אם תרשו לי לרגע אני אשחק במשחק האסוציאציות באופן חד צדדי - מה עולה לי לראש כשאני חושבת על המילה "בריטניה"?
המלכה, לונדון, בריט-פופ, פיש אנד צ'יפס, כדורגל, חוליגנים במגרשי כדורגל, בירה, המון בירה, תה מנחה, כריכוני מלפפונים (??), union jack, מונטי פייטון, גאווה לאומית, אהבה לאומית, god save the queen....
כשראיתי את טקס פתיחת המשחקים האולימפיים ביום שישי האחרון לא חשבתי על פוליטיקה, על דקות דומיה או על אנטישמיות. הסתכלתי על תצוגת הכוח שהעלתה הפקת הארוע בממלכה המאוחדת ונפעמתי מהמסירות והגאווה שנשקפו מפניהם של כל אחד ואחת מהמשתתפים בטקס. הכל היה מתוזמר עד לאחרון הרקדנים והציג את בריטניה בשיא תפארתה, את התהליך שעברה ממדינת חקלאים למעצמה תעשייתית ובכלל לאחת האומות החזקות בעולם. כל דמויות התרבות האייקוניות שהנפיקה הממלכה המאוחדת היו שם מהביטלס עד וולדמורט מסדרת ספרי הארי פוטר.
החלק שהכי אהבתי בטקס היה המחווה למוזיקה הבריטית, מחרוזת מנצחת ואופורית שחוגגת את התרומה העצומה של הבריטים לעולם המוזיקה. המפיקים לא פסחו על אף הרכב חשוב (כמעט) והזכירו לעולם שתעשיית המוזיקה הבריטית היא כוח שאין להתעלם ממנו או להמעיט בערכו - The Jam, הרולינג סטונז, The Who, הביטלס, לד זפלין, דיוויד בואי, קווין, סקס פיסטולז, ניו אורדר, יוריתמיקס, בלר, איימי ווינהאוס, מיוז, ואפילו הפרודיג'י, ודיזי ראסקל! שירים שרובם צרובים בזיכרון של פחות או יותר כל חובב מוזיקה.
אמנם כשאנחנו שומעים מוזיקה ביומיום אנחנו לא חושבים ממש מאיפה היא הגיעה. אנחנו מתחברים למילים, למלודיה, לאווירה, למה שהשיר אומר לנו או עלינו. לטעמי הבריטיות של השירים שהגיעו מהממלכה המאוחדת כל כך טבועה בהם שאנחנו כבר לא ממש שמים לב אליה למרות שהיא שם בכל תו ומילה. אפילו בשנים שבריטים ניסו להישמע פחות "בריטים" כדי לפנות לקהל האמריקאי הם לא יכלו להתחמק מהדבר החמקמק הזה. ה"בריטי". זה שזור במחאה ובאנרכיזם של הסקס פיסטולז, במוזרות המהפנטת של דיוויד בואי, בדיכאון של איאן קרטיס מג'וי דוויז'ן.
אחרי שכל המשלחות האולימפיות נכנסו לאיצטדיון, הארקטיק מאנקיז, אהוביי, הרעידו את כל לונדון, עם ביצוע נהדר לסינגל שהביא להם את הפריצה הגדולה, I Bet You Look Good On The Dancefloor. אחריו הם ביצעו את Come Together האלמותי והמאוד מתאים לאירוע של הביטלס בעיבוד נאמן לגמרי למקור, כחימום להופעה הסוגרת של פול מקרטני. אם כבר מדברים על בריטי, הארקטיק מאנקיז הם הכי בריטים שיש. ארבעה נערים צנומים משפילד, חלילה לא מלונדון האופנתית והקוסמופוליטית, הצליחו לתת לרוק הבריטי בעיטה בתחת שלא היתה מביישת את מה ש-The Who עשו כשהם פרצו. הם עשו את זה עם, ואולי בזכות, אלכס טרנר ששר במבטא הבריטי הכי כבד ששמעו בתקופה ההיא, והפך את הבריטיות המוחצנת והגאה למשהו מגניב. אם עקבתם אחרי מוזיקת רוק בריטית אחרי הפריצה של המאנקיז, היה גל של להקות שבהן הסולן שר במבטא בריטי (סקוטי/וולשי/אירי) לא מתנצל. אם תרצו, זה נתן לגיטימציה להניף שוב בגאווה שלט "I am British, hear me roar".
אז לרגל המשחקים האולימפיים בלונדון, אני משיקה בבלוג את "פרויקט בריטניה" האישי שלי. בחודש הקרוב כל הפוסטים יהיו על מוזיקה בריטית, מכל הסוגים והמינים. סדרת פוסטים שמוקדשת לכל מה שאני אוהבת שיצא מהממלכה המאוחדת.
אני אסיים עם שיר שמגדיר בשבילי את הבריטיות, My Generation של The Who. שיר פשוט להחריד, שלושה בתים שחוזרים על עצמם במהלכו. אבל המוזיקה שמלווה אותו חשובה לא פחות מהמילים. הגימגום המכוון הזה של רוג'ר ווטרס שמושך את המילים הנכונות שנותנות המון כוח למינימליזם. זה שיר על זמני שמגדיר את הדור של הסיקסטיז לא פחות מאשר הוא מגדיר את הדור היום.
המלכה, לונדון, בריט-פופ, פיש אנד צ'יפס, כדורגל, חוליגנים במגרשי כדורגל, בירה, המון בירה, תה מנחה, כריכוני מלפפונים (??), union jack, מונטי פייטון, גאווה לאומית, אהבה לאומית, god save the queen....
כשראיתי את טקס פתיחת המשחקים האולימפיים ביום שישי האחרון לא חשבתי על פוליטיקה, על דקות דומיה או על אנטישמיות. הסתכלתי על תצוגת הכוח שהעלתה הפקת הארוע בממלכה המאוחדת ונפעמתי מהמסירות והגאווה שנשקפו מפניהם של כל אחד ואחת מהמשתתפים בטקס. הכל היה מתוזמר עד לאחרון הרקדנים והציג את בריטניה בשיא תפארתה, את התהליך שעברה ממדינת חקלאים למעצמה תעשייתית ובכלל לאחת האומות החזקות בעולם. כל דמויות התרבות האייקוניות שהנפיקה הממלכה המאוחדת היו שם מהביטלס עד וולדמורט מסדרת ספרי הארי פוטר.
החלק שהכי אהבתי בטקס היה המחווה למוזיקה הבריטית, מחרוזת מנצחת ואופורית שחוגגת את התרומה העצומה של הבריטים לעולם המוזיקה. המפיקים לא פסחו על אף הרכב חשוב (כמעט) והזכירו לעולם שתעשיית המוזיקה הבריטית היא כוח שאין להתעלם ממנו או להמעיט בערכו - The Jam, הרולינג סטונז, The Who, הביטלס, לד זפלין, דיוויד בואי, קווין, סקס פיסטולז, ניו אורדר, יוריתמיקס, בלר, איימי ווינהאוס, מיוז, ואפילו הפרודיג'י, ודיזי ראסקל! שירים שרובם צרובים בזיכרון של פחות או יותר כל חובב מוזיקה.
אמנם כשאנחנו שומעים מוזיקה ביומיום אנחנו לא חושבים ממש מאיפה היא הגיעה. אנחנו מתחברים למילים, למלודיה, לאווירה, למה שהשיר אומר לנו או עלינו. לטעמי הבריטיות של השירים שהגיעו מהממלכה המאוחדת כל כך טבועה בהם שאנחנו כבר לא ממש שמים לב אליה למרות שהיא שם בכל תו ומילה. אפילו בשנים שבריטים ניסו להישמע פחות "בריטים" כדי לפנות לקהל האמריקאי הם לא יכלו להתחמק מהדבר החמקמק הזה. ה"בריטי". זה שזור במחאה ובאנרכיזם של הסקס פיסטולז, במוזרות המהפנטת של דיוויד בואי, בדיכאון של איאן קרטיס מג'וי דוויז'ן.
אחרי שכל המשלחות האולימפיות נכנסו לאיצטדיון, הארקטיק מאנקיז, אהוביי, הרעידו את כל לונדון, עם ביצוע נהדר לסינגל שהביא להם את הפריצה הגדולה, I Bet You Look Good On The Dancefloor. אחריו הם ביצעו את Come Together האלמותי והמאוד מתאים לאירוע של הביטלס בעיבוד נאמן לגמרי למקור, כחימום להופעה הסוגרת של פול מקרטני. אם כבר מדברים על בריטי, הארקטיק מאנקיז הם הכי בריטים שיש. ארבעה נערים צנומים משפילד, חלילה לא מלונדון האופנתית והקוסמופוליטית, הצליחו לתת לרוק הבריטי בעיטה בתחת שלא היתה מביישת את מה ש-The Who עשו כשהם פרצו. הם עשו את זה עם, ואולי בזכות, אלכס טרנר ששר במבטא הבריטי הכי כבד ששמעו בתקופה ההיא, והפך את הבריטיות המוחצנת והגאה למשהו מגניב. אם עקבתם אחרי מוזיקת רוק בריטית אחרי הפריצה של המאנקיז, היה גל של להקות שבהן הסולן שר במבטא בריטי (סקוטי/וולשי/אירי) לא מתנצל. אם תרצו, זה נתן לגיטימציה להניף שוב בגאווה שלט "I am British, hear me roar".
אז לרגל המשחקים האולימפיים בלונדון, אני משיקה בבלוג את "פרויקט בריטניה" האישי שלי. בחודש הקרוב כל הפוסטים יהיו על מוזיקה בריטית, מכל הסוגים והמינים. סדרת פוסטים שמוקדשת לכל מה שאני אוהבת שיצא מהממלכה המאוחדת.
אני אסיים עם שיר שמגדיר בשבילי את הבריטיות, My Generation של The Who. שיר פשוט להחריד, שלושה בתים שחוזרים על עצמם במהלכו. אבל המוזיקה שמלווה אותו חשובה לא פחות מהמילים. הגימגום המכוון הזה של רוג'ר ווטרס שמושך את המילים הנכונות שנותנות המון כוח למינימליזם. זה שיר על זמני שמגדיר את הדור של הסיקסטיז לא פחות מאשר הוא מגדיר את הדור היום.
Why don't you all f-fade away (Talkin' 'bout my generation)
And don't try to dig what we all s-s-say (Talkin' 'bout my generation)
And don't try to dig what we all s-s-say (Talkin' 'bout my generation)
אז תישארו בסביבה, הולך להיות פה בריטי במיוחד בפוסטים הקרובים...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה