Nu Boy Band

פעם היה מוסד של להקות בנים, ארבעה או חמישה בנים יפים אבל לא מדי, שרים יפה אבל לא מדי ורוקדים יפה, אבל לא מדי. הכל באמצע כדי לא לאיים וכדי שהבנות שצורחות בהופעות שלהם יוכלו לקבל את האשליה שאולי יש להן סיכוי לצאת עם אחד מהם. זו בעיקר מכונה, משומנת ומניבה שמטרתה לייצר מקסימום רווחים במינימום יצירתיות. אל תבינו לא נכון - יצאו מכל הדבר הזה להיטי פופ נהדרים ואת חלקם אני גם אוהבת מאוד, אבל עדיין, היה ברור לכולם במה מדובר ומה נמצא מהצד השני. 

זוכרים?

אבל לאחרונה אני שמה לב שיש עיוות קל של חוקי המשחק - גל שוצף של להקות אימו ונו-מטאל ואיך לעזאזל שלא קוראים לזה היום (מעולם לא הייתי טובה בהגדרות) שנראות אותו דבר ונשמעות אותו דבר וכולן ממלאות את MTV Rocks. אל תטעו - אולי הלייבל שלהן משווק אותן כלהקות רוק רציניות אבל הדבר היחיד שמקשר אותן לרוק אולי זה הגיטרות והדיסטורשן. תכלס מדובר בשיר פופ אחרי שיר פופ פר-אקסלנס. יש פה נוסחה, בדיוק כמו בלהקות הבנים של הניינטיז - פה היא קצת שונה מהמקור אבל בכל הלהקות האלו תשמעו את אותם שילובים של בתים עם מילים מורבידיות שפונות ללב הפצוע של המנודים חברתית מלווים בפזמונים ממכרים וסוחפים, קליפים שופעי דימויים מורבידיים (שדים, רוחות, אריות ונמרים, הו מיי!) ובאופן כללי מראה זהה לגמרי אחת לשניה שכולל פק"ל קעקועים מרשים (tattooing your neck is so hot right now). באופן כללי הם נראים כמו הסטריאוטיפ של להקת רוק אבל מבחינתי הם הכל חוץ מאשר. 

True Story (תמונה מפה)

הרבה מהם שואלים את הסגנון מלהקות גלאם דוגמת קיס ומוטלי קרו - שיער גדול, איפור גדול ושואו גדול, אבל הם שוכחים דבר אחד - בשלב מסויים ההצגה הופכת להיות לשם ההצגה בלבד. אם אתה רוצה להיות שם רק בשביל השואו אז אולי כדאי כבר להפוך לאמן מיצגים של אייליינר?

ורובם פשוט מחייכים יותר מדי. לא שמפריעים לי חיוכים, אבל ראבאק, אם אתה שר על העולם שנחרב תוך כדי אפוקליפסת זומבים אוכלי אישונים הייתי מצפה שלפחות תתנהג בהתאם לתפקיד. יש פה דיסוננס מעצבן - מצב אחד "קחו אותנו ברצינות, אנחנו כל כך רציניים עם הרצינות שלנו, אנחנו כל כך חשים את המוזיקה כך שהיא גורמת לנו to feel all the feels" ומהצד השני "תראו איך האייליינר שלי נמרח on fleek, וגם הפן שלי נהדר היום, כל כך מבולגן באופן מוקפד". יש לי תחושה שה-glam squad של הלהקות האלו לא מביישת את נעמי קמפבל והיידי קלום יחד. אבל זו רק הרגשה. 

אפשר לתת את אנדי בירסאק כדוגמא טובה מאוד לעניין הזה - סולן להקת Black Veil Brides, וגם בעל פרויקט סולו משל עצמו תחת השם אנדי בלאק. בלהקת האם שלו נראה שהוא ביצע היבריד מוצלח של גלאם, פופ ותכני גות' עם כל התעופה העצמית שמתלווה לזה - בומבסטי ומוגזם, אבל כאנדי בלאק הוא פשוט סולן להקת בנים. יש לו קול מצויין שמתאים גם לשירה נורמלית וגם לצרחות האופייניות לז'אנר אבל מי הוא בעצם? באיזה קצה של הקשת הוא נמצא? אל תבינו לא נכון, אני מאוד מחבבת את השיר We Don't Have To Dance, והוא מאוד קליט, אבל האימאג' לא מתאים לתוכן. בעקרון כשמפשיטים את שני השירים הם בבסיסם שירי פופ מהוקצעים בעיבוד רוקיסטי. 

כי רוק זה לא בלבוש או בקעקועים ולא בדיסטורשן ולא בצרחות. רוק זו גישה, זה משהו שיש למישהו מתוך תחושה פנימית טהורה ואמיתית. קחו לדוגמא את פרנק בלאק, סולן הפיקסיז - הוא אולי נראה כמו אינסטלטור אבל הוא פאקינג רוק סטאר, בלי מניירות ובלי מכנסי עור מיותרים. 

הלהקות האלו כל כך משקיעות בעטיפה המנצנצת והמרשרשת ובמוזיקה הנוסחתית (גם אם סוחפת) שהם שוכחים מהנשמה. כדי להרגיש משהו אמיתי חייבים שתהיה שם כוונה למשהו יותר מלהופיע בטלוויזיה. בגלל זה בדיוק אני מתעבת ריאליטי כלום דוגמת "האח הגדול" בה אדם יכול לא לעשות כלום ועדיין לזכות. 

עוד דוגמא מייצגת לטרנד הזה היא הלהקה Asking Alexandria. בשלבים המוקדמים של הדרך שלהם היא היתה להקת מטאל-קור בריטית שחיה על הקצה ומגישה את השירים שלה משופעי צרחות ועכשיו מה נהיה מהם? אם לשפוט לפי השיר Here I Am שרץ יחסית הרבה ב-MTV Rocks יש פה להקה שמייצרת עוד שיר פופ בנוסח מטאל. לא יכולתי שלא לשים לב לתנועות הידיים האקספרסיביות של הסולן שמלוות את המוזיקה ולא יכולתי להיזכר מאיפה הן מוכרות לי. אגב - כל להקה ששרה שהיא the voice of a generation היא בהכרח לא כזו. 

השבוע נסעתי בדרך הביתה מהעבודה ושמעתי פרסומת להפנינג כלשהו בו יערכו מופעי סקייטינג, מופעי גרפיטי ומופעי ברייקדאנס. זה מאוד העציב אותי כי כל צורות הביטוי האלו היו פעם דברים מחתרתיים ומרדניים שהגדירו את תרבות האנדרגראונד ועכשיו הם "מופעים" או "מיצגים". מין קרקס ממוסחר שמישהו חושב שיש לו איזשהי קשר למגניבות ואותנטיות. והבעיה שאנשים קונים את זה כי רובם כבר שכחו איך אותנטיות נראית. היצע התכנים בתרבות הפופולארית היום הוא כל כך מהונדס וסטרילי. פלא שצריך לחפור כדי למצוא את הפנינים האמיתיות? 

להעיף את הפוני

משום מה כשהחורף מתחיל לתת את אותותיו אני מרגישה שאני מחפשת מוזיקה קצת יותר מדכאת, שהשתזפה קצת פחות בשמש ושוחה קצת יותר בדכדוך של עצמה. ואל תבינו אותי לא נכון, אני לגמרי אדם של חורף. כשאנשים מבכים על כך שגשום וקר והימים מתקצרים, אני פתאום יכולה לנשום, פתאום ההרגשה החנוקה התמידית נעלמת והכול מסביב נהיה הרבה יותר צלול וחד. 

אבל עם זה, אני בחורה שעדיין אוהבת את הגיטרות במוזיקה שלה. מוזיקה שקטה ואיטית פשוט לא תמיד מתאימה למזג האוויר הסוער שמשתולל בחוץ או למצברוח שלי. אז מבחינתי אחד הסגנונות שעונים בצורה הטובה ביותר על הקריטריונים שאני מציבה למוזיקה בימים אלו הוא האימו (Emo). נכון, אני אולי קצת מחוץ לטווח הגילאים שהאימו כיוון אליו בימי הזוהר שלו אי שם בתחילת-אמצע העשור הקודם אבל זה לא אומר שאני לא יכולה למצוא משם את הדברים שאני אוהבת ולהמשיך לשמוע אותם גם אחרי שהם יצאו מהאופנה. 

תמונה מפה

בתחילת גלגולו הנוכחי של הז'אנר (ששורשיו נטועים עוד בפוסט-פאנק/פוסט-הארדקור של האייטיז) באמצע הניינטיז עדיין היתה בו השפעה של גראנג' סיאטלי אבל הטקסטים הפכו להיות יותר רגשיים (מכאן ה-emo=emotional) ואישיים, והמוזיקה הראתה יותר מלודיות ביחס לרעש שהיה לפניה. הלהקה הראשונה שתפסה אותי בגל הזה היא Jimmy Eat World, הרכב אמריקאי מאריזונה שהגדירו בשבילי איך אימו צריך להישמע באותו זמן. אני לא חושבת שידעתי אפילו שמה שאני שומעת מוגדר ככה, אבל אנחנו בדר"כ יכולים להגדיר משהו רק אחרי שכבר עיבדנו אותו. המוזיקה שלהם היתה השילוב המושלם בין גיטרות מלאות זעם למילים פגיעות וחשופות ומלודיה משובחת. I was hooked, וטחנתי את האלבום שלהם Bleed American  יותר פעמים מאשר אני יכולה לזכור בדיסקמן המהוה שלי. 

אימו לא היה סגנון שהוגבל רק לארה"ב, ובדומה להרבה ז'אנרים אחרים הוא התפתח תחת אותן השפעות גם מעבר לאטלנטי בבריטניה, ובאופן ספציפי בוויילס, שם הוקמו שתי להקות האימו הבריטיות שאני הכי אוהבת, Funeral For A Friend ו-Lostprophets. אם להכניס לקטגוריות, אז Funeral For A Friend היתה להקת אימו אבל לא ראיתם את זה עליהם, הם התלבשו כמו חבר'ה בריטיים פשוטים וכמוהם יכולתם לראות המון בחורים מסתובבים באותה תקופה, עם הפוני הארוך שמסתיר חצי פנים. המוזיקה שלהם היתה מאוד רועשת, משופעת בדיסטורשן ובצרחות בצוותא, אבל הרגש שמניע את המוזיקה היה שם, וזה מה שמשנה. 

מהצד השני, Lostprophets, שהיו פחות הארדקור ויותר קומיוניקטיביים לקחו את התדמית שהיום אנחנו מזהים כ"אימו" עד הסוף. הרי אימו הוא לא רק סגנון מוזיקלי, כמו הפאנק בזמנו (ולהבדיל) הוא הפך לסוג של תנועה, לכת. "החברים" בה התהדרו בסגנון לבוש ואיפור מאוד ייחודיים, לא היית יכול לעבור בדיזנגוף סנטר בלי לראות חבורות של ילדים מלאי פירסינג, אייליינר שחור ופוני מוסט הצידה ברישול. ההצהרה היתה בעיקר אופנתית ופנתה בעיקר לרצון להשתלב, שזה המקום היחיד שהם מרגישים שהם יכולים להתאים בו, ואת זה אני לחלוטין יכולה להבין ולהזדהות. כי אין אחד מאיתנו שלא היה במקום הזה ברמה זו או אחרת. 

המוזיקה של Lostprophets התאימה בדיוק להלך הרוח הזה, הם אולי התחילו כחבר'ה מהשכונה אבל הם עברו מיני אבולוציה והתפתחו לנערי הפוסטר של האימו העכשווי, עם השיער העשוי ברישול מוקפד, הבגדים השחורים הדרמטיים והאייליינר התמידי. אבל אפילו שהמוזיקה שלהם תמיד היתה יותר באימו המיינסטרימי עדיין אהבתי דברים מסויימים שהם עשו.

אבל אחד השירים באימו העכשווי מגיעים מאחת הלהקות הכי פופולאריות בסצינה הזו, Thirty Seconds To Mars, (או בשמה האחר, הלהקה של השחקן ג'ארד לטו) והוא מגדיר את הלך הרוח של הז'אנר הזה היום. השיר Closer To The Edge יכול לפנות לילד הדחוי שנמצא בכל אחד מאיתנו, לא משנה באיזה גיל או מקום בחיים אנחנו נמצאים, ולהגיד לו שיש לו מקום. אפילו שהקליפ לוקה במגלומניות כבדה של הלהקה הוא ממחיש באיזו תופעה מדובר במקרה שלהם, וכמשהו שמשליך על הלך הרוח של רוב קהילת האימו. השיר עצמו סוחף מאוד, רוקנ'רולי וממכר ואי אפשר להקשיב לו בלי להצטרף פעם אחת לפחות לקריאות ה-No no no. הקליפ ערוך בצורה נהדרת לטעמי ומעביר את האנרגיות המטורפות שיש בהופעות של הלהקה. 

ביסודו של דבר, כולנו רוצים להשתייך, במיוחד כשאנחנו בתקופות מבלבלות בהן הסביבה שולחת לנו כל כך הרבהמסרים סותרים לגבי מי ומה אנחנו צריכים להיות. הז'אנר הזה פשוט היה במקום הנכון בזמן הנכון כדי ליצור את תחושת השייכות הזו אצל כל כך הרבה אנשים שפתאום הבינו שהם לא לבד, וזה נותן המון כוח. בעצם זה לא משנה אם המוזיקה היא אימו או מטאל או בלוגראס. אם יש שם מישהו שמדבר בשפה שלך, ואומר את מה שמסתובב לך בראש, אתה יכול להרגיש שייך, שמצאת את הבית שלך.