Perhaps Too Long

יש לי חבר טוב, שמו יובל. הוא תמיד היה איש המוזיקה, לא רק בשיחות המעניינות שהיו לנו על מוזיקה אלא שהוא היה בתוך זה - הוא ניגן בלהקה. הוא כתב מוזיקה. אלו שני דברים שתמיד הערכתי בו, ותכלס דיי קינאתי בהם במיוחד שאני מעולם לא הצלחתי לאזור את ההתמדה והקואורדינציה שנדרשת על מנת לנגן בעצמי. אבל יש דברים שפשוט צריכים לקבל. 

לכן אני מרגישה בת מזל על האפשרות שהיתה לי ללוות את הפרויקט החדש שלו - כסולן וכותב השירים של ההרכב Long Day. בשלב ההקלטות של האלבום שמעתי כמה דמואים שאהבתי מאוד ואני שמחה שאני יכולה לכתוב היום על האלבום השלם, Perhaps Too Long (זמין להאזנה פה). 

רק דיסקליימר קטן - מכיוון שיובל הוא חבר אני לא הכי אובייקטיבית, אבל זה לא הופך את הפוסט הזה ל"פוסט ממומן". קודם כל אם היו משלמים לי לכתוב על כל דבר שאני אוהבת המשכנתא שלי היתה נסגרת כבר מזמן ודבר שני, מי שקורא אותי מספיק זמן יודע שאין לי אחד בפה ואחד בלב. כל מה שיש בפנים יוצא החוצה. אחרי שהסרנו את המכשול הקטן הזה אנחנו מוכנים לעבור לתכלס. 

ההרכב Long Day כולל את יובל (פניכל, שירה וגיטרה), גור אורן (בס) ועמית סרפר (תופים) והם מבצעים מוזיקת רוק כייפית שמראה בדיוק באיזה עשור התעצבו ההשפעות המוזיקליות שלהם. ככל שמתקדמות ההאזנות (והאמינו לי שהאזנתי לאלבום כולו דיי הרבה) שומעים את ההשפעות וההשראות על רוח האלבום - שמעתי שם את סאונדגרדן, נירוונה, אליס אין צ'יינס, פרל ג'אם, פיית' נו מור, אינקבוס ורד הוט צ'ילי פפרס. אי אפשר לברוח מהעובדה שכל מה שמוזיקאי שומע מוצא את דרכו בצורה כלשהי למוזיקה שלו.

עם זאת, אלו רק מקורות השראה. מה שחשוב זה מה שאתה עושה איתם - ובמקרה של Long Day יש משהו חדש שנשמע מוכר ומנחם. כל מי שמתחבר לסגנונות הגראנג' והאלטרנטיב יוכל לזהות אותו מיד ולדעת שהוא משדר על אותו תדר כמוהו. מהבחינה הזו האזנה לאלבום הזה היא כמו מפגש עם חבר ותיק שאף פעם לא באמת פגשת. נשמע הגיוני? 

כי אנשים, במיוחד כאלו שגדלו בניינטיז הם יצורים נוסטלגיים. בגלל זה אני ממש לא מתפלאת על כך שהמוזיקה בתחנות הרדיו המובילות בארץ (גלגל"צ ו-99FM ואתם יודעים מה, גם לפעמים 88FM אהוביי) סובבת את העשור ההוא (בתיבול נדיב של אייטיז. כי אם יש משהו אחד שמי שהיה מתבגר בניינטיז מתגעגע אליו יותר מאשר מוזיקת ניינטיז היא מוזיקת האייטיז שמעולם לא חווה בלייב) 

הרצף הפותח של האלבום (Wrong ו-Advice) דואג להכניס את המאזין למוד הנכון. בואו נגיד שאם לא הייתי זורקת את הדוק מרטינס שלי לפני שנים זה היה זמן טוב להוציא אותן. השיר השלישי Ship עבר אצלי תהליך מעניין כי שמעתי אותו בשלב הדמו ולא ממש התחברתי אליו, במיוחד לא לקטע הדיבור שיש בו, אבל כשהאזנתי לו בקונטקסט של האלבום התגובה שלי אליו היתה אחרת לגמרי. אולי זה המקום האחר בו אני נמצאת בחיים שלי או אולי משהו אחר אבל בכל פעם שאני שומעת את השיר אני מצטמררת, ועד שמגיעים הזכרונות שהושארו על החוף כבר מבצבצות לי דמעות. פשוט קתרטי ונפלא.

שני היילייטס נוספים באלבום לטעמי הם Slip Away ו-Nation. מבחינה מלודית הייתי יכולה לראות את Slip Away בכיף באלבום שיצא מסיאטל בתחילת הניינטיז, יש לשיר הזה עיבוד מוזיקלי וזרימה מצויינים והפזמון שלו ממכר, היה דבוק לי לראש כמה ימים טובים. השיר Nation הוא פשוט פצצת אנרגיה נהדרת, הסאונד סמיך ועוטף, ה-phrasing מדויק והוא התנגן אצלי בריפיט לא מעט. 

גם אם תמיד מחפשים את הדבר החדשני הבא, לפעמים המוזיקה מספיקה כמו שהיא - what you see is what you get. זה מה שכל כך התחברתי אליו בגראנג' ואני חושבת שזה מה שגרם לי להתחבר לאלבום הזה. אין פה ניסיון להתחכם אבל גם אין פה התפשרות. רואים שיש פה אהבה לז'אנר והרבה כבוד אליו. ההרכב הוקם אי שם ב-2013 והאלבום בושל במשך זמן דיי ארוך, ואתם יודעים מה? היה שווה לחכות. 

להתפשר

בהאזנה למוזיקה בזמן האחרון, בעיקר לדברים שפופולאריים כרגע ברדיו הישראלי, אני לא יכולה שלא להרהר בשאלת ההתפשרות. עד כמה ההחלטה של "איזה מוזיקה אני רוצה לעשות" שכל אמן אלטרנטיבי מתמודד איתה מושפעת מרייטינג. בעצם עד כמה הרצון להיות מושמע משפיע על סוג ואיכות המוזיקה שיחליט האמן לשחרר. עד כמה המסחריות תהיה פקטור ותשפיע על האומנות. 

אם נצא מנקודת הנחה שהמוזיקה אליה נמשך האמן באופן טבעי היא לא בדיוק כוס התה של רוב האוכלוסיה המאזינה למוזיקה בארץ, נראה שיש כמה אפשרויות ובכל אחת מהן יש בעיתיות משלה. 

האמן יכול לפעול על פי צו ליבו, לכתוב ולבצע את המוזיקה שבוערת בו, לא משנה כמה היא תהיה קשה לעיכול או אם היא נשמעת כמו גיבוב של כלים וקולות שמקדים את זמנו (בשנות אור, נגיד). הבעיה כאן יכולה לנבוע מהעובדה שהאמן יגיע לפלח מאזינים קטן במיוחד, חבורת יודעי ח"ן, בלוגרים ואולי גם אנשים עילאיים ומתנשאים (שבמילא לא יגלו לך מה הם שומעים). קשה לי מאוד להאמין שהרדיו המיינסטרימי בארץ יאמץ לליבו מוזיקה ניסיונית מדי (למרות שכבר היו מקרים מעולם). בנוסף, יהיה קשה מאוד למצוא לייבל בגודל סביר שייקח על עצמו את הסיכון להוציא משהו כזה לשוק בעייתי ממילא. אם המטרה של המוזיקאי היא להישאר אלמוני יחסית וליצור מוזיקה בעיקר בשביל עצמו ובשביל קהל עוקבים קטן זו הדרך להמשיך. אבל מנקודת המבט שלי, אדם יוצר מוזיקה על מנת שישמעו אותה, ואם אפשר הוא ינסה להגיע לקהל גדול יותר ויותר וזה קצת בעייתי אם יבינו את הגאונות של מה שאתה עושה רק עוד 20 שנה. 

אז האפשרות השניה היא לרכך קצת את הקצוות המשוננים, להתפשר קצת על מה שאתה מאמין בו כמוזיקאי כדי לנסות להגיע לקהל רחב יותר. ליצור משהו יותר קומיוניקטיבי כדי לקבל את ההצלחה וההכרה הראשונית שיאפשרו לך את החופש האומנותי חסר הלחצים להוציא ממך את המוזיקה שמגדירה אותך באמת. זו שיטה הגיונית, בעיקר לאמן צעיר, אבל היא פוגעת ביושר האומנותי, ויכול להיות שגם אם זה יצליח, לאו דווקא תהיה בשלות בקהל המאזינים הרחב לדברים הנסיוניים יותר שהמוזיקאי רוצה באמת לעשות. 

אז אי אפשר לנצח? אולי.

אני לא יודעת לאן צריך להפנות את האצבע המאשימה - העורכים המוזיקליים בתחנות רדיו דוגמת גלגל"צ מושפעים באופן ישיר מדעת הקהל וטעמו (למרות נוכחות יפה של סינגלים מהאלבום האחרון של הארקטיק מאנקיז). מן הסתם הם יעדיפו למלא שעות השמעה במוזיקה שתעלה את אחוזי ההאזנה, בדומה לעורכי לוחות השידורים של זכייניות הטלוויזיה. אולי הטעם המוזיקלי הישראלי פשוט לא מוכן לדברים חדשים? סדרת הכתבות המאלפת של עמי פרידמן ב-ynet (חלק א', חלק ב', חלק ג') מציירת תמונה עגומה יחסית של טעם מוזיקלי נוסטלגי שנשאר תקוע אי שם בניינטיז אם לא בעשורים שקדמו לו כסוג של שמיכת פלנל מרוטה ומחממת. פלא שלא מנסים פה יותר מדי?

המצב המעוות הזה מביא למצב שלייבלים יעדיפו להחתים אמנים שיכולים להצליח מסחרית, מה שיבטיח להם פוטנציאל השמעות מכובד ברדיו הפופולארי ולכן יתרחקו מאמנים יותר מעניינים ולא קונבנציונאליים, או לפחות מכאלה שלא נשמעים מהאזנה ראשונה כבעלי פוטנציאל להצליח. ה"מסחריות" הארורה הזו נגזרת ישירות מאווירת האינסטנט והריאליטי השורה על עולם התרבות הישראלי בשנים האחרונות. אל תבינו אותי לא נכון, אני אומרת חזור ושוב שיש בארץ מוזיקה נהדרת, פשוט לא ברדיו. אין לנו מגוון אמיתי של תחנות רדיו בהן כל אחד יכול למצוא את המקום שלו מבחינת מוזיקלית (לראייה - רדיו 1, 2, 3 וכו' של ה-BBC) ומעטים הדברים שמצליחים לחלחל מהאלמוניות למיינסטרים - לדוגמא theAngelcy שעליהם התעלפתי פה באחד הפוסטים.

בעצם יש פה מאבק פנימי של push and pull בין הרצון לשמור על ה"עצמי" האומנותי לבין הרצון להגיע לקהל כמה שיותר גדול כדי לחשוף את המוזיקה שאתה עושה. בין הפיתוי להתיישר בקו אחד עם המיינסטרים מייבש המוח לבין הרצון לצבוע מחוץ לקווים ולדחוף את גבולות היצירה שלך. או אפילו להתנסות ולהיות מישהו אחר מבחינה מוזיקלית בלי להסתכן בלקבור את עצמך מבחינה מסחרית. עצוב לי קצת להגיד שבתעשייה מוזיקלית זעירה כמו בארץ זה מאוד קשה אלא אם אתה אמן מבוסס מאוד ומצליח מאוד דוגמת ריטה, שלמה ארצי או שלום חנוך. כל השאר שרוצים לעשות את זה "קצת אחרת" צריכים להסתמך על אמצעי הפצה אלטרנטיביים - אינטרנט, תחנות רדיו עצמאיות (רדיו הקצה לדוגמא) או הופעות אינטנסיביות והעברת הבשורה מפה לאוזן. בהחלט נדרשת יותר השקעה כספית ונפשית לעבוד כשאין מאחוריך גב של לייבל אבל ככה מתקבל החופש האולטימטיבי והוא מאפשר למוזיקאי להיות הוא באמת, ללא שיפוט או שיקול מסחרי של אף צד שלישי.