ברגע שהתיישבתי לכתוב את הפוסט הזה חשתי אי נוחות מאוד גדולה. מי אני, הקטנה, שתכתוב פוסט על דיוויד בואי? הרי אני לא מעריצה שרופה של בואי, אני לא מכירה כל אלבום שלו על בוריו ולא גדלתי על המוזיקה שלו וגלאם-רוק הוא לא כוס התה שלי. אבל... עם זאת ולמרות כל זאת אני אזדקף ואעמוד במשימה שהעמדתי לעצמי. הכול למען פרויקט בריטניה.
כי אי אפשר לדמיין את המוזיקה הבריטית ללא הנוכחות של בואי. הוא דמות כל כך מעניינת, כל כך מיוחדת ואניגמטית שאי אפשר היה להתעלם ממנו. מיקס קסום של מוזרות, עיניים בצבעים שונים, זהות מינית לא ברורה, ובדיקת גבולות מתמדת. התקופה בה החל לפעול בואי היתה מאוד מרגשת מבחינת עולם הרוק משני צידי האוקיאנוס. הרכבים ייחודיים כמו פינק פלויד באנגליה ובמקביל ה-Velvet Underground בחסותו של אנדי וורהול בניו יורק הפכו את השואו למשהו לא פחות חשוב מהמוזיקה. הם כתבו על נושאים כמו זנות, סמים, התמכרויות, טרנסג'נדרים, ובאופן כללי על כל מה שהאדם הפשוט לא היה מוכן לו. גם המוזיקה לא היתה מאוד נגישה, היא היתה סבוכה, ניסיונית, במכוון לא משתדלת לרצות ולהתנחמד. האווירה המוזיקלית הזו איפשרה למוזיקאי הצעיר דיוויד בואי להרגיש נוח בעור של עצמו, או לפחות לספר למאזיניו על המאבק להרגיש ככה. בואי התנהג כזיקית, שינה את דמותו ואת האווירה שהשרה סביבו. זה הגיע לשיא בתקופת זיגי סטארדאסט כשכבר לא היה ברור איפה בואי נגמר וזיגי מתחיל. זו היתה בעיני אומנות במיטבה כשאמן נבלע כל כך בתוך היצירה שלו עד שהוא הופך ליצירה ולהפך.
הגלאם הפך את הרוק למוזיקה באמת גדולה מהחיים וגרם למאזין להרגיש שמשקיעים בו, שהאמן רוצה להיות הכי גדול והכי אקספרסיבי שהוא יכול על הבמה - המיצגים, האיפור, התלבושות, ה-showmanship. זה כלל כמה מהתלבושות המגוכחות ביותר שאי פעם נראו על במה אבל זה לא משנה כי המטרה קידשה את האמצעים. הרוק הפך להיות לתיאטרון בפני עצמו.
אז אני מגישה לכם את חמשת השירים האהובים עלי ביותר של דיוויוד בואי. שנתחיל?
1. Starman
בואי הסתובב דיי הרבה בסצינת הארט-רוק והושפע מאוד מ-Velvet Underground. הוא יצר מוזיקה לא מאוד נגישה אבל חברת התקליטים רצתה להיט ובואי נתן להם את זה - השיר Starman הפך להיסטריה והכניס את המאזינים בצורה עדינה לעולם של זיגי סטארדאסט וברגע שהוא תופס אותך, אין דרך חזרה.
2. Modern Love
אמנם השיר הזה זכה לעדנה מחודשת בארץ לאחר הביצוע העדין והאקוסטי שנתן לו גבע אלון אבל אני עדיין שומרת אמונים למקור. השיר הזה הוא כל כך אייטיז! כל כך אייטיז שמתחשק כמעט לשים את החולצה ההיא עם הכריות בכתפיים ולרקוד כאילו זה שוב 1984. אני כל כך אוהבת את הביצוע המקורי מכיוון שיש בו רוח חיים ושטות שחסרה בחידוש של אלון - העיבוד הקליל של השיר מסיח את הדעת מהמילים העגומות של חוסר אמונה באהבה ולכן הוא כמעט ניו-וייבי בגישתו.כאמן שלא הפסיק לחדש ולהשתנות, ממש יפה לראות איך בואי מאמץ אליו בחום את הטרנדים של האייטיז.
3. Ziggy Stardust
זיגי, זיגי. כוכב הרוק המתוסבך, המגלומן, האגו-מניאק, שובר הלבבות. אבל בחיי, הוא ידע לנגן בגיטרה.
4. Suffragette City
אנרגיה טהורה. זה אחד השירים היותר קצביים ששיחרר בואי, ואין לי מה לחפור עליו יותר מדי, רק לקבוע שהוא ממש ממש כיפי ואני ממש אוהבת אותו.
5. Rebel, Rebel
תמצית חייה של נערת המסיבות הלונדונית/ניו יורקרית בסצינת הרוק של הסבנטיז. ממש אפשר לראות את הבחורה הזו, עם העיניים האדומות, השמלה הקרועה,והשיער הפרוע נודדת בין המועדונים, מנסה למצוא אדם עצוב כמותה שייקח אותה הביתה. לא משנה של מי.
אז היום בואי נרגע קצת, ובואו נודה על האמת, הוא לא צריך כבר לעשות הרבה. אבל הוא עדיין נשאר פעיל מוזיקלית, על אש קטנה יותר. הוא לא צריך את ההצלחה כמו אוויר לנשימה כי הוא כבר היה שם. החלטתי לסיים עם סוכריה אמיתית בעיני - שיר לא קלאסי של בואי, שתמיד עושה לי צמרמורת, בצורה טובה, Slip Away מתוך האלבום Heathen. אני אתן לשיר הקסום הזה להדהד לי בראש במהלך הסופשבוע, מקווה שגם לכם.
 |
| טוב, לא יכולתי שלא לשים את התמונה הזו |
כי אי אפשר לדמיין את המוזיקה הבריטית ללא הנוכחות של בואי. הוא דמות כל כך מעניינת, כל כך מיוחדת ואניגמטית שאי אפשר היה להתעלם ממנו. מיקס קסום של מוזרות, עיניים בצבעים שונים, זהות מינית לא ברורה, ובדיקת גבולות מתמדת. התקופה בה החל לפעול בואי היתה מאוד מרגשת מבחינת עולם הרוק משני צידי האוקיאנוס. הרכבים ייחודיים כמו פינק פלויד באנגליה ובמקביל ה-Velvet Underground בחסותו של אנדי וורהול בניו יורק הפכו את השואו למשהו לא פחות חשוב מהמוזיקה. הם כתבו על נושאים כמו זנות, סמים, התמכרויות, טרנסג'נדרים, ובאופן כללי על כל מה שהאדם הפשוט לא היה מוכן לו. גם המוזיקה לא היתה מאוד נגישה, היא היתה סבוכה, ניסיונית, במכוון לא משתדלת לרצות ולהתנחמד. האווירה המוזיקלית הזו איפשרה למוזיקאי הצעיר דיוויד בואי להרגיש נוח בעור של עצמו, או לפחות לספר למאזיניו על המאבק להרגיש ככה. בואי התנהג כזיקית, שינה את דמותו ואת האווירה שהשרה סביבו. זה הגיע לשיא בתקופת זיגי סטארדאסט כשכבר לא היה ברור איפה בואי נגמר וזיגי מתחיל. זו היתה בעיני אומנות במיטבה כשאמן נבלע כל כך בתוך היצירה שלו עד שהוא הופך ליצירה ולהפך.
"I wanted to make a mark and I didn't quite know how to do it, and it took me all the sixties to try everything that I could think of in terms of theatre and arts and music" (David Bowie, Seven Ages of Rock interview)
 |
| The many faces of Bowie |
הגלאם הפך את הרוק למוזיקה באמת גדולה מהחיים וגרם למאזין להרגיש שמשקיעים בו, שהאמן רוצה להיות הכי גדול והכי אקספרסיבי שהוא יכול על הבמה - המיצגים, האיפור, התלבושות, ה-showmanship. זה כלל כמה מהתלבושות המגוכחות ביותר שאי פעם נראו על במה אבל זה לא משנה כי המטרה קידשה את האמצעים. הרוק הפך להיות לתיאטרון בפני עצמו.
אז אני מגישה לכם את חמשת השירים האהובים עלי ביותר של דיוויוד בואי. שנתחיל?
1. Starman
בואי הסתובב דיי הרבה בסצינת הארט-רוק והושפע מאוד מ-Velvet Underground. הוא יצר מוזיקה לא מאוד נגישה אבל חברת התקליטים רצתה להיט ובואי נתן להם את זה - השיר Starman הפך להיסטריה והכניס את המאזינים בצורה עדינה לעולם של זיגי סטארדאסט וברגע שהוא תופס אותך, אין דרך חזרה.
2. Modern Love
אמנם השיר הזה זכה לעדנה מחודשת בארץ לאחר הביצוע העדין והאקוסטי שנתן לו גבע אלון אבל אני עדיין שומרת אמונים למקור. השיר הזה הוא כל כך אייטיז! כל כך אייטיז שמתחשק כמעט לשים את החולצה ההיא עם הכריות בכתפיים ולרקוד כאילו זה שוב 1984. אני כל כך אוהבת את הביצוע המקורי מכיוון שיש בו רוח חיים ושטות שחסרה בחידוש של אלון - העיבוד הקליל של השיר מסיח את הדעת מהמילים העגומות של חוסר אמונה באהבה ולכן הוא כמעט ניו-וייבי בגישתו.כאמן שלא הפסיק לחדש ולהשתנות, ממש יפה לראות איך בואי מאמץ אליו בחום את הטרנדים של האייטיז.
3. Ziggy Stardust
זיגי, זיגי. כוכב הרוק המתוסבך, המגלומן, האגו-מניאק, שובר הלבבות. אבל בחיי, הוא ידע לנגן בגיטרה.
4. Suffragette City
אנרגיה טהורה. זה אחד השירים היותר קצביים ששיחרר בואי, ואין לי מה לחפור עליו יותר מדי, רק לקבוע שהוא ממש ממש כיפי ואני ממש אוהבת אותו.
5. Rebel, Rebel
תמצית חייה של נערת המסיבות הלונדונית/ניו יורקרית בסצינת הרוק של הסבנטיז. ממש אפשר לראות את הבחורה הזו, עם העיניים האדומות, השמלה הקרועה,והשיער הפרוע נודדת בין המועדונים, מנסה למצוא אדם עצוב כמותה שייקח אותה הביתה. לא משנה של מי.
אז היום בואי נרגע קצת, ובואו נודה על האמת, הוא לא צריך כבר לעשות הרבה. אבל הוא עדיין נשאר פעיל מוזיקלית, על אש קטנה יותר. הוא לא צריך את ההצלחה כמו אוויר לנשימה כי הוא כבר היה שם. החלטתי לסיים עם סוכריה אמיתית בעיני - שיר לא קלאסי של בואי, שתמיד עושה לי צמרמורת, בצורה טובה, Slip Away מתוך האלבום Heathen. אני אתן לשיר הקסום הזה להדהד לי בראש במהלך הסופשבוע, מקווה שגם לכם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה