‏הצגת רשומות עם תוויות patti smith. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות patti smith. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 31 בדצמבר 2016

לא פוסט סיכום שנה

אני יודעת שכל סוף שנה כולנו עסוקים בסיכומים. הכי טובים, הכי גרועים, הכי הכי. אבל אין לי מצברוח לסיכומי שנה כי מבחינה תרבותית חווינו לא מעט אובדן ולמעט שירים מסויימים שבטח כבר הזכרתי, אני לא רואה צורך לסכם משהו. מרגיש לי מעושה. 

אז החלטתי להקדיש את הפוסט האחרון שלי השנה לאירוע שלא רבים מאיתנו שמים אליו לב כל שנה אם אין ישראלי שמעורב - טקס הענקת פרס נובל. קצת היסטוריה - אלפרד נובל היה מהנדס וכימאי שוודי שהמציא (בין השאר) את הדינמיט. ההמצאה הזו הניעה מלחמות רבות מספור ועל מנת לתעל את ההמצאה שלו למקום אולי קצת יותר טוב ולשנות את הדרך בה נזכר שמו בספרי ההיסטוריה, צוואתו של נובל היתה ייסוד קרן להענקת פרסים לאלו שהביאו להתקדמות ותרומה לאנושות בתחומי הפיזיקה, הכימיה, הרפואה, הספרות והשלום. 

אם תשימו לב, בין כל התחומים המדעיים שתורמים לקידום האנושות בצורה מאוד ברורה (רפואה מודרנית, הנדסה מתקדמת, הבנה מעמיקה של מערכות שמביאה ליצירת כלים טכנולוגיים חדשניים) נמצאת גם הספרות. אולי השינוי והקידום שהיא מייצגת פחות חשוף לפנינו בגאדג'ט כסוף ומבריק אבל בשימוש נכון היא יכולה לבצע אולי את השינוי הכי משמעותי. ספרות ושירה, לא פחות מאשר שהיא יוצרת עולם פנימי עשיר ודמיון מפותח, מעצבת במידה רבה חלק מההשקפות של האדם. או לפחות עיצבה. 

כשהוחלט השנה להעניק את פרס נובל לספרות לבוב דילן הורמו לא מעט גבות. מה לדילן ולפואטיקה שלו ולמוסד המנופח והאקסלוסיבי שהוא פרסי נובל? אבל בעיני אין הגיוני מכך. אם אנחנו מדברים על תרומה לאנושות נראה שדילן השפיע על הרבה יותר אנשים מאשר אנחנו יכולים לדמיין. דילן הוא משורר חכם ווירטואוזי, למרות שהמדיה שלו היא פשוטה. היתרון שלה בכך שהיא פשוטה הוא יכולת החדירה שלה לקהלים רבים, ויכולת ההעברה שלהם לדורות הבאים. 



וינסטון צ'רצ'יל בציטוט שצריך לזכור, במיוחד עכשיו

אני גיליתי את דילן יחסית מאוחר, לא גדלתי עליו. אני גם חייבת להודות שהיתה לי תקופה דיי ארוכה שבה אני דיי נבוכה לגלות לכם מהי המוזיקה ששמעתי, ואני מניחה שלכולנו היתה את התקופה שאנחנו מעדיפים לשכוח (נכון?). אבל למזלי ההתבגרות שלי כאדם נעשתה במקביל להתבגרות המוזיקלית שלי והיא עדיין מתרחשת. כל דבר שאני שומעת או קוראת ומשפיע עלי ברמה עמוקה יותר משנה אותי קצת ומפתח אותי כאדם חושב. 

דילן לא הגיע לקבל את הפרס שלו, אבל כנראה שזה מי שהוא וכך הוא חשב שצריך להתמודד עם המצב. מי שהיה שם במקומו היתה פטי סמית', והיא ביצעה את אחד השירים היותר טעונים של דילן בגירסא מרגשת ומצמררת. אני לא יכולה אפילו להתחיל ולתאר במילים את הרגשות שהתעוררו בי בזמן ששמעתי אותה. אפילו מעידה קטנה או שתיים בביצוע הזה לא גרעו מהשלמות שלו ומהכוונה שהיתה טבועה בכל מילה ומילה. 


בוב דילן ופטי סמית', גריניץ' ויליג', ניו יורק, 1975
(תמונה מפה)

היתה כל כך הרבה אצילות ואנושיות בביצוע הזה. אני אף פעם לא יכולה לשים את האצבע על הסיבה שהופכת את פטי סמית' לכל כך מיוחדת בעיני. אמנית רב-תחומית שלא מגדירה את עצמה ולא מחפשת לעצמה משבצת. אם כבר מדברים על ספרות ועל סמית', בספרה הראשון, Just Kids, שכפי שאולי קראתם כבר בפוסט קודם השפיע עלי עמוקות, דילן מוזכר לא מעט כמישהו שתמיד ברקע ותמיד משמש כרפרנס תרבותי. סמית' כתבה על אחת ההופעות הרציניות הראשונות של הלהקה שלה, The Patti Smith Band שאליה הגיע גם דילן. 


The night, as the saying goes, was a jewel in our crown. We played as one, and the pulse and pitch of the band spiraled us into another dimension. Yet with all that swirling around me, I could feel another presence as surely as the rabbit senses the hound. He was there. I suddenly understood the nature of the electric air. Bob Dylan had entered the club. This knowledge had a strange effect on me. Instead of humbled, I felt a power, perhaps his; but I also felt my own worth and the worth of my band. It seemed for me a night of initiation, where I had to become fully myself in the presence of the one I had modeled myself after. 

השיר הזה, שנכתב בשנת 1962, לפני כמעט 55 שנים, לא פחות רלוונטי למצב העניינים בעולם היום מאשר היה בזמנו. הוא מראה לנו את המראה הדיסטופית של המקום בו אנו חיים והאנשים שהפכנו להיות. מראות מזעזעים שמתוארים בשיר פולק של טרובדור אמיתי ואותנטי. רצון שיקשיבו למילים ושיתנו להן לחלחל ולהשפיע. 




באופן מפתיע הביצוע של סמית' למילים של דילן לא עשה אותי מיואשת יותר (קראתם מה שכתבתי פה לאחרונה?) אלא הוא נתן לי איזשהו שמץ של תקווה, שלתרבות יש יכולת לשנות משהו בעולם הזה. רוב הזמן אנחנו מתעסקים בעטיפה הנוצצת כי זה קל. זה נוח. זה לא דורש מחשבה יותר מדי מעמיקה. קל יותר להתרכז במחשוף של קים קרדשיאן מאשר ביצירה ספרותית מורכבת או בשיר חדש שדורש האזנה מעמיקה, אבל חזרה לתרבות אמיתית, של רעיונות וסיפורים של ניסיון חיים שמועברים אלינו כצרכנים שלה בצורה אינטיליגנטית תגרום לנו לחשוב, ואולי לשנות. ישנם תכנים כאלו שמסתובבים, ולא מעט, וכל מה שצריך לעשות זה לחפש. 

תקראו לי נאיבית, אבל מהפכה בעיני יכולה להתחיל מרעיונות שנשתלים בנפש. אם הם שתולים שם מספיק חזק אז הם יעברו הלאה, ויקבלו כנפיים. ואם הרעיון הוא להסתכל על עצמנו ולראות איפה אנחנו יכולים להיות יותר אמפתיים ופחות דורסניים כלפי האחר אז מי יודע, אולי בעתיד יהיה פה מדהים. 

אני מאחלת לכם לשנה הבאה שתדעו לבחור את התכנים בהם אתם מתעמקים ושתנסו ככל יכולתכם לברור את הדברים הערכיים מכל הרעש הלבן שאופף אותנו. תקשיבו לאנשים שאתם אוהבים ותנסו להיות הגירסא הטובה ביותר של עצמכם. 

שתהיה שנה טובה יותר. 


יום שבת, 23 ביולי 2016

קצת קולטורה

אני לא האדם הכי נורמלי כשמדובר בדברים שאני אוהבת, ובאופן ספציפי במוזיקה. אני יכולה לשאת מונולוגים חוצבי להבות בדיונים סוערים בנושאים הכי אזוטריים הנוגעים לפלייליסט של גלגל"צ לדוגמא. ולכן הצריכה שלי היא גם מאוד רחבה ולא הכי שפויה - אם יהיה איפשהו בחוץ תוכן מלווה מוזיקה שיעניין אותי - תערוכה, ספר, סרט, סדרה וכו', אני אעשה כמעט הכל כדי להשיג אותו. כאמור, קצת משוגעת. 

אז החלטתי להקדיש פוסט לתכנים המלווים האלו, שסובבים בבסיסם סביב המוזיקה כי בהחלט צרכתי לא מעט מהם לאחרונה. אז מה היה לנו שם? 

טלוויזיה

הריאליסטית - ויניל (Vinyl)
קחו את העיר האהובה עלי בעולם עם התקופה הכי מרתקת במוזיקה וקיבלתם את אחת הסדרות המצויינות והממכרות שעלו למסך לאחרונה (באדיבות HBO). ואם כל זה לא מספיק אז בין המפיקים והיוצרים מסתתרים שני אנשים שאולי שמעתם עליהם, מיק ג'אגר ומרטין סקורסזה. סצינת המוזיקה הניו יורקית בסבנטיז כפי שהיא נראית מאחורי הקלעים, דרך המבט של לייבל מוזיקה שבראשו עומד הטיפוס המזוהם אך זה שגם אי אפשר לעמוד בפניו, ריצ'י פינסטרה (בובי קנבאלה בתפקיד חייו) דרך בליל של סקס, סמים, אלכוהול, כסף ושגיאות טראגיות וכמובן מסביב להכל המוזיקה - שנשלטת בעיקר ע"י פ'אנק ורוקנ'רול מטונף פחות או יותר. תענוג. 



הסטרילית - Roadies
אחרי צפייה ב-Vinyl היו לי ציפיות מאוד גבוהות מ-Roadies שמתארת את עלילותיו של צוות הפקת סיבוב הופעות של להקה מונפצת כלשהי. במיוחד שאחד היוצרים שלה הוא קמרון קרואו שאחראי לאחד הסרטים שאני הכי אוהבת, Almost Famous. לוק ווילסון מקבל תפקיד ראשי שיש בו לכאורה בשר אבל הוא, ובכן, לוק ווילסון. איך אפשר להשוות את כריזמת הפתית הלא נוכחת שלו לזו של בובי קנבאלה? אני יודעת שזה גם תלוי בדמות ובהגדרה שלה, אבל בחיאת ראבאק. לא אהבתי כל כך את הסדרה הזו. היא חמודה. וכל בחורה יודעת (וגם בחורים מודעים) שהמחמאה "חמודה" היא הכי גרועה. זה מין סיטקום פוגש דרמה פוגש דמויות מודעות מדי לעצמן שנושאות מונולוגים דוסון קריקיים ארוכים מדי. והיא כל כך סטרילית. כאילו כל מי שעובד בהפקות מוזיקליות אלו היפסטרים וחנונים. או אנארכיסטים שמבטאים את עצמם ע"י שכלול טכניקת הכנת האספרסו. האינטריגות הן לא אינטריגות והדרמה היא יותר טנטרום מתמשך. שני פרקים הספיקו לי להחליט שאת זה אני לא קונה. נקסט!



ספר

Patti Smith - Just Kids

הסיקסטיז והסבנטיז בניו יורק היו כר פורה למוזיקה ואמנות (שמים לב לנושא מוביל פה?). הפתיחות, החופש וההרגשה שהכל אפשרי הביאה להתפוצצות של אמנים מתחומים שונים - ג'ניס ג'ופלין, ג'ימי הנדריקס, בוב דילן ואנדי וורהול אם למנות רק כמה מהם. ביניהם היתה גם אישה אחת, עוף מוזר וייחודי שבאותה תקופה היתה הדבר הכי נורמלי באזור והיא פטי סמית'. 



