אני יודעת שכל סוף שנה כולנו עסוקים בסיכומים. הכי טובים, הכי גרועים, הכי הכי. אבל אין לי מצברוח לסיכומי שנה כי מבחינה תרבותית חווינו לא מעט אובדן ולמעט שירים מסויימים שבטח כבר הזכרתי, אני לא רואה צורך לסכם משהו. מרגיש לי מעושה.
אז החלטתי להקדיש את הפוסט האחרון שלי השנה לאירוע שלא רבים מאיתנו שמים אליו לב כל שנה אם אין ישראלי שמעורב - טקס הענקת פרס נובל. קצת היסטוריה - אלפרד נובל היה מהנדס וכימאי שוודי שהמציא (בין השאר) את הדינמיט. ההמצאה הזו הניעה מלחמות רבות מספור ועל מנת לתעל את ההמצאה שלו למקום אולי קצת יותר טוב ולשנות את הדרך בה נזכר שמו בספרי ההיסטוריה, צוואתו של נובל היתה ייסוד קרן להענקת פרסים לאלו שהביאו להתקדמות ותרומה לאנושות בתחומי הפיזיקה, הכימיה, הרפואה, הספרות והשלום.
אם תשימו לב, בין כל התחומים המדעיים שתורמים לקידום האנושות בצורה מאוד ברורה (רפואה מודרנית, הנדסה מתקדמת, הבנה מעמיקה של מערכות שמביאה ליצירת כלים טכנולוגיים חדשניים) נמצאת גם הספרות. אולי השינוי והקידום שהיא מייצגת פחות חשוף לפנינו בגאדג'ט כסוף ומבריק אבל בשימוש נכון היא יכולה לבצע אולי את השינוי הכי משמעותי. ספרות ושירה, לא פחות מאשר שהיא יוצרת עולם פנימי עשיר ודמיון מפותח, מעצבת במידה רבה חלק מההשקפות של האדם. או לפחות עיצבה.
כשהוחלט השנה להעניק את פרס נובל לספרות לבוב דילן הורמו לא מעט גבות. מה לדילן ולפואטיקה שלו ולמוסד המנופח והאקסלוסיבי שהוא פרסי נובל? אבל בעיני אין הגיוני מכך. אם אנחנו מדברים על תרומה לאנושות נראה שדילן השפיע על הרבה יותר אנשים מאשר אנחנו יכולים לדמיין. דילן הוא משורר חכם ווירטואוזי, למרות שהמדיה שלו היא פשוטה. היתרון שלה בכך שהיא פשוטה הוא יכולת החדירה שלה לקהלים רבים, ויכולת ההעברה שלהם לדורות הבאים.
אני גיליתי את דילן יחסית מאוחר, לא גדלתי עליו. אני גם חייבת להודות שהיתה לי תקופה דיי ארוכה שבה אני דיי נבוכה לגלות לכם מהי המוזיקה ששמעתי, ואני מניחה שלכולנו היתה את התקופה שאנחנו מעדיפים לשכוח (נכון?). אבל למזלי ההתבגרות שלי כאדם נעשתה במקביל להתבגרות המוזיקלית שלי והיא עדיין מתרחשת. כל דבר שאני שומעת או קוראת ומשפיע עלי ברמה עמוקה יותר משנה אותי קצת ומפתח אותי כאדם חושב.
דילן לא הגיע לקבל את הפרס שלו, אבל כנראה שזה מי שהוא וכך הוא חשב שצריך להתמודד עם המצב. מי שהיה שם במקומו היתה פטי סמית', והיא ביצעה את אחד השירים היותר טעונים של דילן בגירסא מרגשת ומצמררת. אני לא יכולה אפילו להתחיל ולתאר במילים את הרגשות שהתעוררו בי בזמן ששמעתי אותה. אפילו מעידה קטנה או שתיים בביצוע הזה לא גרעו מהשלמות שלו ומהכוונה שהיתה טבועה בכל מילה ומילה.
היתה כל כך הרבה אצילות ואנושיות בביצוע הזה. אני אף פעם לא יכולה לשים את האצבע על הסיבה שהופכת את פטי סמית' לכל כך מיוחדת בעיני. אמנית רב-תחומית שלא מגדירה את עצמה ולא מחפשת לעצמה משבצת. אם כבר מדברים על ספרות ועל סמית', בספרה הראשון, Just Kids, שכפי שאולי קראתם כבר בפוסט קודם השפיע עלי עמוקות, דילן מוזכר לא מעט כמישהו שתמיד ברקע ותמיד משמש כרפרנס תרבותי. סמית' כתבה על אחת ההופעות הרציניות הראשונות של הלהקה שלה, The Patti Smith Band שאליה הגיע גם דילן.
השיר הזה, שנכתב בשנת 1962, לפני כמעט 55 שנים, לא פחות רלוונטי למצב העניינים בעולם היום מאשר היה בזמנו. הוא מראה לנו את המראה הדיסטופית של המקום בו אנו חיים והאנשים שהפכנו להיות. מראות מזעזעים שמתוארים בשיר פולק של טרובדור אמיתי ואותנטי. רצון שיקשיבו למילים ושיתנו להן לחלחל ולהשפיע.
באופן מפתיע הביצוע של סמית' למילים של דילן לא עשה אותי מיואשת יותר (קראתם מה שכתבתי פה לאחרונה?) אלא הוא נתן לי איזשהו שמץ של תקווה, שלתרבות יש יכולת לשנות משהו בעולם הזה. רוב הזמן אנחנו מתעסקים בעטיפה הנוצצת כי זה קל. זה נוח. זה לא דורש מחשבה יותר מדי מעמיקה. קל יותר להתרכז במחשוף של קים קרדשיאן מאשר ביצירה ספרותית מורכבת או בשיר חדש שדורש האזנה מעמיקה, אבל חזרה לתרבות אמיתית, של רעיונות וסיפורים של ניסיון חיים שמועברים אלינו כצרכנים שלה בצורה אינטיליגנטית תגרום לנו לחשוב, ואולי לשנות. ישנם תכנים כאלו שמסתובבים, ולא מעט, וכל מה שצריך לעשות זה לחפש.
תקראו לי נאיבית, אבל מהפכה בעיני יכולה להתחיל מרעיונות שנשתלים בנפש. אם הם שתולים שם מספיק חזק אז הם יעברו הלאה, ויקבלו כנפיים. ואם הרעיון הוא להסתכל על עצמנו ולראות איפה אנחנו יכולים להיות יותר אמפתיים ופחות דורסניים כלפי האחר אז מי יודע, אולי בעתיד יהיה פה מדהים.
אני מאחלת לכם לשנה הבאה שתדעו לבחור את התכנים בהם אתם מתעמקים ושתנסו ככל יכולתכם לברור את הדברים הערכיים מכל הרעש הלבן שאופף אותנו. תקשיבו לאנשים שאתם אוהבים ותנסו להיות הגירסא הטובה ביותר של עצמכם.
שתהיה שנה טובה יותר.
אז החלטתי להקדיש את הפוסט האחרון שלי השנה לאירוע שלא רבים מאיתנו שמים אליו לב כל שנה אם אין ישראלי שמעורב - טקס הענקת פרס נובל. קצת היסטוריה - אלפרד נובל היה מהנדס וכימאי שוודי שהמציא (בין השאר) את הדינמיט. ההמצאה הזו הניעה מלחמות רבות מספור ועל מנת לתעל את ההמצאה שלו למקום אולי קצת יותר טוב ולשנות את הדרך בה נזכר שמו בספרי ההיסטוריה, צוואתו של נובל היתה ייסוד קרן להענקת פרסים לאלו שהביאו להתקדמות ותרומה לאנושות בתחומי הפיזיקה, הכימיה, הרפואה, הספרות והשלום.
אם תשימו לב, בין כל התחומים המדעיים שתורמים לקידום האנושות בצורה מאוד ברורה (רפואה מודרנית, הנדסה מתקדמת, הבנה מעמיקה של מערכות שמביאה ליצירת כלים טכנולוגיים חדשניים) נמצאת גם הספרות. אולי השינוי והקידום שהיא מייצגת פחות חשוף לפנינו בגאדג'ט כסוף ומבריק אבל בשימוש נכון היא יכולה לבצע אולי את השינוי הכי משמעותי. ספרות ושירה, לא פחות מאשר שהיא יוצרת עולם פנימי עשיר ודמיון מפותח, מעצבת במידה רבה חלק מההשקפות של האדם. או לפחות עיצבה.
כשהוחלט השנה להעניק את פרס נובל לספרות לבוב דילן הורמו לא מעט גבות. מה לדילן ולפואטיקה שלו ולמוסד המנופח והאקסלוסיבי שהוא פרסי נובל? אבל בעיני אין הגיוני מכך. אם אנחנו מדברים על תרומה לאנושות נראה שדילן השפיע על הרבה יותר אנשים מאשר אנחנו יכולים לדמיין. דילן הוא משורר חכם ווירטואוזי, למרות שהמדיה שלו היא פשוטה. היתרון שלה בכך שהיא פשוטה הוא יכולת החדירה שלה לקהלים רבים, ויכולת ההעברה שלהם לדורות הבאים.
 |
| וינסטון צ'רצ'יל בציטוט שצריך לזכור, במיוחד עכשיו |
אני גיליתי את דילן יחסית מאוחר, לא גדלתי עליו. אני גם חייבת להודות שהיתה לי תקופה דיי ארוכה שבה אני דיי נבוכה לגלות לכם מהי המוזיקה ששמעתי, ואני מניחה שלכולנו היתה את התקופה שאנחנו מעדיפים לשכוח (נכון?). אבל למזלי ההתבגרות שלי כאדם נעשתה במקביל להתבגרות המוזיקלית שלי והיא עדיין מתרחשת. כל דבר שאני שומעת או קוראת ומשפיע עלי ברמה עמוקה יותר משנה אותי קצת ומפתח אותי כאדם חושב.
דילן לא הגיע לקבל את הפרס שלו, אבל כנראה שזה מי שהוא וכך הוא חשב שצריך להתמודד עם המצב. מי שהיה שם במקומו היתה פטי סמית', והיא ביצעה את אחד השירים היותר טעונים של דילן בגירסא מרגשת ומצמררת. אני לא יכולה אפילו להתחיל ולתאר במילים את הרגשות שהתעוררו בי בזמן ששמעתי אותה. אפילו מעידה קטנה או שתיים בביצוע הזה לא גרעו מהשלמות שלו ומהכוונה שהיתה טבועה בכל מילה ומילה.
 |
| בוב דילן ופטי סמית', גריניץ' ויליג', ניו יורק, 1975 (תמונה מפה) |
היתה כל כך הרבה אצילות ואנושיות בביצוע הזה. אני אף פעם לא יכולה לשים את האצבע על הסיבה שהופכת את פטי סמית' לכל כך מיוחדת בעיני. אמנית רב-תחומית שלא מגדירה את עצמה ולא מחפשת לעצמה משבצת. אם כבר מדברים על ספרות ועל סמית', בספרה הראשון, Just Kids, שכפי שאולי קראתם כבר בפוסט קודם השפיע עלי עמוקות, דילן מוזכר לא מעט כמישהו שתמיד ברקע ותמיד משמש כרפרנס תרבותי. סמית' כתבה על אחת ההופעות הרציניות הראשונות של הלהקה שלה, The Patti Smith Band שאליה הגיע גם דילן.
The night, as the saying goes, was a jewel in our crown. We played as one, and the pulse and pitch of the band spiraled us into another dimension. Yet with all that swirling around me, I could feel another presence as surely as the rabbit senses the hound. He was there. I suddenly understood the nature of the electric air. Bob Dylan had entered the club. This knowledge had a strange effect on me. Instead of humbled, I felt a power, perhaps his; but I also felt my own worth and the worth of my band. It seemed for me a night of initiation, where I had to become fully myself in the presence of the one I had modeled myself after.
השיר הזה, שנכתב בשנת 1962, לפני כמעט 55 שנים, לא פחות רלוונטי למצב העניינים בעולם היום מאשר היה בזמנו. הוא מראה לנו את המראה הדיסטופית של המקום בו אנו חיים והאנשים שהפכנו להיות. מראות מזעזעים שמתוארים בשיר פולק של טרובדור אמיתי ואותנטי. רצון שיקשיבו למילים ושיתנו להן לחלחל ולהשפיע.
באופן מפתיע הביצוע של סמית' למילים של דילן לא עשה אותי מיואשת יותר (קראתם מה שכתבתי פה לאחרונה?) אלא הוא נתן לי איזשהו שמץ של תקווה, שלתרבות יש יכולת לשנות משהו בעולם הזה. רוב הזמן אנחנו מתעסקים בעטיפה הנוצצת כי זה קל. זה נוח. זה לא דורש מחשבה יותר מדי מעמיקה. קל יותר להתרכז במחשוף של קים קרדשיאן מאשר ביצירה ספרותית מורכבת או בשיר חדש שדורש האזנה מעמיקה, אבל חזרה לתרבות אמיתית, של רעיונות וסיפורים של ניסיון חיים שמועברים אלינו כצרכנים שלה בצורה אינטיליגנטית תגרום לנו לחשוב, ואולי לשנות. ישנם תכנים כאלו שמסתובבים, ולא מעט, וכל מה שצריך לעשות זה לחפש.
תקראו לי נאיבית, אבל מהפכה בעיני יכולה להתחיל מרעיונות שנשתלים בנפש. אם הם שתולים שם מספיק חזק אז הם יעברו הלאה, ויקבלו כנפיים. ואם הרעיון הוא להסתכל על עצמנו ולראות איפה אנחנו יכולים להיות יותר אמפתיים ופחות דורסניים כלפי האחר אז מי יודע, אולי בעתיד יהיה פה מדהים.
אני מאחלת לכם לשנה הבאה שתדעו לבחור את התכנים בהם אתם מתעמקים ושתנסו ככל יכולתכם לברור את הדברים הערכיים מכל הרעש הלבן שאופף אותנו. תקשיבו לאנשים שאתם אוהבים ותנסו להיות הגירסא הטובה ביותר של עצמכם.
שתהיה שנה טובה יותר.
