יום שישי, 19 בדצמבר 2014

Timeless

נסעתי לא מזמן לעבודה ושמעתי ברדיו שיר של ג'ורג' עזרא (Ezra, אבל אני מעברתת אותו בכיף) ופתאום עלתה בי המחשבה איפה הוא יהיה ומי יזכור אותו עוד 20 שנה נניח. או את אלי גולדינג, או כל אמן צעיר שפועל היום. אבל אז היכה בי היאוש כשחשבתי על להקה שענקית היום כמו קולדפליי, שממלאת איצטדיונים, אבל אני עדיין לא בטוחה שבעוד 20 שנה הם יהיו משהו מעבר לזיכרון רחוק. 

פעם זה לא היה ככה - תחשבו על התותחים הכבדים: ביטלס, לד זפלין, פינק פלויד, U2 (ואני יכולה להמשיך). הלהקות האלו הן רק דוגמא למוזיקה שמתרפקים עליה, נוסטלגיה שאנשים מעבירים בעירוי לילדים שלהם ויוצרים חוט מקשר בין דורות. ילדים שלא גדלו על המוזיקה של כוורת בזמן אמת מגיעים להופעות האיחוד ויודעים כל מילה. אתם יודעים מה, אפילו הגיונית לי ההיסטריה שהיתה סביב ההופעות של הבקסטריט בויז שהיו אמורות להתקיים כאן, שהתבססו על נוסטלגיה של מי שהעריצה אותן אי שם בניינטיז. משום מה לא נראה לי הגיוני שזה יקרה אם לדוגמא ליידי גאגא תעשה קאמבק עוד 30 שנה. יש בנוסטלגיה הזו המון כוח, שורשים בלתי נראים שיחליטו את מי נזכור ומי יישכח בתהום הנשייה. 


קלאסיקה (קוקו שאנל, תמונה מפה)

אני חושבת שהשינוי הזה מתרחש בגלל השינוי בהרגלי צריכת המוזיקה, וכן ברמת הסבלנות שיש לאנשים שמתבגרים היום לקשור את המוזיקה להיסטוריה הפרטית שלהם. שוב, אני לא אומרת שכולם ככה. יש אפשרות שיש פלח באוכלוסיה הזו שאצלו התהליך של הזיכרון ויצירת הנוסטלגיה המוזקלית האישית החדשה עדיין יתרחש, אבל יש לי הרגשה שהוא לא יהיה אוניברסלי כמו התהליך שקדם לו, של האמנים "של פעם". 

כי היום אין דברים שנחשבים על-זמניים, הכל קורה כל כך מהר ועכשיו, האופנות משתנות, סף הגירוי עולה, הקליפים של הסאונד מתקצרים, והכל נמצא ברעש רקע מסביבנו יחד עם הסמארטפון על שלל האפליקציות שבו שעוזרות לנו לעשות את הכל מהר יותר ויעיל יותר מצד אחד ומהצד השני מאפשרות לנו לטבוע בטפל, בסתם שטויות שנמצאות בסייברספייס. המוזיקה כבר לא מהווה פסקול לחיים של רובנו.יש אינספור דרכים להשיג אותה ממאות אמנים שפועלים בפטלפורמות שונות - מייספייס, בנדקאמפ, סאונדקלאוד ודומיהם. חלקם הגדול יישאר עלום לרובנו. ומהיצע כל כך גדול מאוד קשה לברור את הטובים באמת, ולאלו קשה מאוד להתבלט מעל כל השאר ולהפוך לקאנונים מוזיקליים בזכות עצמם. גם אם יש שם משהו שהוא על זמני, רוב הסיכויים שהקריירה של האמן או הלהקה תהיה אינסטנטית בחלקה, ומתישהו הם יתפיידו לרקע ויפנו את הבמה לדבר הגדול הבא לאותו הרגע. 

המוזיקה שהתקבעה כל כך חזק בתודעה הקולקטיבית ה"ישנה" שהועברה בחלקה הלאה היתה החומר שליווה את הזיכרונות בעידן תמים ופשוט יותר. האלבום שליווה את האהבה הראשונה שלך, וזה ששמעת בדמעות אחרי שברון לב, ההופעה הראשונה שאי פעם הלכת אליה, המוזיקה שעשתה לך קוועטץ' בלב ונקשרה בתודעה לסיפור החיים שלך. זו היתה מוזיקה שאהבת כי באמת אהבת אותה ולא כי כולם אהבו. מוזיקה שהתייחסה באופן ספציפי לחיים שלך, ומי שקרא את High Fidelity של ניק הורנבי יודע על מה אני מדברת. 

וההתייחסות לחיים שלנו במוזיקה מבוססת בעיקר על המוזיקה ששמענו כשהתעצב הטעם המוזיקלי שלנו ואיתו האישיות שלנו. לכן גם אנשים שאומרים שאין להם העדפה במוזיקה או שהם "אוהבים הכל" בסופו של דבר יוכלו להצביע על משהו שקרוב אליהם במיוחד כי הוא היה הפסקול לחיים שלהם בתקופה קריטית. כי מוזיקה שמלווה רגעים חשובים היא כמו ריח, מספיק משב אחד שלה כדי להזכיר לנו מה בדיוק קרה כשהשיר הזה נטבע בנו. 

אז מה הופך מוזיקה להיות על-זמנית? ככל הנראה שילוב נכון של איכות ונסיבות. עולם המוזיקה היה שונה לחלוטין כשרוב האמנים שהפכו לקלאסיקות פעלו בו. עד אמצע-סוף שנות ה-90 האינטרנט לא היה במימדים המפלצתיים שיש לו היום ורוב חובבי המוזיקה היו ניזונים מהיצע מוגבל של מקורות. מהיצע הזה כל אחד בנה לעצמו את ההיסטוריה האישית שלו בה היתה שזורה גם ההיסטוריה המוזיקלית שלו והיא הנוסטלגיה שתלווה אותו ויתרפק עליה בעתיד. עכשיו השאלה שנשארת פתוחה היא מי מהאמנים הפעילים היום שעוד לא נכנסו לשום קטגוריה של קלאסיקה מודרנית יעמוד במבחן הזמן ויצליח להיכנס לנוסטלגיה של כל כך הרבה אנשים כמו הקאנונים שקדמו לו. יהיה מאוד מעניין לראות.




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה