של להקת "כל החתיכים אצלי" בהנהגתה של איה זהבי פייגלין (שהגיעה בשלב כלשהו לכוכב נולד ועשתה שם בדיוק מה שבא לה, bless her). השירים הקודמים שלהם ששמעתי היו במקרה הטוב מצחיקים, ובמקרה הרע משחררים ממני הבעה של WTF. בכל מקרה המילים של זהבי פייגלין היו תמיד ישירות ולא מתנצלות. פה, בפעם הראשונה ששמעתי את השיר הזה קלטתי שיש פה ווינר אמיתי של השיטה שלה - מילים באותה המתכונת אבל המלודיה - איזה מלודיה! היא מהווה את הרקע המושלם להאזנה אמיתית למילים הנוקבות בלי לנסות למצוא אותן בתוך הרעש, ועל זה שאפו.

אפשר להגיד שזה לא אופייני לי להתלהב משירים ישראליים, אבל זה רק אומר משהו מאוד חזק לדעתי על כמה הם טובים בעיני, שהם לא עוד משהו ששמים ברדיו כ"שיר מילוי" (filler) ועובר לידך. לידי, לפחות, זה לא עבר בלי תגובה ראויה.

לפעמים חלומות מתנפצים

אני עוקבת לאחרונה אחרי The Voice האמריקאי והישראלי ואין מנוס מלהשוות בין שתי הגרסאות אבל המחשבה עליהן הביאה אותי לדברים הרבה יותר עמוקים הנוגעים לדעותיי על תעשיית המוזיקה הישראלית (אם אפשר לקרוא לה ככה).

כוכב נולד, תוכנית הכשרונות המקורית של רשת, הפכה למפלצת ריאליטי שכל אחד רק רוצה להתגלות בה. אני לא יודעת כמה מהאנשים זוכרים שהיא התחילה כשעשועון שירה בציבור בהנחיית צביקה הדר ובהשתתפות אסף אשתר. מאז התוכנית עברה מהפכים לא קטנים וניסתה להביא לנו את הכוכב הגדול הבא של ישראל, תוך ניסיון להיתלות באילנות גבוהים דוגמת אמריקן איידול לצורך חידוד הפורמט. הבעיה היא שחוץ ממשתתפי שתי העונות הראשונות - נינט, שירי, שי גבסו ושני ההראלים, את מי בדיוק זוכרים משם? מישהו מהזוכים שינה מהותית את מפת המוזיקה הישראלית? שלא לדבר על לעשות אלבום שיהדהד יותר משלוש דקות בזיכרון המעריצים הצורחים מניצנים שכבר עברו לכוכב הבא. אנשים שהם אמנים אמיתיים, ולדעתי היו מקבלים הכרה גם ללא התוכנית, המשיכו ממנה לקריירה מוזיקלית מצליחה יותר או פחות.

מה שאני אומרת פה הוא שבעצם אנחנו צריכים לצאת מהסרט שפה זה אמריקה. אין פה כוכבים נולדים, וגם אם היו, התעשייה לא מוכנה לטפח אותם, או אפילו לדעת איך לטפל בהם. בואו נודה על האמת - כשמישהו זוכה באמריקן איידול הוא יוצא לתוך מערכת משומנת של חברת תקליטים מבוססת וסוללה של אנשי תדמית, יחסי ציבור ומפיקים. אלו דואגים שהאיידול החדש יימנף את הסמסים לאנשים שיקנו את האלבום שיוציא. יש מספיק דוגמאות לכאלו - קלי קלארקסון (הזוכה הראשונה, כוכבת פופ בהווה), קרי אנדרווד (זוכת העונה הרביעית, מגה-סטאר קאנטרי בהווה) ודיוויד קוק (זוכה העונה השביעית, כוכב רוק בהווה). ולא נשכח את אדם למברט שאמנם לא זכה (גם מקום שני זה מכובד), אבל היום מופיע עם חבריה הנותרים של להקה לא ממש ידועה, קווין. מישהו מכיר?

התעשייה בארץ פשוט לא בנוייה לכוכבים נולדים - גם אם יש חוזה הקלטות הכוכב הנולד "עובד על חומרים". תמיד וללא יוצא מן הכלל האלבום יתעכב ולא ימנף את ההצלחה האדירה לה הכוכב זכה בזמן התוכנית מה שמשכיח אותו מהזיכרון הקצר במילא של אלו שסימסו לו. תראו את נינט - היא התקשקשה כל כל הרבה זמן בטלנובלות ופסטיגלים שבכלל שכחנו שהיא זמרת. מישהו זוכר את ישראל בר-און? הוא הוציא בכלל אלבום לפני שנזרק לתהום הנשייה? יש מיסמוס של מונמנטום שלא ברור למי הוא טוב ולמי יש אינטרס שהוא יקרה. הכוכב נולד, אבל ביום שאחרי הוא בדרך כלל לא יודע מהחיים שלו אחרי שההתלהבות נרגעת. יש צורך בהדרכה ובבניית תשתית מוזיקלית ויח"צנית מתאימה כדי לדאוג שכל הסמסים לא הלכו לפח. נכון, כמו שסיימון קאוול תמיד שינן באמריקן איידול, זו לא רק תחרות שירה אלא תחרות פופולאריות ולכן אתה צריך את הקולות של בנות ה-12 עם היד הקלה על הסמס כדי להצליח באמת, אבל בסופו של דבר אלו לא רק העיניים היפות שגורמות להן להצביע.

זה מה שמאוד מדאיג אותי לגבי The Voice בגרסתה הישראלית. כל המנטורים משננים כל הזמן שהם הגיעו לשם כדי למצוא את הכוכב הבא של ישראל. אבל ניסיון העבר מוכיח שהסיכוי שייצא משם כוכב אמיתי הוא אפסי. כי אין סיכוי שיהיו כוכבים אמיתיים בארץ - יש פה מצד אחד אמנים ומצד שני סלבים (עד כמה שהסלבים מאמינים שהם כוכבים). בצד האמנים נמצאים קליברים שנופלים לקונצנזוס של כמעט כולם - שלמה ארצי, יהודה פוליקר, ואביב גפן והם נמצאים ברמה כזו שהשם שלהם מוכר כרטיסים בכל מקרה. הסלבים הם כוכביה ז'אנר של הפופ הים-תיכוני הדלוח (לחבר את אותן המילים בוריאציות שונות על לחן יווני לא נחשב בעיני מוזיקה) ואליהם מצטרפים פליטי הריאליטי המוזיקלי לסוגיו. רובם אנשים שעושים קריירה מלהגיע להשקות להודיע שהם "עובדים על אלבום". אנשים שכותבים עליהם בגלל מי שהם יוצאים איתו או לאן הם הגיעו ולא על המוזיקה שלהם.

נעבור לרגע לגירסתה האמריקאית של The Voice - בואו נביט לרגע על הקואוצ'רים: אדם לאווין (סולן מארון 5, כוכב רוק), כריסטינה אגילרה (אחת הווקאליסטיות הטובות בימינו, כוכבת פופ), סי-לו גרין (זמר ומפיק R&B, חצי מהצמד Gnarls Barkley, קאליבר R&B) ובלייק שלטון (ש' בסגול, אחד מכוכבי הקאנטרי הגדולים בארה"ב). בעצם יש פה נציגים מובילים של כל אחת מהנישות המוזיקליות הפופולאריות בעולם כיום, ובארה"ב בפרט. מדינה שהמוזיקה בה מגוונת כמעט כמו האוכלוסייה. האדם שזכה ב-The Voice בעונתה הקודמת כבר הוציא אלבום מצליח יחסית. כמו גם עוד ממשתתפיה. בארץ, בנתיים, הפורמט נשמר עד הפרט האחרון חוץ מההתנגחויות בין המנטורים, שמרוככות מאוד בגרסה הישראלית ומסתכמות באיזו פעייה מרירה של אביב גפן על אבי גואטה. אבל אם נסתכל על המנטורים הישראלים נקבל מראה דיי עצובה של תעשיית המוזיקה הישראלית. פופ פופ ועוד פופ על גווניו השונים - נגיעות רוק (אביב גפן), נגיעות מזרחיות (שלומי שבת ושרית חדד, מעניין שיש שני מנטורים על אותה נישה, הא?), ונגיעות ישראליות קלאסיות קיטשיות (רמי קליינשטיין). עבר הרבה מאוד זמן מאז שאביב גפן או רמי קליינשטיין עשו משהו שקרוב לרוק הבועט שהם עשו בתחילת דרכם המוזיקלית ושלומי שבת כבר מזמן וויתר על הכבוד המקצועי כדי לשרוד בשוק המזרחי הגדל (מי אמר בחוף של טרפטוני ולא קיבל?).

תעשיית המוזיקה הישראלית היום מחולקת לפופ רך ולא מאיים, משהו שקיבל כבר מזמן את הכינוי "גלגל"צי" על שם ספינת האם של הרדיו הפופולארי בארץ ונציגיו הבולטים הם נתן גושן ופליט כוכב נולד לירן דנינו (שלדעתי נשמעים בדיוק, אבל בדיוק, אותו דבר) ומהצד השני הפופ המזרח תיכוני הרדוד. שניהם מאוד מכוונים לגלגל"צ. שניהם מאוד חסרי השראה. שירים על אהבה נכזבת כתבו בארץ כבר לפני הרבה שנים, בכל הז'אנרים, אבל לפחות עשו את זה בצורה אינטלגנטית. בעצם פלח שוק שלם של אנשים, שמה לעשות, המוזיקה הזו לא עושה להם את זה, נאלץ לנדוד לתחנות אחרות, למצוא דרכים אחרות לצרוך את המוזיקה שלו, ולמזלנו יש סצינת שוליים מאוד מפותחת בארץ, נראה בדיוק מהסיבות האלו. וזו גם כנראה הסיבה ששידור התוכנית המופתית "הקצה" הופסק ומצא בית בשדות 88FM שעבורם אקלקטיות היא לא מילה גסה.

לכל מי שאין לו את הדרייב ללכת ולחפש באופן אקטיבי מוזיקה שתיתן לו השראה ותגרה לו את התאים האפורים, נשאר רק לבחור לאיזה ז'אנר מבין הפופ הוא מתחבר יותר. איזה כיף! לתוך הדיכוטומיה הפופית הזו ינחת הזוכה ב-The Voice. הרי ברור בתעשיית המוזיקה היום שאם לא משמיעים אותך בגלגל"צ אתה לא קיים ואת האלבום, לא יקנו (אם בכלל). ולכן האמצעי בדר"כ הוא ללכת למכנה המשותף הנמוך ביותר, ולא, זה לא קורה רק במוזיקה הים תיכונית. לכן אין שום סיכוי שתצא שום בשורה חדשה ומעניינת מ-The Voice הישראלית. זה פשוט כי אין ברירה. כאן אפשר ללמוד משהו מהמיינסטרים האמריקאי והבריטי, שבהם יש מקום לפופ בצד רוק בצד R&B. זהו מיינסטרים שבו יש לאמן מכל ז'אנר סיכוי להצליח אם הוא מספיק טוב. וככה - ככה יוצרים כוכבים.