יום שישי, 8 בנובמבר 2013

We Were The Eighties

מישהו מוכן להסביר לי מה פשר מתקפת האייטיז שמגיעה אלינו מכל החזיתות לאחרונה? אני לא מתלוננת, אני פשוט תוהה למה דווקא עכשיו, ולמה בבת אחת. בואו נודה, האייטיז נזכרת אצל רובנו כתקופה מוזיקלית שאנחנו אוהבים להתרפק עליה בנוסטלגיה מתוקה, גם אם לא היינו ממש מודעים למוזיקה בזמן שהיא שוחררה. לא סתם יש ליינים מאוד חזקים של מסיבות אייטיז ששורדים נהדר לאורך שנים. גם הדברים הפחות טובים שהיו שם, והיי, אם אנחנו כבר מדברים, גם הדברים המחורבנים ביותר שהיו שם, מקבלים ברטרוספקטיבה מבט אוהב ומתגעגע. 

היום כולם לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות, מיילי סיירוס בטוחה שהיא עושה מוזיקה כל כך איכותית בעודה מקפצת חצי ערומה עם הלשון בחוץ. כל פליט ריאליטי מוציא שיר דרמטי מלא ברייקים מלאי נשמה, בלי טיפת הומור. הכל מחושב ומתוזמן. אבל פעם, כשהיה שמח פה באייטיז היה הרבה יותר מקום והבנה של הומור עצמי, גם אם היא לא היתה ישירות במוזיקה היא היתה באופנה ובסטייל של הלהקות הפופולאריות באותה התקופה - או במילים אחרות, געגועי לספריי שיער וכריות כתפיים אימתניות. 

מדונה באייטיז, Big Hair don't care (תמונה מפה)


גם המוזיקה הדכאונית ביותר ששוחררה באותו עשור היתה בעלת מלודיה כל כך רקידה ומקפיצה כך שיהיה קל יותר לעכל אותה, ואף אחד לא ראה את הסתירה הפנימית הקשה הזו כמשהו בעייתי. ואף אחד לא רואה את זה עד היום, להפך. 

גלגל"צ שידרו היום במלואו את מצעד העשור של שנות השמונים. זה היה הדובדבן על הבראוני-פאדג' סאנדיי שהם פימפו לנו במהלך כל השבוע, אולי יש משהו טוב בעובדה שהתחנה חגגה את יום הולדתה ה-20. אני חייבת להודות שעם כל התלונות והרטינות שיש לי על גלגל"צ המצעד הזה (ששמעתי בחלקים בין הסידורים של שישי) היה עונג צרוף - כל כך הרבה מוזיקה מעולה במצעד אחד. בעצם גלגל"צ עשו פה מין תצוגת תכלית אירונית של כל המוזיקה הטובה שהם יכולים לשדר וזה רק מדגיש את הפער מול מה שהם משדרים לרוב היום. אם נסתכל על השירים שנמצאים במצעד הזה, רובם לא היו מיינסטרימיים בזמן שהם שוחררו, אבל היום הם שזורים במרקם המוזיקלי הרגיל של גלגל"צ כמין הבלחות שגורמות למאזינים כמוני לתהות למה לעזאזל הם לא משדרים יותר מוזיקה כזו. זה לא שאני רוצה שגלגל"צ תעבור להיות תחנת רדיו מוקדשת כולה לאייטיז-ניינטיז, אבל הייתי רוצה שהם כן יבחרו את השירים הטובים יותר מתוך המגוון שמשוחרר כיום. לנסות לא לפנות תמיד רק למכנה המשותף הנמוך ביותר אלא להיות התחנה המגניבה שהם היו פעם. במילים אחרות, שיחזרו להיות ערוץ 2 הניסיוני שהביא לנו פנינים כמו "העולם הערב" ולא ערוץ 2 בן ה-20 המדושן והזחוח שיכול להאכיל את הצופים שלו בזבל כל היום ולצאת מזה בשלום. לשמחתי הקטנה והזהירה יש איזשהו שיפור במבנה הפלייליסט של גלגל"צ מבחינת השירים שנכנסים אליה אבל תמיד אפשר לשפר בלי להתפשר על טמטום. 

אז באתי לברך ויצאתי רוטנת. נו, ככה זה בפולניה. 

מתקפת הרטרו לא עוצרת בתחנות רדיו שמתרפקות על העבר כשהן היו צעירות וחלקות מקמטים אלא נוגעת גם בלהקות שפעילות בספירה המוזיקלית הפופולארית היום.

קחו לדוגמא את Arcade Fire, להקה כל כך מיוחדת ואדג'ית, מיוחדג'ת בלי להיות באמת כזו. האלבומים שלהם תמיד מעניינים, גם אם הם לא תמיד קליטים בפעם הראשונה. כששמעתי את הסינגל החדש שלהם Reflektor, היה לי קשה קצת לזהות אותם. השיר נשמע כמו פיוז'ן סבנטיז-אייטיז אלקטרוני שלא ברור איך פספסנו עד היום. כל האלמנטים של האלקטרו מהעשורים האלו נמצאים שם - הביטים המסונתזים, השירה המתכתית והמקטע האינסטרומנטלי, אבל יש משהו שגורם לשיר (החדש!!) הזה לא להישמע ארכאי. אני לא יכולה להסביר את זה בדיוק אבל יש משהו טבוע בארקייד פייר שהם לא יכולים להישמע ישנים, גם כשהם מנסים. 



הרטרו לא פסח גם על הלהקה רבת ההייפ Haim שכמו כל דבר שיש לו זיקה לישראל כבר מתייגים פה כדבר הישראלי הגדול הבא ומגוללים את ההיסטוריה של אבא שלו ככדורגלן ביפו. להקת האחיות הזו מנסה למתוח את גבולות "להקת הבנות". מצד אחד הן כותבות את המוזיקה שלהן ומנגנות בכלים שלהן ושרות ממש ממש יפה, אבל מהצד השני יש להן אפיל מאוד מסחרי, מאוד פופי בגישה שלו, זאת אומרת שהן משהו שלא יכול להיות בשוליים. עם זה, המוזיקה שלהן מאוד רקידה ומאוד קליטה. בטח שמעתם את הסינגל שלהן Don't Save Me מתרוצץ בשבוע האחרון בגלגל"צ וגם במקרה של השיר הזה תהיתי מה נסגר עם אווירת הרטרו ששורה על גלגל"צ ולמה אני לא זוכרת את השיר הזה מהאייטיז, למרות שהוא נשמע רענן מדי כדי להיות באמת מהעשור ההוא. הפעלה מהירה של Shazam גילתה לי שהאייטיז פה הוא רק כתקופה משפיעה, משהו שנשמע כמו פגישה בין בלונדי לריק אסטלי (הא! מעניין איך זה יישמע באמת ולא רק בראש שלי). השיר הזה רקיד מאוד ונראה כאילו הוא יכול להשתלב מצויין במסיבת אייטיז, אלקטרו-פופ קליל וסולנית עם קול מעושן-משהו. ההשאלה הכבדה של אלמנטים אייטיזיים נותנת הרגשה כייפית מאוד ושוב, לא ישנה במובן הרע של המילה. אני חוששת שאני בדרך להתמכרות קלה. אבל אני יכולה להפסיק מתי שאני רוצה. 



אז ההתרפקות הזו על האייטיז מסתברת כדבר בכלל לא רע, גם במוזיקה החדשה וגם בהעלאה מהאוב של שירים שכבר שכחנו שאהבנו לשמוע. אבל אולי כל הרטרו הזה הוא לא איזשהי זעקה שקטה שאנחנו רוצים לחזור לאיזשהו קסם שהיה שם בעשור שהיה גדוש בכל כך הרבה מוזיקה טובה כדי להפריד את עצמנו מכל הטמטום שפושה כמעט בכל חלקה תרבותית טובה. זו מחשבה מעניינת, ועוד יותר מעניין לראות האם אנחנו בפתחה של תקופה מרתקת יותר מבחינת מוזיקת מיינסטרים. 

ולפינת ה"משהו לא קשור אבל נחמד לדעת"
הפרויקט הישראלי Once In A Lifetime HD שם לעצמו למטרה להראות את ישראל דרך עיניים שמיליוני משתמשי אינסטגרם מסתכלים דרכן - העיניים של האינסטגרמרים המובילים ברשת החברתית. במסגרת הפרויקט מוזמנים הצלמים האלו לישראל ומקבלים את ה-grand tour בכל המקומות היפים שיש למדינה להציע ומתעדים את המסע הזה דרך חשבון האינסטגרם שלהם, וכך חושפים את "ישראל שלא רוכבים בה עם גמלים לעבודה" לאלפי העוקבים שלהם. אני גיליתי את הפרויקט הזה במקרה מכיוון שפתאום ראיתי תמונות מהארץ אצל כמה מהאינסטגרמרים החביבים עלי (המוטו שלי באינסטגרם - אם לראות את החיים של מישהו, לפחות שיהיו יפים). האמת היא שיש שם תמונות ממש יפות, ואני חושבת שזו דרך שיווק נהדרת, הרבה יותר מדוכנים של משרד התיירות (שאלוהים יודע מה עושים שם). 

אתם מוזמנים לחפור בפרופילים של האינסטגרמרים שהשתתפו במחזור האחרון של הפרויקט, הפידים שלהם פשוט מהממים.

2 comments:

  1. אחד הפוסטים המשובחים שלך אם לא ה-פ-ו-ס-ט..........

    השבמחק
  2. איזה כיף לשמוע, תודה! שמחה שנהנית.

    השבמחק