שינויים בהרגלי ההאזנה

תמיד התייחסתי לעצמי מבחינת מוזיקה כטיפוס יותר בריטי - לונדון היתה משאת נפשי במשך תקופה דיי ארוכה. בימים בהם שמעתי המון המון המון רדיוהד, טראוויס, סטריאופוניקס, בלר ואואזיס היתה לי פנטזיה בה אני עוברת ללונדון, מוצאת דירה מגניבה ופשוט נשאבת לתרבות האנגלית. זה לא מזיק גם שעד היום ההומור שהכי מצחיק אותי הוא זה של "מונטי פייתון והגביע הקדוש". אבל את כל זה אתם פחות או יותר יודעים מהפוסטים שהשתתפו בפרויקט בריטניה שעוד יצוץ פה אולי מתישהו. 

ההתפוצצות של הסצינה הבריטית של שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 הגיעה לי בדיוק בזמן לשטוף אותי בגלים של מוזיקה מצויינת שהיתה כולה הטעם המוזיקלי שלי. הייתי יכולה להקשיב שעות לרדיו 1/2 הבריטי, ועד היום אחת מתחנות הרדיו החביבות עלי היא Radio X (לשעבר Xfm) הלונדונית. 

אבל עם השנים ולמרות כל האהבה שלי לכל מה שבריטי, הטעם המוזיקלי שלי משתנה, ובאופן קצת מפתיע (או אולי שלא) הוא הופך ליותר מטאליסטי, ומי שיודע לעשות מטאל בצורה הכי טובה בעיני הם האמריקאים. קפיצה קטנה מעל השלולית. האגרסיביות שלו הוא מה שאני צריכה בשנים האחרונות. זה לא שאני לא אוהבת יותר את הבריטי, אני עדיין נהנית ממנו באותה רמה, אבל המטאל מרגש אותי קצת יותר עכשיו, אולי כי זה משהו יחסית חדש עבורי, בזמן הנכון ובאטמוספירה הנכונה בו מפלי הדיסטורשן יכולים לתת לי משהו ששום דבר אחר לא מסוגל. 

לא בדיוק אבל בערך

התוכנית של בן רד היתה ועודנה מה שמכיר לי מוזיקה חדשה בז'אנר הזה. נהניתי ממנה כשהיא היתה בצהריים בימי 88fm המקורית והנהדרת ואני עדיין נהנית ממנה אך אני מחוייבת מכורח המציאות לשמוע אותה בדיליי של כמה שעות, אני לא בהכרה ב-23:00. יש משהו בלילה שהוא יותר enabling, יש אווירה כזו שאפשר לעשות הכל כי כמות האנשים שמקשיבים היא נמוכה יותר. התוכניות של בן רד הולכות ומשתבחות ופשוט תענוג לשמוע אותן. היתה לו סדרה נהדרת של תוכניות שהוקדשו לקליפורניה דרך המוזיקה בעשורים ובסגנונות המוזיקה השונים, שם התאהבתי בסטונר רוק (מי ידע שזה thing?) ולטעמי הוא הגיע לשיא בתוכנית של ה-4/7/17 שהוקדשה למסיבת רוק אמריקאי ואני יכולה בהחלט להגיד שזו אחת התוכניות הערוכות לעילא ששמעתי לאחרונה - השירים זורמים אחד לשני בצורה הרמונית, עם מינימום דיבורים (למרות שבדר"כ אני אוהבת גם את הדיבורים) והקצב עולה עם ההתקדמות עד לרצף מטאל מהמם חושים - אני יכולה להגיד ללא כל בושה ששמעתי את רצף המטאל הנפלא בחצייה השני של התוכנית המון המון המון פעמים. בעיקר בנסיעות. אושר גדול. אם עשיתי לכם חשק אפשר לשמוע את כל התוכניות של בן רד באתר של כאן88 וכדאי בהחלט כי הוא אחד השדרנים האחרונים הנהדרים באמת שנשארו שם אחרי הרפורמה. 

כרגע נראה שהתוכנית לא זמינה לשמיעה אונליין אבל עד שהיא תהיה הרצף הרלוונטי הוא:
Godsmack- Keep away
Mastodon - The Motherload
Slipknot - Duality
Stone Sour - Get Inside
Deftones - Around The Fur
Alter Bridge - Isolation

ואם כבר בענייני אנשי רדיו שאני אוהבת וחסרים לי ב-88fm, והאמת במעבר סגנוני חד, אנחנו צריכים לדבר על התוכנית החדשה של בועז כהן. אחרי העברת השעה הטראומטית של התוכנית והקובלנציזם שפשה בתחנה האהובה היה הגיוני מאוד שכהן פרסם הודעת עזיבה מהתחנה. מאז חיכיתי לראות איפה אני אוכל לשמוע אותו שוב, לא משנה באיזו קונסטלציה, לקבל את המוזיקה הנהדרת שכהן בוחר ולשמוע אותו מדבר על המוזיקה הזו, ולספוג כל גרם של אהבה שמוקרן מהמילים האלו. אז עכשיו כהן משדר ב-99fm ונראה שניתן לו חופש אמנותי מלא וזה פשוט מרהיב - חלום ליל קיץ כמו שהכותרת מצהירה. כל תוכנית אפופה במין חלומיות שאני מרגישה טוב מאוד ומאוד אוהבת, אין פה פינות חדות או מדרגות תלולות והכל פשוט זורם. כהן לוקח את המאזינים דרך עולם האסוציאציות התרבותיות שלו וזה מרתק ויפיפה. האזנת חובה (אפילו אם רק בדיליי בתוכניות המוקלטות). 

המוזיקה הכי טובה ברדיו?

אני מבלה את רוב הבקרים שלי בנסיעה לעבודה, כמו רובנו, וברירת המחדל שלי למוזיקה היא רדיו. הרי מאוד מסוכן לחפש מה מתחשק לך לשמוע בתוך רשימה של אלפי שירים ועוד בזמן נהיגה. וחוץ מזה, אני אוהבת רדיו כי לפעמים אני אוהבת שמישהו אחר בוחר בשבילי את המוזיקה, זה מרענן ומגלה לי דברים חדשים. 

עם ההאזנה הזו התפתחה לי שגרת בוקר רדיופונית - אספרסו עם רוני ידידיה ב-88FM עד 8:00, מעבר קצר לחדשות, ואז חזרה ל-88FM לפחות לחלק מרוקר טוב של בועז כהן. במהלך היום כל פעם שהייתי ליד רדיו (אם בעבודה או באוטו) ידעתי שברגע שאני אאזין לתחנה יהיה שם מישהו שאני מכירה ואוהבת לשמוע - יואב יפת ב-10:00, רדיו גע-גע עם גלית גורא-עיני ב-11:00, שעת הג'י עם גליה גלעדי ב-12:00 ואחריה בן רד ב-14:00. משהו קבוע בים של משתנים. 

ביום המעבר לתאגיד השידור וסגירת קול ישראל שכחתי בכלל מהעניין. התחלתי נסיעה עם 88FM ופתאום שמעתי קול שאני לא מכירה מלחשש לי "והיום בפינתנו, "מי אמר רוק ולא קיבל?"" ואז מתנגן לו Come As You Are של נירוונה. באותו רגע עצרתי. רגע. זה לא מה שציפיתי לו. כשאומרים "רוק" ב-88FM זה לא מה שמתכוונים אליו. לא מזהירים את המאזינים לפני פאקינג נירוונה! 

Talking about ציפיות שווא. 

ומאז, שום דבר לא אותו דבר. הכל רך יותר, ערוך לעייפה להתאים למכנה משותף, מין Adult Contemporary גלגל"צ. לקחו את כל ה"אלטרנטיב" ששודר בגלגל"צ, ערבבו אותו יחד ויצרו תחנה חדשה בלי נשמה. אם להיות ממש בוטה ושטחית,זה כמו ההבדל בין שניצל שמכינים לבד לשניצל שקונים קפוא. כי בואו נודה על האמת, לשדר שיר שלא יצא כסינגל של אליוט סמית' זה לא ממש לצאת מהקופסא. 

כל השדרנים שהיו ב-88FM המקורית היו גם העורכים של התוכנית וזה מה שעשה את כל ההבדל. מדובר באנשים שאוהבים מוזיקה, ולדעתי פשוט לכל אחד ואחת מהם היה טעם טוב. זה משהו שכל כך קשה למצוא היום. אנשים עם טעם טוב שיודעים גם לבטא אותו בקול ייחודי ולא להכנע לעדר. אפשר לשמוע את זה מכל שיר בעריכה, כי הרי פלייליסט במובן המקורי שלה הוא לא רשימת שירים מוגדרת אותה מנגנים שוב ושוב בווריאציות שונות אלא יותר במובן של מיקס טייפ, בה יש היגיון וכוונה מאחורי כל שיר ובסדר ההשמעה. המיקסטייפים הכי טובים הם אלו שנבנים על ידי מישהו שאוהב מוזיקה. 

לאנשים ש"עורכים יחד" עם השדרים את המוזיקה בתחנה החדשה יש עבר גלגל"צי, נעמה הדסי ואביעד רוזנבוים. אם אתם מכירים את גלגל"צ, ואני מניחה שאתם מכירים, אין דבר שרחוק יותר מהעריכה של גלגל"צ כמו העריכה של 88FM המקורית, כי בניגוד לגלגל"צ מרגישים שמי שערך את המוזיקה חשב לפני שגיבב ערמת שירים ש"אנשים שאוהבים אלטרנטיב אוהבים לשמוע", שבן אדם בחר את המוזיקה ולא מחשב. ואני לא מתביישת להתייחס להדסי ורוזנבוים כמו מחשבים, או יותר נכון כמו רובוטים. הם חונכו לבחור מוזיקה "נעימה", שאפשר "להתחבר אליה", שלא תאיים. פלא שאפילו שדרית מצויינת עם יכולת עריכה מופלאה כמו טל ארגמן תהפך לסוג של שדרנית רצף כשמצוותים לה את הדסי חסרת המעוף? 

לא כל נוסחה מתאימה לכל מצב ולכל תחנה, והשטאנץ שהפך את גלגל"צ לתחנת הרדיו המואזנת ביותר במדינה הוא זה שיכול לקבור את התקווה של כל מי שרצה שיישאר לו מקום מפלט למוזיקה טובה. לא סתם מתארגנת מחאה על ההרס של התחנה האהובה הזו. אנשים מרגישים ובצדק שפוגעים להם באחד הדברים היקרים להם, המוזיקה שלהם, ובאנשים שמנגנים ובוחרים את המוזיקה שהם אוהבים. 

אם הכוונה היתה ליצור יותר זמן אוויר בגלגל"צ למוזיקה שקשה לי אפילו לכנות מוזיקה (כמו הז'אנר הים תיכוני וסטטיק ובנאל) ע"י כך שמעבירים את כל המוזיקה שדיברה למי שבאמת אוהב מוזיקה ל-88FM החדשה אז כנראה שהמטרה הושגה. כי גלגל"צ זה אף פעם לא "בגלל המוזיקה" ו-88FM החדשה היא כבר ממש לא "המוזיקה הכי טובה ברדיו". 

העוגן של הבוקר שלי, בועז כהן, על כל הידע המוזיקלי שלו והערות הביניים המחכימות עדיין שם, אבל מאוחר יותר, קשה לי לשמוע אותו כבר בדרך כי עד שהוא מתחיל לחמם מנועים אני כבר עמוק בעבודה. לפעמים אני מצליחה לתפוס איזה זנב של תוכנית. לפעמים זה גם מספיק לי, הלוואי ויכולתי לשמוע אותו יותר. רשימות ההשמעה של כהן היו מהמשובחות ששמעתי. 

עוד נקודה בה אני יכולה למצוא קצת נחמה היא התוכנית של בן רד ולצערי אני צריכה להאזין לה לאחר השידור בגלל שעת השידור המאוחרת (23:00?? סיריאסלי?). ניכר שאין שם יד מחבלת בעריכה, בן רד עדיין משמיע את אחת מהתוכניות הטובות ברדיו, בגלל המוזיקה וגם בגלל הערך המוסף שאני מקבלת. אני לא תמיד מתחברת למה שאני שומעת אבל אני תמיד יכולה להעריך את הבחירות שלו. עם זאת, עדיין חסר לי איזה Duality של Slipknot כדי להעיף את הגג בצהריים. 

אז 88FM החדשה הפכה נכון לעכשיו להיות לעוד תחנה על הסקאלה המשמימה של הרדיו הישראלי. אולי היו הרבה דברים מסואבים ומיותרים ברשות השידור אבל אם יצא ממנה דבר אחד טוב הוא 88FM המקורית. אני רק יכולה לקוות שמישהו יתעורר בתאגיד השידור ויבין שנעשתה טעות נוראית, ויחזיר את התחנה למה שעשה אותה כל כך טובה מלכתחילה. 

אפשר לחלום, לא?

Gotye או: ללמוד להקשיב

אם האזנתם לרדיו בחודשים באחרונים בטוח תפסתם לפחות פעם אחת (על מי אני עובדת? לפחות 100 פעמים) את השיר Somebody That I Used To Know של Gotye (גוטייה) וקימברה.

אני לא סובלת את השיר הזה. למעשה, לא סבלתי אותו מהשניה הראשונה ששמעתי אותו - הפזמונים הלחששנים מול הפזמון הצעקני, הקסילופון, המלודיה הלא ברורה עד שהיא לא שם בכלל. אם היתה הגדרה במילון למילה מיוחדג' היה לידה לינק לשיר הזה ביוטיוב.
אחד הדברים שהכי מעצבנים אותי הוא ששיר שאני ממש שונאת הופך לאהוב הפלייליסטס וצערי זה קורה לי יותר מדי. כדי להתמודד עם הבעיה הזו התקנתי על הסמארטפון TuneIn שמאפשר לי לשמוע רדיו מכל מדינה שאני רוצה בכל מקום והכי חשוב - באוטו, שם ההתחמקות מגלגל"צ הופכת לי הכי קשה.

תודות לאפליקציה הזו אני יכולה עכשיו לשמוע Xfm באוטו (סופסוף!) ולהתעדכן בכל מה שחדש במוזיקה בממלכה המאוחדת. ככה נחשפתי גם לשיר החדש של גוטייה - Eyes Wide Open. האמת כשהשדרן אמר שהוא הולך לנגן שיר חדש של גוטייה לא היו לי ציפיות גבוהות מדי. עדיין, זה לא שהשיר הקודם שלו זיעזע את עולמי. ההפתעה שלי היתה גדולה מאוד כששמעתי את השיר - פופ אלקטרוני מהוקצע וחלק, אבל עם רגש. ובניגוד לסינגל הקודם שלו, ממש אפשר להבין מה שהוא אומר, שזה לעצמו כבר הישג.

אז מה זה לימד אותי? שכמו תמיד, צריך לשמור על ראש פתוח. העובדה שלא אהבתי את השיר הראשון של גוטייה, לא מבטיחה שאני אשנא גם את השיר הבא אחריו. נו, כל יום לומדים משהו. 

Soundtrack of a Vacation

בכל פעם שאני נוסעת לחו"ל אני משתדלת לאסוף קצת ניסיון עם המוזיקה המקומית, במיוחד ברדיו. אני חושבת שזה תורם לחופשה ותורם מאוד לזכרונות נהדרים שיש ממנה. לדוגמא, כשהייתי עם אחותי בחופשה בברלין ליקטתי את השיר הבא, בגרמנית (!) שמאוד אהבתי מ-MTV גרמניה. ברגע שמצליחים להתמודד עם הגרמנית - זה שיר מצויין. האמת, אף פעם לא סגרתי את עצמי לאף סוג מוזיקה, לא משנה באיזה פה היא מושרת.

לכן החופשה האחרונה שלנו לא היתה שונה מבחינתי - שבועיים קסומים באיטליה, מרומא למילאנו. מכיוון שהיינו חייבים לשכור רכב לטיולים בתוך איטליה, היינו יכולים להתרשם באופן מלא מהרדיו האיטלקי. האמת? כיף גדול, ומכמה סיבות: הראשונה - האיטלקים חולים על פופ מקומי שהוא משובח ברובו. יש גם מן הסתם להיטים אמריקאים או בריטים, אבל יש דגש מאוד חזק על מוזיקה מקומית, שמושרת ברובה באיטלקית ומיעוטה באנגלית. הדבר השני ואולי החשוב יותר מבחינתי הוא הרענון של האוזן - אני כל כך רגילה לשמוע את הדברים הרגילים שאני אוהבת לאחרונה שהיה פשוט נהדר בעיני לשמוע משהו חדש ואחר. אני לא יכולה להסביר מספיק כמה זה חשוב, במיוחד לצרכן מוזיקה כבד.

הרקע המומלץ לשמיעת השירים בפוסט

ישנן כמה תחנות גדולות ברדיו האיטלקי. השתיים ששמענו הכי הרבה היו RDS שמתמחה בעיקר בפופ איטלקי ובינלאומי ו-Virgin Radio שנושאת את דגל הרוק הפופולארי באיטליה. הם משמיעים רוק מצויין מכל התקופות, עם דגש על רוק קלאסי וגראנג', עם שילוב של דברים חדשים מסויימים. אני יכולה להגיד שבחלוקה גסה RDS לטעמי היתה מותאמת יותר לנהיגה בנופים המדהימים של טוסקנה ו-Virgin היתה מתאימה יותר לנהיגה עירונית, אבל זו רק אני. משום מה אני מוצאת שירי פופ רעננים מתאימים במיוחד לנוף.


מכיוון שאף אחד מאיתנו לא מבין איטלקית ממש, Shazam היה הכלי היחיד שהיה לנו לזהות את השירים מהרדיו והוא עשה את עבודתו נאמנה. נראה לי שבלעדי ההמצאה הזו הייתי אדם הרבה יותר מתוסכל משירים שלא הייתי מצליחה לזהות מאלף ואחת סיבות. במיוחד אם הם בשפה זרה שאני לא מבינה.

החלטתי לחלק את השירים שבאמת נתפסתי עליהם לכמה קטגוריות כדי שיהיה פה קצת סדר. כי גם בתוך הפופ הזה יש תת ז'אנרים שיש לתת עליהם את הדעת. שנתחיל?

 The Soaring Poppers

זוכרים שאי שם בניינטיז התפרסם זמר איטלקי בשם ארוס רמזוטי בארץ עם השיר Piu Bella Cosa? אני מקווה שיהיה לכם איזשהו זיכרון שלו, הרי שמו את השיר הזה באחד האוספים של Hitman! בכל מקרה, רמזוטי הוא עדיין אחד מכוכבי הפופ הגדולים באיטליה והוא היווה את המודל שאליו רוצה להידמות כל כוכב פופ איטלקי עם קול גדול. יש בזן הזה של הזמרים שרמנטיות ומתיקות ואם הם גם טובים במה שהם עושים, הם מצליחים להתחמק ממחוזות הקיטש. אם לא שמתם לב עדיין מהפוסטים שלי, אני סאקרית של פזמונים. ואפילו יותר אם הפזמונים הם soaring (באמת שאין לי תרגום למילה הנפלאה הזו).

Moda - Come Un Pittore (תרגום שם השיר: כמו צייר)

Francesco Renga - Senza Sorridere (תרגום שם השיר: בלי חיוך)

שירי הפופ שהייתי מתה שיכתבו כאלה גם פה

Rebecca Ferguson - Glitter & Gold

כפי שכבר קיטרתי כאן, השיר הזה הוא עוד הוכחה ליציבותו וכוחו של המערך המשומן שמחכה ליוצאי הריאליטי המוזיקלי השונים בחו"ל. רבקה פרגסון היתה ה-runner up (ז"א במקום השני) של העונה השביעית של -The X Factor הבריטי. היא היתה כל כך מוצלחת שסיימון קאוול לא ביזבז שניה והחתים אותה על חוזה לאלבום בלייבל שלו. עכשיו, אפשר להגיד על קאוול הרבה דברים, אבל בואו נודה על האמת, הבנאדם יודע לזהות כישרון, במיוחד שזה כישרון שיכול לעשות לו מפלים של דולרים.
השיר הזה נטחן ברדיו האיטלקי, בעיקר ב-RDS ובצדק - יש בפרגסון מצד אחד משהו שהוא מאוד פופי ונוצץ ומהצד השני יש בה משהו מאוד אולד-סקולי וחסר מניירות. יש לה קול מיוחד שמזכיר קצת שילוב בין מייסי גריי למרי ג'יי בלייג', עמוק ולא שגרתי אבל עוצמתי.

Young The Giant - Cough Syrup

שיר פופ-רוק מאוד חמוד וקליט של להקת רוק אמריקאית שתפס ממש חזק באיטליה לפחות. יש לו פזמון הורס, אני מבקשת שלא תאשימו אותי אם הוא נדבק לכם לראש להמשך היום, זה לא משהו רע, הא?

PNAU - The Truth

שיר פופ מקפיץ ומתוק כמו סוכריה. יש מצב שיתפוס מאוד חזק גם בארץ.

Cesare Cremonini - Il Comico (Sai che risate) (תרגום שם השיר: הקומיקאי (אתה יודע שזה בצחוק))

ההגדרה הכי טובה שאני יכולה לתת לשיר הזה היא "שיר בוקר טוב". שיר פופ מושלם ששולח אותך לדרכך עם חיוך. זה לא הקליפ הרשמי, הוא ייצא רק לקראת סוף החודש אבל אם תהיה לכם סבלנות לראות את הקליפ הזה, לא תצטערו. זה אחד הקליפים החמודים ביותר שאני ראיתי (וגם בעיני הבעל, וזו חתיכת מחמאה).

הרומנטיקנים

אלו שני שירים שהאיטלקים מאוד אוהבים... תקשיבו ותבינו למה הם בקטגוריה הזו. השם ג'ון לג'נד צריך להיות מספיק להעיד על אופיים של שניהם. נראה אתכם מסיימים האזנה רצופה לשניהם בלי חיוך דבילי על הפנים כי שר לכם באוזן זמר עם קול קטיפה. במיוחד כשהשיר השני הוא באיטלקית.

John Legend Feat. Ludacris - Tonight (Best You Ever Had)

 Tiziano Ferro - Hai delle isole negli occhi (תרגום שם השיר: משהו כמו "רואים את האיים בעיניים")

השירים שלא תוכלו להוציא מהראש בקיץ הבא?

אז ככה - אם תחושת הבטן שלי לא מטעה אותי שני השירים האלו הולכים לתפוס מאוד חזק ברדיו הישראלי בקיץ הקרוב, כי הם שירי הקיץ המושלמים.

Train - Drive By
מי פה עוד זוכר ש-Train היו אחראים לפני אי אילו שנים לשיר הנהדר Drops of Jupiter אבל מאז הם שמו את מבטחם בשירי פופ דיי לא אינטיליגנטים כמו השיר Hey, Soul Sister מהשנה שעברה. זה שיר שיש לו מילים על גבול הכל כך מפגרות שזה חצוף כבר. דוגמא מייצגת מהפזמון:

 "When you move me, everything is groovy / They don't like it, sue me"

אבל בקיץ, הדבר האחרון שרוצים לעשות בשמש הקופחת במיליון מעלות זה לחשוב. לכן אני חושבת שזה שיר שייטחן פה לא מעט. mark my words וניפגש פה בספטמבר לבדוק. 

Simple Plan Feat, K'naan - Summer Paradise

סימפל פלאן הם להקת פופ-פאנק-אימו שמאוד אהובה בארץ (ראיתי את הנוכחות הרחבה באירוע Musix של פלאפון, הם הופיעו לפני Kaiser Chiefs הנפלאים) ו-K'naan מוכר לכם משיר המונדיאל האחרון, Wave Your Flag או משהו. הם משתפים פה פעולה ליצירת שיר פופ קייצי בכל תו ומילה שלו.

ואי אפשר בלי... רוק נהדר להוסיף לפלייליסט

Ben Harper & Relentless7 - Lay There And Hate Me

יש לי חיבה למוזיקה שבן הארפר עושה כבר דיי הרבה זמן, אבל בואו נגיד שמעבר לשירים שלו שיש לי כבר בפלייליסט אני לא עושה מאמצים כבירים להשיג חומר חדש שלו. אולי מעצלנות או אולי משביעות רצון ממה שקיים אצלי. בכל מקרה, כששמעתי את השיר הזה ברדיו וירג'ין נדלקתי לגמרי, זה שיר שאני מגדירה "שיר עצבים". יש בו כל כך הרבה זעם ומרגישים את זה בתופים ובשירה של הארפר. הוא בלוז-רוקר אמיתי, יש לו את התשוקה ואת הנשמה שצריכה להיות לזמר מהז'אנר הזה. השיר הזה לגמרי מצויין.

 Feeder - Borders

אני מאוד אוהבת גם את Feeder ומאוד שמחתי לגלות שיר חדש שלהם. זה שיר שחוזר למקורות שלהם, לדוגמא Seven Days In The Sun המעולה.

נהניתי מאוד לכתוב את הפוסט הזה, הוא הזכיר לי שבועיים מאוד כיפיים שהיו לנו. אני מקווה שהשירים האלו יעשו גם לכם כיף באוזן. 

Radio Ga Ga

אני כבר לא ממש שומעת רדיו, הוא נמצא שם בעיקר כמוזיקת רקע (בדר"כ בגלגל"צ, כברירת מחדל). כדי לשמוע מוזיקה בין לבין יש את האייפוד. אין פרסומות, אין חסויות, אין שדרנית עם קול מלחשש שמודיעה על עומסי תנועה באיילון או שדרן מת'להב שנכנס ומדבר לפני שהשיר נגמר (טראומת ילדות כשהייתי מקליטה שירים מהרדיו).

ביום שישי האחרון בנהיגה לתל אביב בשעת צהריים נמאס לי לחלוטין ממה ששמעתי בגלגל"צ ובצעד לא אופייני לי העברתי ל-88FM. ככלל, אני יודעת שיש שעות שבהן יש מוזיקה ממש טובה בתחנה הזו אבל עוד לא יצא לי ליפול אפילו על אחת מהן עד אז. משום מה כל פעם שהעברתי ל-88FM לפני כן מצאתי את עצמי מול תוכנית בלוז/ג'אז, שהן quite frankly לא כוס התה שלי. לכן הייתי מאוד מופתעת למצוא את עצמי לאחר 10 דקות של האזנה מרותקת לגמרי (כמובן תוך תשומת לב לכביש) לתוכנית שהפלא ופלא לא כללה רק מוזיקה אלא גם דיבורים (shock!) – טל השילוני, שדרנית רדיו מהז'אנר המלחשש אך האינטליגנטי מארחת את שלום גד (איש פונץ' לשעבר, אחיו של אביב גדג' מלהקת אלג'יר). ריתק אותי לשמוע את גד מדבר על המוזיקה שהוא אוהב, ולהזדהות עם דברים עליהם הוא מדבר. אומר מראש – אני לא מכירה ממש את יצירתו של גד, פה ושם פונץ' בקטנה אבל לא יותר מדי, אבל האהבה שנשפכת מהקול שלו כשהוא מדבר על מוזיקה היא משהו שאני בהחלט מכירה.


להאזנה להקלטה של התוכנית (כדי להגיע לתוכנית במערכת המנוונת של רשות השידור, תבחרו תוכניות ב-ט', זו התוכנית היחידה שם). תהנו.

כמה עקרונות שעלו בשיחה של שילוני וגד שגם אני סוג של עובדת על פיהם במוזיקה שאני שומעת:

Keep it simple – מוזיקה צריכה להיות פשוטה, במיוחד בתקופה הנוכחית שהאצבע על ה-next מאוד מהירה. גד טוען שהוא, ככל הנראה מתוך עצלנות, אוהב שירים קצרים ומהירים. זה לא שהוא לא מכיר בשירים מתפתלים פסיכדליים או ארוכים לשם האורך אבל תהיה לאדם הפשוט פחות סבלנות אליהם.  

חוק 10 השניות – בדר"כ לוקח לנו 10 שניות של האזנה לדעת אם אנחנו אוהבים את השיר שאנחנו שומעים, או לא. ככה אני עובדת כשאני שומעת דיסקים חדשים – שמיעה של 10-20 שניות מכל שיר כדי לתת לי את הידיעה אם אני אוהבת או לא אוהבת את השיר. קורה לעיתים נדירות שאני מנסה לתת עוד צ'אנס לאלבומים שלא התחברתי אליהם בשמיעה ראשונה. בינתיים השיטה הזו לא הכשילה אותי.