באוטוביוגרפיה הזו היא מספרת את הסיפור של אותה סצינה ניו יורקית מבעבעת דרך הסיפור האישי של הדרך האומנותית שלה ושל רוברט מייפלת'ורפ, כאשר הם היו המוזות אחד של השני. מייפלת'ורפ התפרסם כצלם מוכשר בעל אסתטיקה ייחודית בתיעודו אמנים שונים באותה תקופה וכן את סצינת הגייז וה-S&M שהתרחשו בחדרי חדרים ובמועדונים סליזיים ולא במיינסטרים (להצצה לפורטפוליו המרתק של מייפלת'ורפ אני ממליצה לכם להיכנס לאתר הזה). 






התמונות של מייפלת'ורפ וסמית' הן חלק מסדרת צילומים של הצלם נורמן סיף, 1969

יש כל כך הרבה אהבה ותשוקה לאמנות בסיפור הזה. סמית' כותבת פרוזה כמו שהיא כותבת שירה, והתוצאה מהממת (במובן האמיתי ביותר של המילה). הרי היא הכי פאנק שיש. יש לה יותר אנרכיזם וגישת פאנק בציפורן בזרת מאשר לכל להקות ה"פאנק" שפעילות היום. כי פאנק זה בעיקר האטיטיוד. אני באמת באמת מעריכה את האישה הזו ואת המקום אליו היא הגיעה (האישה הראשונה אי פעם שקראה להרכב שלה על שמה!) ואני חושבת שכל אוהב מוזיקה אמיתי חייב לעצמו לקרוא את הספר הזה לפחות פעם אחת. 



רגע של כיף מוזיקלי

ג'יימס קורדן מה-Late Late Show מגיש פינה בתוכנית שלו בה הוא לוקח סלב כלשהו לסיבוב ברחבי LA ושם הם חוגגים ב-carpool מוזיקלי במיוחד. אם המתארח הוא המוזיקאי עצמו אז השירים הם בעיקר שלו. בנוסף, בגלל האופי הבלתי אמצעי של הפינה הזו השיחה שמתרחשת ברקע מרגישה הרבה יותר נינוחה ופתוחה מאשר ראיון באולפן. אחד ה-carpools המצויינים שהיו לאחרונה היה זה בו התארחו הרד הוט צ'ילי פפרס בהרכב מלא ומה שהלך שם זו קומדיה מוזיקלית במיטבה. אם אתם רוצים לראות את כל הפינות בערוץ היוטיוב של התוכנית זה יכול להעביר לכם את הזמן בכיף. 





יום שבת, 22 בפברואר 2014

פלייליסט אהבה אלטרנטיבי

אהבה יכולה להיות הדבר הכי פשוט בעולם אבל גם הכי סבוך, היא יכולה לבוא בקלות והיא יכולה להיות קשה מאוד להשגה. בכל מקרה היא אחד הדברים המורכבים ביותר וחומר הגלם הכי טוב ליצירה בכל סוג מדיה - ספרות, קולנוע, טלוויזיה או מוזיקה. 

לכן ההפרדה של שירי "אהבה" קלאסיים מול כל השאר לא היה ברור לי אי פעם. למה הוחלט מתישהו שיש רק דרך קלאסית אחת לבטא אהבה? למה היא חייבת להיות רק רומנטית? למה צריך לדבר עליה במיינסטרים רק במושגים הכי פשטניים ו(תסלחו לי) נמוכים? במיוחד כשמדובר ברגש שנכון לכל כך הרבה מצבים בחיים שלנו ומשהו שהוא כל כך אמורפי ואינדיבידואלי שהוא אומר משהו אחר לכל אחד ובצורה כל כך אישית. 

אז החלטתי (באיחור אופנתי) להרים את הכפפה הוירטואלית שאף אחד לא זרק לי ולבנות פלייליסט אלטרנטיבי לנפש האלטרנטיבית. אז נכון, יכול להיות שהשירים פה לא יזעקו "אהבה" בצורה הקלאסית בה האכילו אותנו מהיום שלמדנו מה זה ולנטיינ'ז. אבל כמות האהבה שהם אוצרים בחובם היא לפעמים יותר משאני יכולה להכיל.