מדעי הרגש

אני שומעת מוזיקה בשנתיים האחרונות בעיקר בנסיעות. למרות שעכשיו רכשתי לי רמקול בלוטות' חתיך שמחכה שאני אזכר להשתמש בו, רוב צריכת המוזיקה שלי נעשית בנסיעה, בשקט, לבד, וככה אני אוהבת את זה לאחרונה. ולפעמים יש איזשהו שיר שמגיע, אם זה בתוכנית רדיו או אם זה בשאפל של הפלייליסט העמוס שלי, ופשוט מוציא ממני תגובה לא צפויה, רגש מנומק או לא מנומק שפשוט חייב להשתחרר בתגובה למוזיקה. 

השיר האחרון שזה קרה לי איתו היה Sober של Tool. ואני יכולה לתאר את האפקט שלו פיזית אצלי - זה מתחיל במהלומה מטאפורית לאזור עצם החזה ומשם מתפשט אחורה לחגורת הכתפיים, יורד לבטן ועולה לראש. ואז הדבר היחיד שיש לי לעשות זה לשבת ולספוג את מה שהמוזיקה הזו נותנת לי, גם אם אני לא יודעת מה אני בדיוק לוקחת ממנה. 

זה מאוד מעניין שזה קורה דווקא עם השיר הזה כי הוא לא שיר "קלאסי" שלי - זה אחד מהשירים שגנבתי מהבחור שלי, אבל התגובה הזו מוכיחה לי שהוא לגמרי גם שלי. אני לא יודעת מה גורם לי להגיב אליו ככה, אבל אני חושבת שהתגובה הזו תלויה במידה רבה בגורם ההפתעה, בזה שאני לא מצפה לשמוע את השיר ואז הוא מכה בי עם סדן של 10 קילו. את התחושה הזו אי אפשר לשחזר בשמיעה חוזרת, כי זה משהו שכבר מצפים לו ואז ההגנות נבנות מראש, אבל כשכל ההגנות למטה והמוזיקה תופסת אותך חשופה אליה האפקט הוא שונה לחלוטין. וכמו כל תגובה חושית ככל שמשחזרים אותה יותר כדי לנסות לתפוס שוב את התחושה המהממת הזו, האפקט האמיתי דועך ואנחנו עוברים סנסיטיזציה ולא רגישים אליו כמו שהיינו. 

קראתי לאחרונה מאמר שהתפרסם בכתב העת המקצועי Social Cognitive and Affective Neuroscience בו בדקו למה אנשים מסויימים מקבלים הרגשה מסויימת כשהם שומעים מוזיקה - צמרמורת, הרגשה של "גוש" בגרון וכו'. בעצם המחקר בדק את היכולת הרגשית של אנשים להעריך אסתטיקה במוזיקה - נלקחו שתי קבוצות, אנשים שמעידים על עצמם כמגיבים רגשית למוזיקה (המצטמררים) ואנשים שמעידים על עצמם כלא מגיבים רגשית למוזיקה (הלא-מצטמררים) וניתחו את התגובות הגופניות שלהם (דופק, גוון עור) ואת התגובות הנוירולוגיות שלהם (ב-MRI). המסקנה של החוקרים היתה שלמצטמררים יש קישוריות מפותחת יותר בין האזורים האחראים על עיבוד אותות השמיעה לבין החלקים במוח האחראים על מנגנוני רגשות ותגמול (reward). הקישוריות המפותחת הזו לא קשורה לשפה, מין, מנת משכל או גיל. המאמר הזה פתוח לקריאה לכולם, זו קריאה קצת מורכבת אבל מרתקת. 

עכשיו תחשבו - האנשים האלו קיבלו כסף (כמקובל במחקרים) כדי לעבור MRI במהלך האזנה למוזיקה שהם אוהבים. מצטמרר או לא מצטמרר אני חושבת שזה אחד הדברים הכי מגניבים שאני שמעתי לאחרונה. אני הייתי רוצה לעבור MRI בזמן שאני שומעת את המוזיקה שגורמת לי לעצור ולהתפרק כי אני חושבת שזה פאקינג מרתק. עם מי צריך לדבר בשביל לעשות את זה?

ההנאה המיוחדת ממוזיקה בצורת תחושות גופניות מובחנות היא משהו שמתפתח ללא צורך אבולוציוני מסויים, זה לא גורם לנו להיות יותר מהירים, לראות טוב יותר או לשרוד שואה גרעינית, אבל אני יכולה לראות בזה משהו מאוד מעניין - יכולת להעריך אמנות בצורותיה השונות היא משהו ייחודי לבני אדם, כמו היכולת להביע רגשות בצורה מורכבת שלאו דווקא חיונית לקיום שלהם (ולפעמים עושה בדיוק את ההפך), כן אתם יודעים על מה אני מדברת - All the feels. היכולת שלנו להתרגש מאמנות אולי הכי מובחנת בתגובה למוזיקה אבל אולי הלא מצטמררים במחקר הזה הם כן מצטמררים כשמדובר בז'אנרים אחרים של אמנות? קולנוע? אמנות פלסטית? אני חושבת שזה מה שנותן לנו חלק מהאנושיות שלנו. כל עוד יש לנו את היכולת להעריך אמנות יש בנו שמץ של רגש וחמלה והיי, מי יודע, אולי לא הכל אבוד. 

שינויים בהרגלי ההאזנה

תמיד התייחסתי לעצמי מבחינת מוזיקה כטיפוס יותר בריטי - לונדון היתה משאת נפשי במשך תקופה דיי ארוכה. בימים בהם שמעתי המון המון המון רדיוהד, טראוויס, סטריאופוניקס, בלר ואואזיס היתה לי פנטזיה בה אני עוברת ללונדון, מוצאת דירה מגניבה ופשוט נשאבת לתרבות האנגלית. זה לא מזיק גם שעד היום ההומור שהכי מצחיק אותי הוא זה של "מונטי פייתון והגביע הקדוש". אבל את כל זה אתם פחות או יותר יודעים מהפוסטים שהשתתפו בפרויקט בריטניה שעוד יצוץ פה אולי מתישהו. 

ההתפוצצות של הסצינה הבריטית של שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 הגיעה לי בדיוק בזמן לשטוף אותי בגלים של מוזיקה מצויינת שהיתה כולה הטעם המוזיקלי שלי. הייתי יכולה להקשיב שעות לרדיו 1/2 הבריטי, ועד היום אחת מתחנות הרדיו החביבות עלי היא Radio X (לשעבר Xfm) הלונדונית. 

אבל עם השנים ולמרות כל האהבה שלי לכל מה שבריטי, הטעם המוזיקלי שלי משתנה, ובאופן קצת מפתיע (או אולי שלא) הוא הופך ליותר מטאליסטי, ומי שיודע לעשות מטאל בצורה הכי טובה בעיני הם האמריקאים. קפיצה קטנה מעל השלולית. האגרסיביות שלו הוא מה שאני צריכה בשנים האחרונות. זה לא שאני לא אוהבת יותר את הבריטי, אני עדיין נהנית ממנו באותה רמה, אבל המטאל מרגש אותי קצת יותר עכשיו, אולי כי זה משהו יחסית חדש עבורי, בזמן הנכון ובאטמוספירה הנכונה בו מפלי הדיסטורשן יכולים לתת לי משהו ששום דבר אחר לא מסוגל. 

לא בדיוק אבל בערך

התוכנית של בן רד היתה ועודנה מה שמכיר לי מוזיקה חדשה בז'אנר הזה. נהניתי ממנה כשהיא היתה בצהריים בימי 88fm המקורית והנהדרת ואני עדיין נהנית ממנה אך אני מחוייבת מכורח המציאות לשמוע אותה בדיליי של כמה שעות, אני לא בהכרה ב-23:00. יש משהו בלילה שהוא יותר enabling, יש אווירה כזו שאפשר לעשות הכל כי כמות האנשים שמקשיבים היא נמוכה יותר. התוכניות של בן רד הולכות ומשתבחות ופשוט תענוג לשמוע אותן. היתה לו סדרה נהדרת של תוכניות שהוקדשו לקליפורניה דרך המוזיקה בעשורים ובסגנונות המוזיקה השונים, שם התאהבתי בסטונר רוק (מי ידע שזה thing?) ולטעמי הוא הגיע לשיא בתוכנית של ה-4/7/17 שהוקדשה למסיבת רוק אמריקאי ואני יכולה בהחלט להגיד שזו אחת התוכניות הערוכות לעילא ששמעתי לאחרונה - השירים זורמים אחד לשני בצורה הרמונית, עם מינימום דיבורים (למרות שבדר"כ אני אוהבת גם את הדיבורים) והקצב עולה עם ההתקדמות עד לרצף מטאל מהמם חושים - אני יכולה להגיד ללא כל בושה ששמעתי את רצף המטאל הנפלא בחצייה השני של התוכנית המון המון המון פעמים. בעיקר בנסיעות. אושר גדול. אם עשיתי לכם חשק אפשר לשמוע את כל התוכניות של בן רד באתר של כאן88 וכדאי בהחלט כי הוא אחד השדרנים האחרונים הנהדרים באמת שנשארו שם אחרי הרפורמה. 

כרגע נראה שהתוכנית לא זמינה לשמיעה אונליין אבל עד שהיא תהיה הרצף הרלוונטי הוא:
Godsmack- Keep away
Mastodon - The Motherload
Slipknot - Duality
Stone Sour - Get Inside
Deftones - Around The Fur
Alter Bridge - Isolation

ואם כבר בענייני אנשי רדיו שאני אוהבת וחסרים לי ב-88fm, והאמת במעבר סגנוני חד, אנחנו צריכים לדבר על התוכנית החדשה של בועז כהן. אחרי העברת השעה הטראומטית של התוכנית והקובלנציזם שפשה בתחנה האהובה היה הגיוני מאוד שכהן פרסם הודעת עזיבה מהתחנה. מאז חיכיתי לראות איפה אני אוכל לשמוע אותו שוב, לא משנה באיזו קונסטלציה, לקבל את המוזיקה הנהדרת שכהן בוחר ולשמוע אותו מדבר על המוזיקה הזו, ולספוג כל גרם של אהבה שמוקרן מהמילים האלו. אז עכשיו כהן משדר ב-99fm ונראה שניתן לו חופש אמנותי מלא וזה פשוט מרהיב - חלום ליל קיץ כמו שהכותרת מצהירה. כל תוכנית אפופה במין חלומיות שאני מרגישה טוב מאוד ומאוד אוהבת, אין פה פינות חדות או מדרגות תלולות והכל פשוט זורם. כהן לוקח את המאזינים דרך עולם האסוציאציות התרבותיות שלו וזה מרתק ויפיפה. האזנת חובה (אפילו אם רק בדיליי בתוכניות המוקלטות). 

רטינות וקיטורים מפה ומשם

בואו נדבר רגע על אד שירין. בואו באמת. אני באמת מחבבת אותו כמוזיקאי וכתבתי עליו לא מעט פעמים, והוא גם נראה בחור ממש נחמד. אבל הסינגלים האחרונים שלו משאירים אותי ממש אמביוולנטית. איך מוזיקאי שיכול לכתוב שירים כל כך יפים ומתוחכמים עושה לעצמו רדוקציה לרמת הפופסטאר הכי בסיסי? אני מבינה שהעבודה עם פארל וויליאמס יכולה להשאיר את חותמה הסגנוני אבל רבאק, פארל יש רק אחד, ויש לו את ה-swag להחזיק שירים שלא הולכים לשומקום. זה מתסכל אותי בגלל ששירין כבר הוכיח כמה טוב הוא יכול להיות אבל מתעקש לשים את עצמו במשבצת שלדעתי מנמיכה אותו. 

ובפינת ה"מה נהיה ממך" אני רוצה להציג את גאווין רוזדייל,סולן להקת בוש שהיתה פופולארית לחמש דקות אי שם בניינטיז והשאירה אחריה כמה שירים יפים ממש. מאז הלהקה התפרקה כנראה ואף אחד מחבריה לא עשה משהו מעניין מדי לאזכור, אבל עכשיו פתאום הם חוזרים עם השיר Mad Love שהוא על פניו לא שיר רע, אבל מרגיש קצת מדי מתאמץ, עם עולם דימויים בוידאו שהפך לא רלוונטי כבר מזמן והביטוי Mad Love דרך כל השיר. אחד הביטויים השנואים עלי הוא mad love. כל כך מאפיין את תרבות הכלום והשום דבר, ביטוי שלכאורה אומר המון ובפועל לא אומר כלום. כל כך מילניאלי-היפסטרי. ודווקא אותו החליטו חברי להקת בוש החוזרת להדגיש. אני חושבת שזה בערך מסכם את תוכן השיר. הדבר הכי טוב בקליפ הזה הוא רוזדייל עצמו שהתבגר מהמם ובהחלט מצדיק את הבהייה. 

אתם כבר יודעים מפוסטים קודמים על האהבה הגדולה שלי ל-Alt-J ולסגנון המיוחד שלהם, האלבום הראשון היה נהדר, האלבום השני היה יפה אך דומה ובאלבום השלישי... בואו נגיד שכבר הבנתי את השטיק. אני לא יודעת, אולי זו רק אני אבל אמן צריך להתפתח ולתת עוד דברים מעניינים אם מבחינת תוכן או אם מבחינה מוזיקלית. בואו נגיד שאי אפשר להבין בדיוק מה ממלמל שם הסולן ולכן אין לי מושג אם עולם התוכן השתנה, אבל המוזיקה נשמעת בדיוק. אותו. דבר. אני מבינה, חותם אישי סגנוני וכו' אבל באמת שזה קצת יותר מדי בשבילי. זה הזכיר לי את הסרטון המשעשע הזה שראיתי פעם ביוטיוב על איך בונים שיר של Alt-J. 

ועכשיו רק כדי לסיים באווירה טובה, שיר שאני כל כך אוהבת לאחרונה שמנצח לחלוטין את כל הסטריאוטיפים הקשורים ללהקות בנים בז'אנר האימו-פאנק. All Time Low לא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות ועם כל זה עדיין מצליחים לשמור על עצמם ולא להפוך לקריקטורות של עצמם, השירים שלהם מופקים היטב, סוחפים וכל כך כייפיים. השיר Love Like War הוא אחד הטובים שלהם ששמעתי לאחרונה.

אני אומרת, הכי טוב להוציא הכל החוצה ולא להתבשל בתוך עצמך. 

המוזיקה הכי טובה ברדיו?

אני מבלה את רוב הבקרים שלי בנסיעה לעבודה, כמו רובנו, וברירת המחדל שלי למוזיקה היא רדיו. הרי מאוד מסוכן לחפש מה מתחשק לך לשמוע בתוך רשימה של אלפי שירים ועוד בזמן נהיגה. וחוץ מזה, אני אוהבת רדיו כי לפעמים אני אוהבת שמישהו אחר בוחר בשבילי את המוזיקה, זה מרענן ומגלה לי דברים חדשים. 

עם ההאזנה הזו התפתחה לי שגרת בוקר רדיופונית - אספרסו עם רוני ידידיה ב-88FM עד 8:00, מעבר קצר לחדשות, ואז חזרה ל-88FM לפחות לחלק מרוקר טוב של בועז כהן. במהלך היום כל פעם שהייתי ליד רדיו (אם בעבודה או באוטו) ידעתי שברגע שאני אאזין לתחנה יהיה שם מישהו שאני מכירה ואוהבת לשמוע - יואב יפת ב-10:00, רדיו גע-גע עם גלית גורא-עיני ב-11:00, שעת הג'י עם גליה גלעדי ב-12:00 ואחריה בן רד ב-14:00. משהו קבוע בים של משתנים. 

ביום המעבר לתאגיד השידור וסגירת קול ישראל שכחתי בכלל מהעניין. התחלתי נסיעה עם 88FM ופתאום שמעתי קול שאני לא מכירה מלחשש לי "והיום בפינתנו, "מי אמר רוק ולא קיבל?"" ואז מתנגן לו Come As You Are של נירוונה. באותו רגע עצרתי. רגע. זה לא מה שציפיתי לו. כשאומרים "רוק" ב-88FM זה לא מה שמתכוונים אליו. לא מזהירים את המאזינים לפני פאקינג נירוונה! 

Talking about ציפיות שווא. 

ומאז, שום דבר לא אותו דבר. הכל רך יותר, ערוך לעייפה להתאים למכנה משותף, מין Adult Contemporary גלגל"צ. לקחו את כל ה"אלטרנטיב" ששודר בגלגל"צ, ערבבו אותו יחד ויצרו תחנה חדשה בלי נשמה. אם להיות ממש בוטה ושטחית,זה כמו ההבדל בין שניצל שמכינים לבד לשניצל שקונים קפוא. כי בואו נודה על האמת, לשדר שיר שלא יצא כסינגל של אליוט סמית' זה לא ממש לצאת מהקופסא. 

כל השדרנים שהיו ב-88FM המקורית היו גם העורכים של התוכנית וזה מה שעשה את כל ההבדל. מדובר באנשים שאוהבים מוזיקה, ולדעתי פשוט לכל אחד ואחת מהם היה טעם טוב. זה משהו שכל כך קשה למצוא היום. אנשים עם טעם טוב שיודעים גם לבטא אותו בקול ייחודי ולא להכנע לעדר. אפשר לשמוע את זה מכל שיר בעריכה, כי הרי פלייליסט במובן המקורי שלה הוא לא רשימת שירים מוגדרת אותה מנגנים שוב ושוב בווריאציות שונות אלא יותר במובן של מיקס טייפ, בה יש היגיון וכוונה מאחורי כל שיר ובסדר ההשמעה. המיקסטייפים הכי טובים הם אלו שנבנים על ידי מישהו שאוהב מוזיקה. 

לאנשים ש"עורכים יחד" עם השדרים את המוזיקה בתחנה החדשה יש עבר גלגל"צי, נעמה הדסי ואביעד רוזנבוים. אם אתם מכירים את גלגל"צ, ואני מניחה שאתם מכירים, אין דבר שרחוק יותר מהעריכה של גלגל"צ כמו העריכה של 88FM המקורית, כי בניגוד לגלגל"צ מרגישים שמי שערך את המוזיקה חשב לפני שגיבב ערמת שירים ש"אנשים שאוהבים אלטרנטיב אוהבים לשמוע", שבן אדם בחר את המוזיקה ולא מחשב. ואני לא מתביישת להתייחס להדסי ורוזנבוים כמו מחשבים, או יותר נכון כמו רובוטים. הם חונכו לבחור מוזיקה "נעימה", שאפשר "להתחבר אליה", שלא תאיים. פלא שאפילו שדרית מצויינת עם יכולת עריכה מופלאה כמו טל ארגמן תהפך לסוג של שדרנית רצף כשמצוותים לה את הדסי חסרת המעוף? 

לא כל נוסחה מתאימה לכל מצב ולכל תחנה, והשטאנץ שהפך את גלגל"צ לתחנת הרדיו המואזנת ביותר במדינה הוא זה שיכול לקבור את התקווה של כל מי שרצה שיישאר לו מקום מפלט למוזיקה טובה. לא סתם מתארגנת מחאה על ההרס של התחנה האהובה הזו. אנשים מרגישים ובצדק שפוגעים להם באחד הדברים היקרים להם, המוזיקה שלהם, ובאנשים שמנגנים ובוחרים את המוזיקה שהם אוהבים. 

אם הכוונה היתה ליצור יותר זמן אוויר בגלגל"צ למוזיקה שקשה לי אפילו לכנות מוזיקה (כמו הז'אנר הים תיכוני וסטטיק ובנאל) ע"י כך שמעבירים את כל המוזיקה שדיברה למי שבאמת אוהב מוזיקה ל-88FM החדשה אז כנראה שהמטרה הושגה. כי גלגל"צ זה אף פעם לא "בגלל המוזיקה" ו-88FM החדשה היא כבר ממש לא "המוזיקה הכי טובה ברדיו". 

העוגן של הבוקר שלי, בועז כהן, על כל הידע המוזיקלי שלו והערות הביניים המחכימות עדיין שם, אבל מאוחר יותר, קשה לי לשמוע אותו כבר בדרך כי עד שהוא מתחיל לחמם מנועים אני כבר עמוק בעבודה. לפעמים אני מצליחה לתפוס איזה זנב של תוכנית. לפעמים זה גם מספיק לי, הלוואי ויכולתי לשמוע אותו יותר. רשימות ההשמעה של כהן היו מהמשובחות ששמעתי. 

עוד נקודה בה אני יכולה למצוא קצת נחמה היא התוכנית של בן רד ולצערי אני צריכה להאזין לה לאחר השידור בגלל שעת השידור המאוחרת (23:00?? סיריאסלי?). ניכר שאין שם יד מחבלת בעריכה, בן רד עדיין משמיע את אחת מהתוכניות הטובות ברדיו, בגלל המוזיקה וגם בגלל הערך המוסף שאני מקבלת. אני לא תמיד מתחברת למה שאני שומעת אבל אני תמיד יכולה להעריך את הבחירות שלו. עם זאת, עדיין חסר לי איזה Duality של Slipknot כדי להעיף את הגג בצהריים. 

אז 88FM החדשה הפכה נכון לעכשיו להיות לעוד תחנה על הסקאלה המשמימה של הרדיו הישראלי. אולי היו הרבה דברים מסואבים ומיותרים ברשות השידור אבל אם יצא ממנה דבר אחד טוב הוא 88FM המקורית. אני רק יכולה לקוות שמישהו יתעורר בתאגיד השידור ויבין שנעשתה טעות נוראית, ויחזיר את התחנה למה שעשה אותה כל כך טובה מלכתחילה. 

אפשר לחלום, לא?

Say Hello To Heaven

מסיבה מוזרה זו או אחרת מעולם לא הגעתי לכתוב פוסט מלא שמוקדש כולו לכריס קורנל. זה מוזר כי קורנל היה אחד האמנים שיותר אהבתי, אחד מהסולנים הכריזמטיים ביותר וללא ספק אחד הקולות הגדולים בעולם הרוק. זה כל כך עצוב לי שהפעם הראשונה שבה אני מקדישה פוסט לקורנל היא בנסיבות כאלו טראגיות. כל כך עצוב לי היה לשמוע שהוא מת. 

כריס קורנל (תמונה מפה)

כשראיתי את הפוסט הראשון בפייסבוק שמקשר לכתבה על המוות שלו פשוט לא האמנתי. לא יכול להיות שבגיל כל כך צעיר הוא פשוט ייעלם מהמפה המוזיקלית שלי. אבל עוד ועוד פוסטים שהציפו את הפיד שלי חנקו אותי מצער ולא השאירו מקום לספק. 

שלשום חזרתי הביתה מאוחר, ובזפזופ בין תחנות הרדיו תפסתי כמה שירים שלו, שנוגנו כמחווה עצובה. לא אשקר - הדמעות זלגו לי כאילו מת מישהו שהיה הרבה יותר קרוב אלי מאשר היה באמת, וזה בגלל שמה שהיה קרוב אלי היה המוזיקה שלו והקול שלו.

הקול הזה שידע לצרוח בדיוק במקום הנכון בשיר (או לאורך כולו אם צריך) ובעצם צרח את מה שאני הרגשתי כששמעתי אותו. רגש שעובר בצורה יותר ברורה ומדוייקת מאלפי בלדות משתפכות. זה היה אמיתי והגיע כתוצאה ממשהו אמיתי בצד השני ולכן היה קשה מאוד להשאיר את ההגנות מול השירים של קורנל בכל ההרכבים שלו.

אחרי שיצאתי מהאוטו עם ההדים האחרונים של Black Hole Sun עברתי ליד בניין בו כנהוג בימינו התאספה חבורה עליזה שנהנתה משירים בהם הפזמון היה מורכב מהמילים "מה עשית, זה לא מתאים, זה לא מתאים, מה שעשית". אתם יודעים, כאלו שירים, של "שמח". חשבתי לעצמי בייאוש איזו תהום פעורה בין קורנל לבין השיר הנוראי הזה. תרבות ה"שמח" עושה בדיוק את ההפך ממה שהמוזיקה של קורנל רוצה לעשות. ה"שמח" הזה מסמם, מטמטם, יוצר מצג שווא שיכול להיות למישהו טוב בלי שיהיה שינוי אמיתי. ולמה לא לשכוח מזה קצת. ולמה את חייבת להרוס. ואיפה הכפיים. 

אם אתם זוכרים (או לא) אני מעדיפה לצרוך מדיה כמו סרטים, הצגות וטלוויזיה בפורמט אסקפיסטי - דברים שיצחיקו אותי וינקו לי את הראש מחיי היומיום, במקום להזכיר לי בצורה טורדת שלווה כמה מכוער יכול להיות העולם. המקום היחיד שבו מעולם לא הייתי מסוגלת לברוח מהמחשבות שלי הוא המוזיקה. רגשות שאני מנסה להדחיק כמו פחד, ייאוש, ביקורת עצמית, אשמה ועצב עולים לפני השטח בלי מחסומים כשאני שומעת מוזיקה שמסוגלת לשחרר אותם. איכשהו המוזיקה של קורנל (ברוב הקריירה שלו) תמיד דיברה בשפה הרגשית שלי וגרמה לי להרגיש שאני לא לבד. ובכך טמון הכוח האדיר שלה עבורי. 

RIP

Hardwired to Self-destruct

אני חושבת שהאמרה "youth is wasted on the young" לא כל כך רלוונטית למוזיקאים. הרי אתם יכולים לראות שכל הנפילים של עולם המוזיקה חצו ברובם את גיל 50, ורובם גם עדיין נותנים בראש, אפילו עם עבר של סמים ו/או אלכוהול. אז אנחנו צריכים לדבר על העובדה שמטאליקה הוציאו אלבום חדש. 

מטאליקה מודל 2017 (תמונה מפה)

נראה לי שככל שאני מתבגרת אני צורכת את המוזיקה שלי רועשת יותר, מוזר קצת לא? הייתי מצפה שזה יהיה להפך. אני חושבת שזה מה שגרם לי להתחבר כל כך לשירים החדשים של מטאליקה. כי בפעם הראשונה שנחשפתי למטאליקה זה היה בתקופת "כבד יותר ורועש פחות" של Nothing Else Matters וחבריו. וזה כנראה לא היה מה שחיפשתי באותה תקופה ולכן הלהקה לא היוותה חלק משמעותי ממה ששמעתי בשנים בהן התעצב הטעם המוזיקלי שלי. 

האלבום הזה הוא רועש ומהיר, הת'ראש חזר לתפריט של מטאליקה - מעבר ל-heavy metal, ופשוט נשמע מצויין. נראה שהם קיבלו את הגרוב שלהם בחזרה, ושהם חוזרים לשורשים, בלי קליפים במיליוני דולרים של חדר מסתובב סביב להקה. פשוט להקה שמנגנת יחד.

והביחד הזה עובד, ועובד נהדר. בשלבים מסויימים כל הלהקה הופכת ליחידה אחת שגדולה מסך חלקיה המצויינים. אפילו שלארס אולריך הוא טיפוס דיי נאלח בעיניי, ולא הייתי מקדישה לפרצוף הזחוח ולקו השיער הפאתטי שלו אפילו תמונה אחת, אבל תכלס הוא נותן עבודה מעולה על התופים במה שהספקתי לשמוע מהאלבום, כאילו מישהו דחף לו שישיית XL והוא נזכר איך לתופף כמו שצריך, ושתופים זו מסירות ועבודה קשה. 

ורק לרפרנס - נחזור ל-1983 בה כמה חבר'ה מסן פרנסיסקו התחילו בסיבוב ההופעות הראשון שלהם

ובואו נדבר שניה על קירק האמט וסולו הגיטרה הקטלני שלו ב-Moth Into The Flame. מי עושה היום סולו גיטרה של 50 שניות שלמות (ספרתי!) בשיר? רק מי שיכול. ומטאליקה בהחלט יכולים. אין דבר אחד שהייתי משנה בסולו הזה. 

באופן כללי מטאליקה נראים ונשמעים בכושר שיא, שנראה גבוה יותר מזה של חלק מהלהקות הצעירות שפועלות היום, וזה ממש מרשים, אבל לא מפתיע. אפילו אם הם מלאי חשיבות עצמית הם יכולים להרשות את זה לעצמם כי מחסן הקרדיט שלהם מלא. הרבה פעמים כשאתה רוקסטאר אמיתי ולא יצור מהונדס של חברת תקליטים, המוזיקה היא הדבר היחיד שאתה יודע לעשות, וזה מה שדוחף אותך הלאה, ובמקרה של מטאליקה נראה שאין להם ממש ברירה אלא לכסח. 

לא פוסט סיכום שנה

אני יודעת שכל סוף שנה כולנו עסוקים בסיכומים. הכי טובים, הכי גרועים, הכי הכי. אבל אין לי מצברוח לסיכומי שנה כי מבחינה תרבותית חווינו לא מעט אובדן ולמעט שירים מסויימים שבטח כבר הזכרתי, אני לא רואה צורך לסכם משהו. מרגיש לי מעושה. 

אז החלטתי להקדיש את הפוסט האחרון שלי השנה לאירוע שלא רבים מאיתנו שמים אליו לב כל שנה אם אין ישראלי שמעורב - טקס הענקת פרס נובל. קצת היסטוריה - אלפרד נובל היה מהנדס וכימאי שוודי שהמציא (בין השאר) את הדינמיט. ההמצאה הזו הניעה מלחמות רבות מספור ועל מנת לתעל את ההמצאה שלו למקום אולי קצת יותר טוב ולשנות את הדרך בה נזכר שמו בספרי ההיסטוריה, צוואתו של נובל היתה ייסוד קרן להענקת פרסים לאלו שהביאו להתקדמות ותרומה לאנושות בתחומי הפיזיקה, הכימיה, הרפואה, הספרות והשלום. 

אם תשימו לב, בין כל התחומים המדעיים שתורמים לקידום האנושות בצורה מאוד ברורה (רפואה מודרנית, הנדסה מתקדמת, הבנה מעמיקה של מערכות שמביאה ליצירת כלים טכנולוגיים חדשניים) נמצאת גם הספרות. אולי השינוי והקידום שהיא מייצגת פחות חשוף לפנינו בגאדג'ט כסוף ומבריק אבל בשימוש נכון היא יכולה לבצע אולי את השינוי הכי משמעותי. ספרות ושירה, לא פחות מאשר שהיא יוצרת עולם פנימי עשיר ודמיון מפותח, מעצבת במידה רבה חלק מההשקפות של האדם. או לפחות עיצבה. 

כשהוחלט השנה להעניק את פרס נובל לספרות לבוב דילן הורמו לא מעט גבות. מה לדילן ולפואטיקה שלו ולמוסד המנופח והאקסלוסיבי שהוא פרסי נובל? אבל בעיני אין הגיוני מכך. אם אנחנו מדברים על תרומה לאנושות נראה שדילן השפיע על הרבה יותר אנשים מאשר אנחנו יכולים לדמיין. דילן הוא משורר חכם ווירטואוזי, למרות שהמדיה שלו היא פשוטה. היתרון שלה בכך שהיא פשוטה הוא יכולת החדירה שלה לקהלים רבים, ויכולת ההעברה שלהם לדורות הבאים. 

וינסטון צ'רצ'יל בציטוט שצריך לזכור, במיוחד עכשיו

אני גיליתי את דילן יחסית מאוחר, לא גדלתי עליו. אני גם חייבת להודות שהיתה לי תקופה דיי ארוכה שבה אני דיי נבוכה לגלות לכם מהי המוזיקה ששמעתי, ואני מניחה שלכולנו היתה את התקופה שאנחנו מעדיפים לשכוח (נכון?). אבל למזלי ההתבגרות שלי כאדם נעשתה במקביל להתבגרות המוזיקלית שלי והיא עדיין מתרחשת. כל דבר שאני שומעת או קוראת ומשפיע עלי ברמה עמוקה יותר משנה אותי קצת ומפתח אותי כאדם חושב. 

דילן לא הגיע לקבל את הפרס שלו, אבל כנראה שזה מי שהוא וכך הוא חשב שצריך להתמודד עם המצב. מי שהיה שם במקומו היתה פטי סמית', והיא ביצעה את אחד השירים היותר טעונים של דילן בגירסא מרגשת ומצמררת. אני לא יכולה אפילו להתחיל ולתאר במילים את הרגשות שהתעוררו בי בזמן ששמעתי אותה. אפילו מעידה קטנה או שתיים בביצוע הזה לא גרעו מהשלמות שלו ומהכוונה שהיתה טבועה בכל מילה ומילה. 

בוב דילן ופטי סמית', גריניץ' ויליג', ניו יורק, 1975
(תמונה מפה)

היתה כל כך הרבה אצילות ואנושיות בביצוע הזה. אני אף פעם לא יכולה לשים את האצבע על הסיבה שהופכת את פטי סמית' לכל כך מיוחדת בעיני. אמנית רב-תחומית שלא מגדירה את עצמה ולא מחפשת לעצמה משבצת. אם כבר מדברים על ספרות ועל סמית', בספרה הראשון, Just Kids, שכפי שאולי קראתם כבר בפוסט קודם השפיע עלי עמוקות, דילן מוזכר לא מעט כמישהו שתמיד ברקע ותמיד משמש כרפרנס תרבותי. סמית' כתבה על אחת ההופעות הרציניות הראשונות של הלהקה שלה, The Patti Smith Band שאליה הגיע גם דילן. 

The night, as the saying goes, was a jewel in our crown. We played as one, and the pulse and pitch of the band spiraled us into another dimension. Yet with all that swirling around me, I could feel another presence as surely as the rabbit senses the hound. He was there. I suddenly understood the nature of the electric air. Bob Dylan had entered the club. This knowledge had a strange effect on me. Instead of humbled, I felt a power, perhaps his; but I also felt my own worth and the worth of my band. It seemed for me a night of initiation, where I had to become fully myself in the presence of the one I had modeled myself after. 

השיר הזה, שנכתב בשנת 1962, לפני כמעט 55 שנים, לא פחות רלוונטי למצב העניינים בעולם היום מאשר היה בזמנו. הוא מראה לנו את המראה הדיסטופית של המקום בו אנו חיים והאנשים שהפכנו להיות. מראות מזעזעים שמתוארים בשיר פולק של טרובדור אמיתי ואותנטי. רצון שיקשיבו למילים ושיתנו להן לחלחל ולהשפיע. 

באופן מפתיע הביצוע של סמית' למילים של דילן לא עשה אותי מיואשת יותר (קראתם מה שכתבתי פה לאחרונה?) אלא הוא נתן לי איזשהו שמץ של תקווה, שלתרבות יש יכולת לשנות משהו בעולם הזה. רוב הזמן אנחנו מתעסקים בעטיפה הנוצצת כי זה קל. זה נוח. זה לא דורש מחשבה יותר מדי מעמיקה. קל יותר להתרכז במחשוף של קים קרדשיאן מאשר ביצירה ספרותית מורכבת או בשיר חדש שדורש האזנה מעמיקה, אבל חזרה לתרבות אמיתית, של רעיונות וסיפורים של ניסיון חיים שמועברים אלינו כצרכנים שלה בצורה אינטיליגנטית תגרום לנו לחשוב, ואולי לשנות. ישנם תכנים כאלו שמסתובבים, ולא מעט, וכל מה שצריך לעשות זה לחפש. 

תקראו לי נאיבית, אבל מהפכה בעיני יכולה להתחיל מרעיונות שנשתלים בנפש. אם הם שתולים שם מספיק חזק אז הם יעברו הלאה, ויקבלו כנפיים. ואם הרעיון הוא להסתכל על עצמנו ולראות איפה אנחנו יכולים להיות יותר אמפתיים ופחות דורסניים כלפי האחר אז מי יודע, אולי בעתיד יהיה פה מדהים. 

אני מאחלת לכם לשנה הבאה שתדעו לבחור את התכנים בהם אתם מתעמקים ושתנסו ככל יכולתכם לברור את הדברים הערכיים מכל הרעש הלבן שאופף אותנו. תקשיבו לאנשים שאתם אוהבים ותנסו להיות הגירסא הטובה ביותר של עצמכם. 

שתהיה שנה טובה יותר. 

Irreplaceable

האמרה ש"לכל אחד יש תחליף" נחשבת בעיני לאחד המשפטים הכי אידיוטיים שמישהו החליט להפיץ. כי זה פשוט לא נכון. כל כך לא נכון ובמיוחד בהקשרים תרבותיים. אין תחליף ללו ריד, אין תחליף לדיוויד בואי, ובהחלט לא ללאונרד כהן. אין תחליף לאמנות שהם יצרו, למוזיקה שלא היתה לה אפשרות אחרת אלא לצאת לאוויר העולם ולהשפיע על דורות של מוזיקאים שהגיעו אחריהם. 

תמונה מפה

והמוזיקה היתה מורכבת מרישום חוויות, הדברים שעברו עליהם (כמו הסיפור מאחורי Chelsea Hotel No. 2) והיום אמנים פשוט לא עוברים חוויות כאלה כי האטמוספירה היא כל כך סטרילית, כל דבר עובר בחינה בשבע עיניים ורוב התדמיות במוזיקה הפופולארית מהונדסות על ידי טובי המוחות השיווקיים. פעם האמן פשוט היה הוא, עם כל הטוב וכל הרע. בלי מסיכות לייפות דברים. אני מרגישה שאני מתגעגעת לתקופה שמעולם לא יצא לי לחוות בלייב אבל אני מבינה עם השנים וסרטי הדוקו שאני צורכת ששם היה יכול להיות המקום שלי. 

אני לא מתכוונת to go all matrix עליכם אבל הטכנולוגיה שהגיעה במטרה לשחרר אותנו היא זו שכובלת אותנו. גם כשאנשים הולכים להופעות הם לא מורידים את העיניים מהנייד. אתם רוצים להגיד לי שזה חופש אמיתי? חלוקת הקשב הנדרשת מבן אנוש כיום מורידה את טווח הקשב והריכוז. המסרים צריכים להיות תמציתיים וחותכים ואם אפשר גם פרובוקטיביים, כי בואו נודה, סקס מוכר. כולנו חוטאים בזה, אפילו בלי להרגיש. אנחנו רוצים שיסכמו לנו הכל, ואם אפשר במם או בגיפ, כי למה לא. למי יש בכלל זמן להקשיב לכל מה שיש לך לברבר?

(ואם הגעתם עד פה, תודה לכם)

עובדה ביולוגית ידועה היא שלגוף במצב מצוקה יש חזרה לאינסטינקטים הקדמוניים - fight or flight, להלחם או לברוח. ובמצב שהמוח התבוני שהפך את בני האדם למין העליון בכדור הארץ מתנוון לו אט אט זה לא מפליא שדעת הקהל נוהה אחרי מי שמדבר לאינסטינקטים האלו. אנחנו אלימים יותר, חסרי חמלה, ולא מתמודדים. לא כאינדיבידואלים, אלא כחברה באופן כולל, ועם הזמן זה מחלחל גם למי שהחזיק מעצמו את האדם הכי רגיש וקשוב. 

וכשאנחנו מאבדים את הרגישות אנחנו מאבדים אותה גם לאנשים וגם לאמנות. אני חושבת שאמנות היום היא פחות משפיעה מאשר היתה פעם מכיוון שאנשים פחות רגישים אליה. סף הגירוי כל כך עלה עד שאמן צריך לביים זירת רצח לכאורה כדי להעביר מסר. ולכן אין לנו במצב הנוכחי את הסבלנות המובנית לשבת ולהקשיב, אם למוזיקה או אם אחד לשני. להגיד את האמת, גם אם כולם מנפנפים בקאנונים מוזיקליים שנשארו חקוקים בהיסטוריה כמו פינק פלויד, לד זפלין או אפילו אלביס, יש לי תחושה שיצירה פסיכדלית בת 14 דקות (פנומנאליות ככל שיהיו) לא ממש תתקרב למיינסטרים היום. או אפילו תהיה בעלת אפיל מספיק רחב כדי להפוך לנכס צאן ברזל. 

נראה שאין היום דבר כזה, נכס צאן ברזל. ההיסטוריה המוזיקלית שנעביר הלאה תהיה ברובה מה שנוצר והתפתח לפני הבום הטכנולוגי שסחף אותנו. כי מה באמת יישאר אחרי שכל הגדולים באמת ילכו לעולמם? איזו היסטוריה מוזיקלית יוצר הדור שהיום פעיל? איזו מורשת בדיוק ישאירו קולדפליי, סו-קולד הלהקה הכי גדולה בעולם היום? ואיזה קלאסיקות תשאיר המלכה ביונסה? כשהעיסוק הוא בעיקר להקפיץ וליצור עוד מסחטת לייקים אין יצירה של אמנות אמיתית ואין יצירה של הדהוד על זמני. 

אני לא מתכוונת להגיד שאין היום מוזיקה טובה, אני מבלה את רוב הפוסטים שלי בלכתוב לכם על המוזיקה שאהבתי ולמה, אבל בעיקר כשהגדולים הולכים מאיתנו אני מתמלאת בפחד על מה ישאר מהמוזיקה שאני אוהבת היום במרוצת הזמן. 

ובחזרה לכהן. אולי הוא לא היה כוס התה של רוב אוכלוסיית העולם אבל אי אפשר להכחיש את היופי במוזיקה שלו. אני מוצאת שככל שאני מתבגרת ומתפכחת אני מוצאת יותר ויותר יופי ונקודות התחברות אליה. אין שם פירוטכניקה וזיקוקי דינור. יש שם חוויות, סיפורים, רגשות אמיתיים ותשוקות אמיתיות. במיוחד בעידן הסיתנטי הזה אני מחפשת את הדברים האלו יותר מתמיד. ובגלל זה כל כך עצוב לי לראות עוד אחד מהגדולים הולך מאיתנו. ובגלל זה ירד על דכדוך כל כך גדול. כי אם לא נמצא את הסבלנות לשבת ולהקשיב באמת ולבנות את ההיסטוריה עכשיו, לא נישאר עם הרבה להמשיך איתו, והחלק העצוב ביותר זה שכנראה לאף אחד לא באמת יהיה אכפת. 

חמישה שירים שאהבתי לאחרונה

חילופי העונות עושים לי טוב. אחרי חודש אוגוסט הנורא בו הדבר היחיד שהמוח שלי מסוגל לו הוא פעולות חיים בסיסיות מגיע איזה משב קריר בערב, או הבקרים המוקדמים שהופכים לקרים מדי ללבוש הדיפולטיבי הקייצי שלי. אפשר לנשום שוב. אז באווירה הסתווית המרעננת הזו אני שמחה לחזור עם חמישה שירים מעולים שאהבתי לאחרונה. 

Get Cozy (תמונה מפה)

1. Jack Garrat - Worry

השיר הזה מסתובב כבר דיי הרבה זמן ב-MTV2 והחלטתי שכדאי לכתוב עליו כבר כי אני מאוד אוהבת אותו. ג'ק גארת עושה מוזיקה פ'אנקית עם הרבה נשמה, והוא סוג של להקה של איש אחד. מי באמת צריך כבר נגנים היום? גם אד שירין עושה את זה בהופעות. טכנולוגיה זה משהו. בכל מקרה מבדיקה מהירה שלי ביוטיוב פורמט ההופעה החיה מאוד מחמיא לגארת (יותר מאשר וידאו מבויים) כי הכוונה שיוצאת מהגוף שלו תורמת לשיר המצויין כשלעצמו בצורה עצומה. 

2. Bishop Briggs - River

יש הרבה שירים על נהרות - ג'וני מיטשל, ברוס ספרינגסטין, לאונרד כהן והדצמבריסטים. כולם שרו על נהרות. ואת כולם אני אוהבת. באופן אולי לא מפתיע גם את השיר של בישופ בריגס (שם הבמה של המוזיקאית הבריטית שרה מקלכלין) התחבב עלי ביותר. אני מסתכלת עליה כגרסה הנשית של ג'ק גארת, יש בסגנון ההגשה שלהם קווים מקבילים, וזה ממש לא רע. נראה שבשניהם יש טונות של אנרגיה עצורה שמשתחררת רק כשהם פותחים את הפה לשיר. 

3. Michael Kiwanuka - The Final Frame

הנה לכם מוזיקאי לכאורה פשוט, שלא עושה משהו שונה מאשר אבותיו המוזיקליים אבל עושה את זה כל כך טוב שפשוט אי אפשר להתעלם. אתם בטח מכירים את השם מייקל קיוואנוקה מהסינגל שרץ בגלגל"צ Home Again (שגם זכה לקאבר מצויין של יגאל בשן!). באלבום האחרון שלו, בו לדעתי הסטייל המוזיקלי שלו התחדד אפילו עוד, אמנם קיוואנוקה לא זוכה לחיבוק רדיו הפופ המקומי אבל מגישים מסויימים ב-88FM חולים עליו וככה התוודעתי לשיר הזה. מדובר בשיר נוטף נשמה ורגש והוא ממש מתאים למזג האוויר המתקרר

4. Ryley Walker - Roundabout

עוד מוזיקאי נהדר שנחשפתי אליו בעקבות 88FM הוא ריילי ווקר, טרובדור אמריקאי מודרני,קצת מזכיר לי את ראיין אדמס. השיר מרגיש לי כמו מעגל, בהתאמה לכיכר המטאפורית והממשית עליה הוא מדבר. כי כיכר זה קונספט מנחם, תמיד אפשר לחזור ולפנות במקום בו פספסנו. אני מאוד אוהבת את הסגנון הלא-מתאמץ של ווקר, ההגשה שלו היא כמעט אגבית, אבל השילוב של המילים הנהדרות עם הגיטרה של ווקר וה-phrasing המדוייק שלו נותן המון כוח למוזיקה. הוא מופיע בדצמבר בבארבי ואני שוקלת ברצינות ללכת. כדאי?

5. Highly Suspect - Lydia

ובמעבר חד, נסיים עם קצת רעש משובח. לא חשבתם באמת שיעבור פוסט כזה בלי לפחות אחד, כן? השיר הזה מלוכלך במידה, שבור במידה וכולו ממכר, במיוחד ה-"I can't fucking breath" בדקה 2:41. כמעט גורם לי לסלוח על קעקוע הצוואר שלו. הקליפ שלו שצולם בשוט אחד (!!) פשוט מהפנט. סיפור משעשע - ראיתי את הקליפ ב-MTV2 ושכחתי לרשום לעצמי מי המבצע ומה שם השיר אבל זכרתי איך הקליפ נראה וככה גם מצאתי אותו. נפלאות האינטרנט. 

Nu Boy Band

פעם היה מוסד של להקות בנים, ארבעה או חמישה בנים יפים אבל לא מדי, שרים יפה אבל לא מדי ורוקדים יפה, אבל לא מדי. הכל באמצע כדי לא לאיים וכדי שהבנות שצורחות בהופעות שלהם יוכלו לקבל את האשליה שאולי יש להן סיכוי לצאת עם אחד מהם. זו בעיקר מכונה, משומנת ומניבה שמטרתה לייצר מקסימום רווחים במינימום יצירתיות. אל תבינו לא נכון - יצאו מכל הדבר הזה להיטי פופ נהדרים ואת חלקם אני גם אוהבת מאוד, אבל עדיין, היה ברור לכולם במה מדובר ומה נמצא מהצד השני. 

זוכרים?

אבל לאחרונה אני שמה לב שיש עיוות קל של חוקי המשחק - גל שוצף של להקות אימו ונו-מטאל ואיך לעזאזל שלא קוראים לזה היום (מעולם לא הייתי טובה בהגדרות) שנראות אותו דבר ונשמעות אותו דבר וכולן ממלאות את MTV Rocks. אל תטעו - אולי הלייבל שלהן משווק אותן כלהקות רוק רציניות אבל הדבר היחיד שמקשר אותן לרוק אולי זה הגיטרות והדיסטורשן. תכלס מדובר בשיר פופ אחרי שיר פופ פר-אקסלנס. יש פה נוסחה, בדיוק כמו בלהקות הבנים של הניינטיז - פה היא קצת שונה מהמקור אבל בכל הלהקות האלו תשמעו את אותם שילובים של בתים עם מילים מורבידיות שפונות ללב הפצוע של המנודים חברתית מלווים בפזמונים ממכרים וסוחפים, קליפים שופעי דימויים מורבידיים (שדים, רוחות, אריות ונמרים, הו מיי!) ובאופן כללי מראה זהה לגמרי אחת לשניה שכולל פק"ל קעקועים מרשים (tattooing your neck is so hot right now). באופן כללי הם נראים כמו הסטריאוטיפ של להקת רוק אבל מבחינתי הם הכל חוץ מאשר. 

True Story (תמונה מפה)

הרבה מהם שואלים את הסגנון מלהקות גלאם דוגמת קיס ומוטלי קרו - שיער גדול, איפור גדול ושואו גדול, אבל הם שוכחים דבר אחד - בשלב מסויים ההצגה הופכת להיות לשם ההצגה בלבד. אם אתה רוצה להיות שם רק בשביל השואו אז אולי כדאי כבר להפוך לאמן מיצגים של אייליינר?

ורובם פשוט מחייכים יותר מדי. לא שמפריעים לי חיוכים, אבל ראבאק, אם אתה שר על העולם שנחרב תוך כדי אפוקליפסת זומבים אוכלי אישונים הייתי מצפה שלפחות תתנהג בהתאם לתפקיד. יש פה דיסוננס מעצבן - מצב אחד "קחו אותנו ברצינות, אנחנו כל כך רציניים עם הרצינות שלנו, אנחנו כל כך חשים את המוזיקה כך שהיא גורמת לנו to feel all the feels" ומהצד השני "תראו איך האייליינר שלי נמרח on fleek, וגם הפן שלי נהדר היום, כל כך מבולגן באופן מוקפד". יש לי תחושה שה-glam squad של הלהקות האלו לא מביישת את נעמי קמפבל והיידי קלום יחד. אבל זו רק הרגשה. 

אפשר לתת את אנדי בירסאק כדוגמא טובה מאוד לעניין הזה - סולן להקת Black Veil Brides, וגם בעל פרויקט סולו משל עצמו תחת השם אנדי בלאק. בלהקת האם שלו נראה שהוא ביצע היבריד מוצלח של גלאם, פופ ותכני גות' עם כל התעופה העצמית שמתלווה לזה - בומבסטי ומוגזם, אבל כאנדי בלאק הוא פשוט סולן להקת בנים. יש לו קול מצויין שמתאים גם לשירה נורמלית וגם לצרחות האופייניות לז'אנר אבל מי הוא בעצם? באיזה קצה של הקשת הוא נמצא? אל תבינו לא נכון, אני מאוד מחבבת את השיר We Don't Have To Dance, והוא מאוד קליט, אבל האימאג' לא מתאים לתוכן. בעקרון כשמפשיטים את שני השירים הם בבסיסם שירי פופ מהוקצעים בעיבוד רוקיסטי. 

כי רוק זה לא בלבוש או בקעקועים ולא בדיסטורשן ולא בצרחות. רוק זו גישה, זה משהו שיש למישהו מתוך תחושה פנימית טהורה ואמיתית. קחו לדוגמא את פרנק בלאק, סולן הפיקסיז - הוא אולי נראה כמו אינסטלטור אבל הוא פאקינג רוק סטאר, בלי מניירות ובלי מכנסי עור מיותרים. 

הלהקות האלו כל כך משקיעות בעטיפה המנצנצת והמרשרשת ובמוזיקה הנוסחתית (גם אם סוחפת) שהם שוכחים מהנשמה. כדי להרגיש משהו אמיתי חייבים שתהיה שם כוונה למשהו יותר מלהופיע בטלוויזיה. בגלל זה בדיוק אני מתעבת ריאליטי כלום דוגמת "האח הגדול" בה אדם יכול לא לעשות כלום ועדיין לזכות. 

עוד דוגמא מייצגת לטרנד הזה היא הלהקה Asking Alexandria. בשלבים המוקדמים של הדרך שלהם היא היתה להקת מטאל-קור בריטית שחיה על הקצה ומגישה את השירים שלה משופעי צרחות ועכשיו מה נהיה מהם? אם לשפוט לפי השיר Here I Am שרץ יחסית הרבה ב-MTV Rocks יש פה להקה שמייצרת עוד שיר פופ בנוסח מטאל. לא יכולתי שלא לשים לב לתנועות הידיים האקספרסיביות של הסולן שמלוות את המוזיקה ולא יכולתי להיזכר מאיפה הן מוכרות לי. אגב - כל להקה ששרה שהיא the voice of a generation היא בהכרח לא כזו. 

השבוע נסעתי בדרך הביתה מהעבודה ושמעתי פרסומת להפנינג כלשהו בו יערכו מופעי סקייטינג, מופעי גרפיטי ומופעי ברייקדאנס. זה מאוד העציב אותי כי כל צורות הביטוי האלו היו פעם דברים מחתרתיים ומרדניים שהגדירו את תרבות האנדרגראונד ועכשיו הם "מופעים" או "מיצגים". מין קרקס ממוסחר שמישהו חושב שיש לו איזשהי קשר למגניבות ואותנטיות. והבעיה שאנשים קונים את זה כי רובם כבר שכחו איך אותנטיות נראית. היצע התכנים בתרבות הפופולארית היום הוא כל כך מהונדס וסטרילי. פלא שצריך לחפור כדי למצוא את הפנינים האמיתיות? 

Perhaps Too Long

יש לי חבר טוב, שמו יובל. הוא תמיד היה איש המוזיקה, לא רק בשיחות המעניינות שהיו לנו על מוזיקה אלא שהוא היה בתוך זה - הוא ניגן בלהקה. הוא כתב מוזיקה. אלו שני דברים שתמיד הערכתי בו, ותכלס דיי קינאתי בהם במיוחד שאני מעולם לא הצלחתי לאזור את ההתמדה והקואורדינציה שנדרשת על מנת לנגן בעצמי. אבל יש דברים שפשוט צריכים לקבל. 

לכן אני מרגישה בת מזל על האפשרות שהיתה לי ללוות את הפרויקט החדש שלו - כסולן וכותב השירים של ההרכב Long Day. בשלב ההקלטות של האלבום שמעתי כמה דמואים שאהבתי מאוד ואני שמחה שאני יכולה לכתוב היום על האלבום השלם, Perhaps Too Long (זמין להאזנה פה). 

רק דיסקליימר קטן - מכיוון שיובל הוא חבר אני לא הכי אובייקטיבית, אבל זה לא הופך את הפוסט הזה ל"פוסט ממומן". קודם כל אם היו משלמים לי לכתוב על כל דבר שאני אוהבת המשכנתא שלי היתה נסגרת כבר מזמן ודבר שני, מי שקורא אותי מספיק זמן יודע שאין לי אחד בפה ואחד בלב. כל מה שיש בפנים יוצא החוצה. אחרי שהסרנו את המכשול הקטן הזה אנחנו מוכנים לעבור לתכלס. 

ההרכב Long Day כולל את יובל (פניכל, שירה וגיטרה), גור אורן (בס) ועמית סרפר (תופים) והם מבצעים מוזיקת רוק כייפית שמראה בדיוק באיזה עשור התעצבו ההשפעות המוזיקליות שלהם. ככל שמתקדמות ההאזנות (והאמינו לי שהאזנתי לאלבום כולו דיי הרבה) שומעים את ההשפעות וההשראות על רוח האלבום - שמעתי שם את סאונדגרדן, נירוונה, אליס אין צ'יינס, פרל ג'אם, פיית' נו מור, אינקבוס ורד הוט צ'ילי פפרס. אי אפשר לברוח מהעובדה שכל מה שמוזיקאי שומע מוצא את דרכו בצורה כלשהי למוזיקה שלו.

עם זאת, אלו רק מקורות השראה. מה שחשוב זה מה שאתה עושה איתם - ובמקרה של Long Day יש משהו חדש שנשמע מוכר ומנחם. כל מי שמתחבר לסגנונות הגראנג' והאלטרנטיב יוכל לזהות אותו מיד ולדעת שהוא משדר על אותו תדר כמוהו. מהבחינה הזו האזנה לאלבום הזה היא כמו מפגש עם חבר ותיק שאף פעם לא באמת פגשת. נשמע הגיוני? 

כי אנשים, במיוחד כאלו שגדלו בניינטיז הם יצורים נוסטלגיים. בגלל זה אני ממש לא מתפלאת על כך שהמוזיקה בתחנות הרדיו המובילות בארץ (גלגל"צ ו-99FM ואתם יודעים מה, גם לפעמים 88FM אהוביי) סובבת את העשור ההוא (בתיבול נדיב של אייטיז. כי אם יש משהו אחד שמי שהיה מתבגר בניינטיז מתגעגע אליו יותר מאשר מוזיקת ניינטיז היא מוזיקת האייטיז שמעולם לא חווה בלייב) 

הרצף הפותח של האלבום (Wrong ו-Advice) דואג להכניס את המאזין למוד הנכון. בואו נגיד שאם לא הייתי זורקת את הדוק מרטינס שלי לפני שנים זה היה זמן טוב להוציא אותן. השיר השלישי Ship עבר אצלי תהליך מעניין כי שמעתי אותו בשלב הדמו ולא ממש התחברתי אליו, במיוחד לא לקטע הדיבור שיש בו, אבל כשהאזנתי לו בקונטקסט של האלבום התגובה שלי אליו היתה אחרת לגמרי. אולי זה המקום האחר בו אני נמצאת בחיים שלי או אולי משהו אחר אבל בכל פעם שאני שומעת את השיר אני מצטמררת, ועד שמגיעים הזכרונות שהושארו על החוף כבר מבצבצות לי דמעות. פשוט קתרטי ונפלא.

שני היילייטס נוספים באלבום לטעמי הם Slip Away ו-Nation. מבחינה מלודית הייתי יכולה לראות את Slip Away בכיף באלבום שיצא מסיאטל בתחילת הניינטיז, יש לשיר הזה עיבוד מוזיקלי וזרימה מצויינים והפזמון שלו ממכר, היה דבוק לי לראש כמה ימים טובים. השיר Nation הוא פשוט פצצת אנרגיה נהדרת, הסאונד סמיך ועוטף, ה-phrasing מדויק והוא התנגן אצלי בריפיט לא מעט. 

גם אם תמיד מחפשים את הדבר החדשני הבא, לפעמים המוזיקה מספיקה כמו שהיא - what you see is what you get. זה מה שכל כך התחברתי אליו בגראנג' ואני חושבת שזה מה שגרם לי להתחבר לאלבום הזה. אין פה ניסיון להתחכם אבל גם אין פה התפשרות. רואים שיש פה אהבה לז'אנר והרבה כבוד אליו. ההרכב הוקם אי שם ב-2013 והאלבום בושל במשך זמן דיי ארוך, ואתם יודעים מה? היה שווה לחכות. 

קצת קולטורה

אני לא האדם הכי נורמלי כשמדובר בדברים שאני אוהבת, ובאופן ספציפי במוזיקה. אני יכולה לשאת מונולוגים חוצבי להבות בדיונים סוערים בנושאים הכי אזוטריים הנוגעים לפלייליסט של גלגל"צ לדוגמא. ולכן הצריכה שלי היא גם מאוד רחבה ולא הכי שפויה - אם יהיה איפשהו בחוץ תוכן מלווה מוזיקה שיעניין אותי - תערוכה, ספר, סרט, סדרה וכו', אני אעשה כמעט הכל כדי להשיג אותו. כאמור, קצת משוגעת. 

אז החלטתי להקדיש פוסט לתכנים המלווים האלו, שסובבים בבסיסם סביב המוזיקה כי בהחלט צרכתי לא מעט מהם לאחרונה. אז מה היה לנו שם? 

טלוויזיה

הריאליסטית - ויניל (Vinyl)
קחו את העיר האהובה עלי בעולם עם התקופה הכי מרתקת במוזיקה וקיבלתם את אחת הסדרות המצויינות והממכרות שעלו למסך לאחרונה (באדיבות HBO). ואם כל זה לא מספיק אז בין המפיקים והיוצרים מסתתרים שני אנשים שאולי שמעתם עליהם, מיק ג'אגר ומרטין סקורסזה. סצינת המוזיקה הניו יורקית בסבנטיז כפי שהיא נראית מאחורי הקלעים, דרך המבט של לייבל מוזיקה שבראשו עומד הטיפוס המזוהם אך זה שגם אי אפשר לעמוד בפניו, ריצ'י פינסטרה (בובי קנבאלה בתפקיד חייו) דרך בליל של סקס, סמים, אלכוהול, כסף ושגיאות טראגיות וכמובן מסביב להכל המוזיקה - שנשלטת בעיקר ע"י פ'אנק ורוקנ'רול מטונף פחות או יותר. תענוג. 

הסטרילית - Roadies
אחרי צפייה ב-Vinyl היו לי ציפיות מאוד גבוהות מ-Roadies שמתארת את עלילותיו של צוות הפקת סיבוב הופעות של להקה מונפצת כלשהי. במיוחד שאחד היוצרים שלה הוא קמרון קרואו שאחראי לאחד הסרטים שאני הכי אוהבת, Almost Famous. לוק ווילסון מקבל תפקיד ראשי שיש בו לכאורה בשר אבל הוא, ובכן, לוק ווילסון. איך אפשר להשוות את כריזמת הפתית הלא נוכחת שלו לזו של בובי קנבאלה? אני יודעת שזה גם תלוי בדמות ובהגדרה שלה, אבל בחיאת ראבאק. לא אהבתי כל כך את הסדרה הזו. היא חמודה. וכל בחורה יודעת (וגם בחורים מודעים) שהמחמאה "חמודה" היא הכי גרועה. זה מין סיטקום פוגש דרמה פוגש דמויות מודעות מדי לעצמן שנושאות מונולוגים דוסון קריקיים ארוכים מדי. והיא כל כך סטרילית. כאילו כל מי שעובד בהפקות מוזיקליות אלו היפסטרים וחנונים. או אנארכיסטים שמבטאים את עצמם ע"י שכלול טכניקת הכנת האספרסו. האינטריגות הן לא אינטריגות והדרמה היא יותר טנטרום מתמשך. שני פרקים הספיקו לי להחליט שאת זה אני לא קונה. נקסט!

ספר

Patti Smith - Just Kids

הסיקסטיז והסבנטיז בניו יורק היו כר פורה למוזיקה ואמנות (שמים לב לנושא מוביל פה?). הפתיחות, החופש וההרגשה שהכל אפשרי הביאה להתפוצצות של אמנים מתחומים שונים - ג'ניס ג'ופלין, ג'ימי הנדריקס, בוב דילן ואנדי וורהול אם למנות רק כמה מהם. ביניהם היתה גם אישה אחת, עוף מוזר וייחודי שבאותה תקופה היתה הדבר הכי נורמלי באזור והיא פטי סמית'. 

A photo posted by @lolasparks83 on

באוטוביוגרפיה הזו היא מספרת את הסיפור של אותה סצינה ניו יורקית מבעבעת דרך הסיפור האישי של הדרך האומנותית שלה ושל רוברט מייפלת'ורפ, כאשר הם היו המוזות אחד של השני. מייפלת'ורפ התפרסם כצלם מוכשר בעל אסתטיקה ייחודית בתיעודו אמנים שונים באותה תקופה וכן את סצינת הגייז וה-S&M שהתרחשו בחדרי חדרים ובמועדונים סליזיים ולא במיינסטרים (להצצה לפורטפוליו המרתק של מייפלת'ורפ אני ממליצה לכם להיכנס לאתר הזה). 

התמונות של מייפלת'ורפ וסמית' הן חלק מסדרת צילומים של הצלם נורמן סיף, 1969

יש כל כך הרבה אהבה ותשוקה לאמנות בסיפור הזה. סמית' כותבת פרוזה כמו שהיא כותבת שירה, והתוצאה מהממת (במובן האמיתי ביותר של המילה). הרי היא הכי פאנק שיש. יש לה יותר אנרכיזם וגישת פאנק בציפורן בזרת מאשר לכל להקות ה"פאנק" שפעילות היום. כי פאנק זה בעיקר האטיטיוד. אני באמת באמת מעריכה את האישה הזו ואת המקום אליו היא הגיעה (האישה הראשונה אי פעם שקראה להרכב שלה על שמה!) ואני חושבת שכל אוהב מוזיקה אמיתי חייב לעצמו לקרוא את הספר הזה לפחות פעם אחת. 

רגע של כיף מוזיקלי

ג'יימס קורדן מה-Late Late Show מגיש פינה בתוכנית שלו בה הוא לוקח סלב כלשהו לסיבוב ברחבי LA ושם הם חוגגים ב-carpool מוזיקלי במיוחד. אם המתארח הוא המוזיקאי עצמו אז השירים הם בעיקר שלו. בנוסף, בגלל האופי הבלתי אמצעי של הפינה הזו השיחה שמתרחשת ברקע מרגישה הרבה יותר נינוחה ופתוחה מאשר ראיון באולפן. אחד ה-carpools המצויינים שהיו לאחרונה היה זה בו התארחו הרד הוט צ'ילי פפרס בהרכב מלא ומה שהלך שם זו קומדיה מוזיקלית במיטבה. אם אתם רוצים לראות את כל הפינות בערוץ היוטיוב של התוכנית זה יכול להעביר לכם את הזמן בכיף. 

שירים שגנבתי

כאשר מוזיקה משחקת תפקיד כל כך חשוב בחיים של אדם, סביר להניח שהוא ימצא את עצמו במערכת יחסים עם אדם אחר שחושב כמוהו. כי אחרת לדעתי זה פשוט לא יכול לעבוד. רפרורים שונים במהלך שיחות, התלהבות יחדיו משירים ששניכם אוהבים, ולמצוא את השירים המיוחדים שלכם (אתם מוזמנים להקיא קשתות כרגע, אני לא אעלב). 

תמונה מפה

עם השנים יש דיפוזיה בין הסגנונות האהובים על כל אחד מכם. וזה בסופו של דבר תהליך הגיוני שמראה על ההשפעה שהאדם השני מחיל עלינו, ואת השינויים שאנחנו עוברים בזכותו. הפלייליסט האישי שלנו מקבל דברים שלא הכרנו קודם אבל אנחנו מכירים ואוהבים עכשיו כי מישהו שאנחנו אוהבים הראה לנו את הדרך אליו. 

זה לא שונה גם במקרה שלי, אני איתנה בעמדתי המוזיקלית אבל מוכנה לספוג דברים שמתיישבים לי טוב באוזן ולהטמיע אותם אצלי בפלייליסט. יש לי מזל שהבחור שלי ואני מתייחסים באותה צורה למוזיקה, מאוד רגשית וקרובה ללב. הטעם המוזיקלי שלנו לא חופף כמעט אבל הוא נע על אותה סקאלה רחבה מאוד של רוק ומתבסס על מלודיה מצויינת. אצלו זה יותר כבד עם הבלחות פופ וכמובן אייטיז. איך אפשר בלעדיהן? 

היתה תקופה לפני שבכל רכב היה A2DP ואי אפשר היה לשמוע מוזיקה ישירות מהסלולרי, אז היינו מסתמכים על דיסקים. נו, הדברים העגולים הנוצצים האלו שהיום בעיקר משמשים להברחת ציפורים. מכיוון שזה היה האוטו שלו זו היתה המוזיקה שלו, אני מכבדת את זה. ומכיוון שהמוזיקה שהוא אוהב לא ממש השתנתה או התעדכנה עם השנים, היה שלב בו האזנו במשך 4 שנים (!!!) לאותו דיסק עמוס מוזיקה (עדיין היו נכנסים שם המון שירים). ומה לעשות, ספגתי חלק מזה. אפשר להאשים אותי? 

סגנון ששולט ביד רמה בפייליסט של הבחור הוא הרוק הגותי, Nightwish, Within Temptation ו-Evenessence. היו בטח עוד כמה אבל אלו היו ההרכבים העיקריים. הרכב רוק כבד שכוחו העיקרי מגיע מסולנית עוצמתית עם קול גדול. והן בדר"כ גם יפיפיות הורסות. לא שזה היה קשור למשהו. 

קחו לדוגמא את השיר The Howling של Within Temptation, שאותו אני אוהבת במיוחד בגירסת ה-Black Symphony - העיבוד התזמורתי העשיר הופך את השיר לעוד יותר דרמטי. קורה משהו מיוחד לדעתי בחיבור של להקות רוק עם תזמורת קלאסית מלאה. קונצרט רוק במלוא מובן המילה. 

עוד שיר בז'אנר הזה הוא Cold Heritage של להקת Lacuna Coil. אני יכולה להגיד עכשיו שבהסתכלות לאחור זה ה-שיר שלי ושל הבחור. יש בו משהו שמדבר לשנינו בדיוק באותה הצורה. 

המחלקה האחרונה בה אימצתי משהו היתה ה-Heavy Metal (אני מרגישה מטומטמת לכתוב את זה בעברית). אני חייבת להגיד שאת להקת Disturbed לא הכרתי לפני שהכרתי את הבחור. לרוב לא התחברתי, צחקתי עליו שזה הכל נהמות ודיסטורשן, ועם זאת מצאתי כמה שירים לאמץ, אחד מהם הוא Prayer 

ואולי זה רק במקרה אבל את החידוש הלא פחות ממופלא ש-Disturbed עשו לשיר האלמותי של סיימון וגרפונקל, Sounds of Silence, אני זו שהכרתי לבחור. כל שינוי של קלאסיקה כזו צריך להעשות בחוכמה וברגישות, והקול של הסולן דיוויד דריימן (יהודי כשר!) כל כך שונה מהקולות העדינים יחסית של סיימון וגרפונקל עד שזה כמעט לא נתפס איך זה יסתדר. אבל צריך להאזין רק פעם אחת כדי להבין כמה חוכמה יש בעיבוד המדוייק שנעשה פה. יודע מתי לשים את הרגל על הברקס ומתי להמריא לשמיים. לדעתי אפילו מחזק עוד את המסר של השיר. והיי, מסתבר שדריימן ממש יודע לשיר! 

Comfortably Numb

אם יש משהו שמאפיין את הקשר שלי עם חדשות ביומיום הוא ההימנעות המוחלטת שלי מהן. הן מסתננות אלי רק במבזקים ברדיו מדי פעם כשהמוזיקה שלי לא מחוברת למערכת ברכב, וגם אותם אני מסננת ברובם. אין אצלי עיתון בבית, ואם הטלוויזיה דולקת בשעה שמונה אז זה על ערוץ לייפסטייל כלשהו. 

זה לא בגלל שאני לא יודעת מה קורה, להפך. אני מעודכנת מפה ומשם. מכירה את הפרשיות ואת המצב. אבל לשמוע את זה יותר מפעם אחת ביום עושה לי רע. יש גבול לרמת הג'יפה שאדם יכול לספוג אם הוא רוצה לשמור על האנושיות שלו. בגלל זה אני גם לא רואה יותר את "משחקי הכס". רק את "משחקי השף". אתם חייבים להבין, בסוף כל יום אני רוצה משהו שירחיק אותי מהכאן ומהעכשיו, אני לא רוצה משהו שיחדד לי כמה דפוק העולם וכמה אכזריים אנשים ויגרום לי לרצות למות. אני רוצה אסקפיזם ואני רוצה אותו במנות מדודות שיאפשרו לי להמשיך חיים נורמטיביים בלי להשתגע.

השבוע קיבלתי שוק שלא רציתי בדמות הפיגוע בשרונה שהפסיק באבחת מחבלים נוראית אחת את אחת מהתוכניות הכי אסקפיסטיות על המסך - "בייק אוף ישראל". כי הרי גם אם דוקרים אנשים ברחובות, היי! תראו איזה יופי של בסיס דקואז וגנאש שוקולד לבן מהמם יצא לציונה פטריוט. לאשליה שיש פה חיים נורמליים. 

התיאור המפורט מהלך אחר מהלך של הפיגוע המזעזע הזה, הדיווח המתמיד מהשטח כאילו כל שניה יש משהו חדש לדווח עליו. הם רוצים לראות את הדם, לתת את ההרגשה שהנה חיים אתגר מסייע בגופו ללכידת המחבל. להקרין שוב ושוב את הסרטונים (ב-HD!) ממצלמות האבטחה שמראות את המחבלים קמים מהשולחן ומתחילים לירות לכל עבר. ואת האנשים שבורחים כמו עכברים למקום מחסה. זה נוראי. לא פחות מפורנוגרפי. אני לא רוצה לראות את זה. מספיק לי לשמוע תקציר. באמת שאני לא צריכה את רמת הפירוט הלא הגיונית הזו שגורמת לי להרגיש כאילו אני חס וחלילה שם. מה זה נותן למישהו? איזה דבר טוב יכול לצאת מלראות את זה? בא לי להקיא. 

אז באותו ערב פשוט כיביתי את הטלוויזיה והלכתי לישון. 

וביום שאחרי פשוט ברחתי למוזיקה, כי זה היה הדבר ההגיוני היחיד לעשות. בדרך לעבודה אני שומעת את "רוקר טוב" של בועז כהן ב-88FM ואני תמיד שמחה לגלות פנינים חדשות דרכו. אחת מהפנינים שדיברו ישירות לצורך האקוטי שלי באסקפיזם היה שיר של סיגור רוס (Sigur Rós) האיסלנדים המופלאים. הג'יבריש המרחף על המוזיקה העשירה והעוטפת היה השילוב המדויק של זיכוך ואפיות. לא יכולתי שלא לשבת ולחייך לכל אורכו המכובד. 

למחרת כהן השמיע את Beck שאני מאוד אוהבת, בכל פאזה. השיר Morning ממשיך את הקו המהורהר-מלנכולי של האלבום Sea Change. הוא עצוב, אבל לא מדי. אפשר להגיד שהמילים שלו שיקפו בדיוק את מה שהרגשתי. 

Can we start it all over again, this morning?
I lost all my defenses, this morning
Won't you show me the way it used to be?

והשיר של בק הזכיר לי מאוד את אחד השירים שאני הכי אוהבת של פינק פלויד, ואין מתאים ממנו כדי לסיים את הפוסט האסקפיסטי והעצוב הזה. קשה לי להסביר במילים את הדרך בה אני מגיבה ל-Comfortably Numb הוא מוציא החוצה רגשות שכבר הרגשתי מזמן. רגשות שכבר שכחתי. אפילו שהוא פה הרבה הרבה לפני שהפכתי להיות מודעת למוזיקה הוא מה שהופך מוזיקה כל כך נהדרת ומרגשת בעיני. השיר הזה הוא מדבר לרגשות אנושיים בצורה אוניברסלית. והגיטרות של דיוויד גילמור, במיוחד בביצוע לייב ואחרי אי אילו שנים. פשוט להקשיב להן ולהרגיש את כל העצב שנשפך מהן. השיאים של השיר שממלאים את הנפש כל כך עד שהדמעות פשוט חייבות לצאת לאיפשהו.