כולנו ילדי מיינסטרים – ולא בדיוק כמו שזה נשמע... שלום גד אמר שהוא אוהב מאוד מיינסטרים, כל עוד הוא אינטליגנטי, שלא פונה למכנה המשותף הנמוך ביותר, משום שהמכנה המשותף הוא לאו דווקא כל כך נמוך. הוא אוהב את מה שהיה מיינסטרים, בתקופה שהוא היה פופולארי – רוק מהסיקסטיז, גאראז' מהניינטיז. אני מסכימה עם הנקודה הזו אבל הייתי רוצה לשכלל אותה קצת - גם אם אהבת את המוזיקה הכי אזוטרית ואקספרימנטלית בכל תקופה בחיים שלך מצאת לך אנשים שאהבו את הדברים האלו יחד איתך ויש מצב שהטעם הביזארי שלכם במוזיקה הוא זה שחיבר אתכם יחד. אף אחד לא יכול לאהוב את המוזיקה שלו לבדו, צריך מישהו לחפור לו על זה.

שני דברים נוספים שגד דיבר עליהם ומאוד קסמו לי נוגעים לדרך שבה הוא רואה את המוזיקה והכתיבה – האחד, הכתיבה בעברית, שהיא מאתגרת וכשפה, לא נותנת לך לאנוס אותה לעשות מה שאתה רוצה שהיא תעשה. העברית היא שפה כבדה, מתפתלת ולכן קשה מאוד לכתוב אותה ואולי זו הסיבה שהמון הרכבים שעושים מוזיקה טובה היום בישראל בוחרים להשתמש באנגלית ולא בעברית. קשה מאוד ככל הנראה למוזיקאים צעירים היום לשבת ולכתוב שיר שמנצל את העברית למלוא הפוטנציאל שלה להביע, ובשימוש נכון, העברית היא אחת השפות היפות ביותר בהן אפשר לכתוב שיר. לא מזמן, אחרי ששמעתי שפעם המי יודע את "צליל מכוון" אמרתי לנדב שכבר לא כותבים שירים כאלה היום. חוץ מהעובדה שבאותו הרגע הרגשתי בת מאתיים שמתרפקת בנוסטלגיה על מה שהיה פה לפני שהיו קניונים וחופים מוסדרים עם בוטקה גבייה בכניסה, אני עומדת איתנה מאחורי האמירה הזו. לא כותבים, ויש מצב שלא יכתבו יותר שירים כאלו בארץ (ראו הסתייגות למטה), וזה מכיוון שהעברית היפה הזו, הולכת ונכחדת. גם שלמה ארצי, שהכתיבה שלו פעם היתה מודל לכתיבה אניגמטית ואינטליגנטית התחיל לפשט. אמנם הוא חלילה לא הגיע למה שקורה בזמר הים-תיכוני העכשווי (שמכוון להפלגה על המג'יק 1) אבל מרגישים את השינוי.

הדבר השני שגד אמר שקנה אותי הוא התשובה שלו לשאלה האם הוא כותב קודם את המוזיקה או קודם את המילים כשהוא כותב שירים. הוא אמר שפעם ככה ופעם ככה, אחרת היו יוצאים כל הזמן אותם שירים. מקסים.

התוכנית חולקה לשני חלקים – בשעה הראשונה בחר גד שירים לועזיים בסימן "היהודי המעופף", לפי מה שהבנתי, יוצרי פופ ורוק יהודיים מכל הזמנים שעשו לו משהו בלב, והחלק השני כלל שירים של יוצרים ישראלים עכשוויים. כמה היילייטס מהבחירות של גד:

Beck – The Golden Age

אחד השירים היפים באלבום הכי עצוב של בק, Sea Change.

Elvis Costello - My Funny Valentine

הגרסה היפה ביותר והעצובה ביותר ששמעתי של השיר הזה (אמנם קוסטלו הוא לא יהודי, ככל הידוע לי, אך כותבי השיר, לורנץ והארט, הם כן)

טליה אליאב – חזור

משהו שאני מאוד אוהבת שקורה לי, כשאני שומעת משהו חדש לי שאני ממש רוצה, מתוך משהו חזק יותר ממני, להעמיק בו ולשמוע עוד. כשהקול של טליה אליאב עולה לגבהים מצמררים בשיאי השיר אני מתחילה להאמין במוזיקה ישראלית מקורית שוב. אולי באמת עוד יכתבו פה שירים כאלה?

נסיים בשיר מצויין של גד, מתוך האלבום "קוץ ברוח" שהוא פשוט, קצר ויפה, כל כך יפה.

שיהיה לכולם שבוע מצויין, ותנו לרדיו צ'אנס לפעמים. אתם יכולים להיות מופתעים...