להעיף את הפוני

משום מה כשהחורף מתחיל לתת את אותותיו אני מרגישה שאני מחפשת מוזיקה קצת יותר מדכאת, שהשתזפה קצת פחות בשמש ושוחה קצת יותר בדכדוך של עצמה. ואל תבינו אותי לא נכון, אני לגמרי אדם של חורף. כשאנשים מבכים על כך שגשום וקר והימים מתקצרים, אני פתאום יכולה לנשום, פתאום ההרגשה החנוקה התמידית נעלמת והכול מסביב נהיה הרבה יותר צלול וחד. 

אבל עם זה, אני בחורה שעדיין אוהבת את הגיטרות במוזיקה שלה. מוזיקה שקטה ואיטית פשוט לא תמיד מתאימה למזג האוויר הסוער שמשתולל בחוץ או למצברוח שלי. אז מבחינתי אחד הסגנונות שעונים בצורה הטובה ביותר על הקריטריונים שאני מציבה למוזיקה בימים אלו הוא האימו (Emo). נכון, אני אולי קצת מחוץ לטווח הגילאים שהאימו כיוון אליו בימי הזוהר שלו אי שם בתחילת-אמצע העשור הקודם אבל זה לא אומר שאני לא יכולה למצוא משם את הדברים שאני אוהבת ולהמשיך לשמוע אותם גם אחרי שהם יצאו מהאופנה. 

תמונה מפה

בתחילת גלגולו הנוכחי של הז'אנר (ששורשיו נטועים עוד בפוסט-פאנק/פוסט-הארדקור של האייטיז) באמצע הניינטיז עדיין היתה בו השפעה של גראנג' סיאטלי אבל הטקסטים הפכו להיות יותר רגשיים (מכאן ה-emo=emotional) ואישיים, והמוזיקה הראתה יותר מלודיות ביחס לרעש שהיה לפניה. הלהקה הראשונה שתפסה אותי בגל הזה היא Jimmy Eat World, הרכב אמריקאי מאריזונה שהגדירו בשבילי איך אימו צריך להישמע באותו זמן. אני לא חושבת שידעתי אפילו שמה שאני שומעת מוגדר ככה, אבל אנחנו בדר"כ יכולים להגדיר משהו רק אחרי שכבר עיבדנו אותו. המוזיקה שלהם היתה השילוב המושלם בין גיטרות מלאות זעם למילים פגיעות וחשופות ומלודיה משובחת. I was hooked, וטחנתי את האלבום שלהם Bleed American  יותר פעמים מאשר אני יכולה לזכור בדיסקמן המהוה שלי. 

אימו לא היה סגנון שהוגבל רק לארה"ב, ובדומה להרבה ז'אנרים אחרים הוא התפתח תחת אותן השפעות גם מעבר לאטלנטי בבריטניה, ובאופן ספציפי בוויילס, שם הוקמו שתי להקות האימו הבריטיות שאני הכי אוהבת, Funeral For A Friend ו-Lostprophets. אם להכניס לקטגוריות, אז Funeral For A Friend היתה להקת אימו אבל לא ראיתם את זה עליהם, הם התלבשו כמו חבר'ה בריטיים פשוטים וכמוהם יכולתם לראות המון בחורים מסתובבים באותה תקופה, עם הפוני הארוך שמסתיר חצי פנים. המוזיקה שלהם היתה מאוד רועשת, משופעת בדיסטורשן ובצרחות בצוותא, אבל הרגש שמניע את המוזיקה היה שם, וזה מה שמשנה. 

מהצד השני, Lostprophets, שהיו פחות הארדקור ויותר קומיוניקטיביים לקחו את התדמית שהיום אנחנו מזהים כ"אימו" עד הסוף. הרי אימו הוא לא רק סגנון מוזיקלי, כמו הפאנק בזמנו (ולהבדיל) הוא הפך לסוג של תנועה, לכת. "החברים" בה התהדרו בסגנון לבוש ואיפור מאוד ייחודיים, לא היית יכול לעבור בדיזנגוף סנטר בלי לראות חבורות של ילדים מלאי פירסינג, אייליינר שחור ופוני מוסט הצידה ברישול. ההצהרה היתה בעיקר אופנתית ופנתה בעיקר לרצון להשתלב, שזה המקום היחיד שהם מרגישים שהם יכולים להתאים בו, ואת זה אני לחלוטין יכולה להבין ולהזדהות. כי אין אחד מאיתנו שלא היה במקום הזה ברמה זו או אחרת. 

המוזיקה של Lostprophets התאימה בדיוק להלך הרוח הזה, הם אולי התחילו כחבר'ה מהשכונה אבל הם עברו מיני אבולוציה והתפתחו לנערי הפוסטר של האימו העכשווי, עם השיער העשוי ברישול מוקפד, הבגדים השחורים הדרמטיים והאייליינר התמידי. אבל אפילו שהמוזיקה שלהם תמיד היתה יותר באימו המיינסטרימי עדיין אהבתי דברים מסויימים שהם עשו.

אבל אחד השירים באימו העכשווי מגיעים מאחת הלהקות הכי פופולאריות בסצינה הזו, Thirty Seconds To Mars, (או בשמה האחר, הלהקה של השחקן ג'ארד לטו) והוא מגדיר את הלך הרוח של הז'אנר הזה היום. השיר Closer To The Edge יכול לפנות לילד הדחוי שנמצא בכל אחד מאיתנו, לא משנה באיזה גיל או מקום בחיים אנחנו נמצאים, ולהגיד לו שיש לו מקום. אפילו שהקליפ לוקה במגלומניות כבדה של הלהקה הוא ממחיש באיזו תופעה מדובר במקרה שלהם, וכמשהו שמשליך על הלך הרוח של רוב קהילת האימו. השיר עצמו סוחף מאוד, רוקנ'רולי וממכר ואי אפשר להקשיב לו בלי להצטרף פעם אחת לפחות לקריאות ה-No no no. הקליפ ערוך בצורה נהדרת לטעמי ומעביר את האנרגיות המטורפות שיש בהופעות של הלהקה. 

ביסודו של דבר, כולנו רוצים להשתייך, במיוחד כשאנחנו בתקופות מבלבלות בהן הסביבה שולחת לנו כל כך הרבהמסרים סותרים לגבי מי ומה אנחנו צריכים להיות. הז'אנר הזה פשוט היה במקום הנכון בזמן הנכון כדי ליצור את תחושת השייכות הזו אצל כל כך הרבה אנשים שפתאום הבינו שהם לא לבד, וזה נותן המון כוח. בעצם זה לא משנה אם המוזיקה היא אימו או מטאל או בלוגראס. אם יש שם מישהו שמדבר בשפה שלך, ואומר את מה שמסתובב לך בראש, אתה יכול להרגיש שייך, שמצאת את הבית שלך.