פעם היה מוסד של להקות בנים, ארבעה או חמישה בנים יפים אבל לא מדי, שרים יפה אבל לא מדי ורוקדים יפה, אבל לא מדי. הכל באמצע כדי לא לאיים וכדי שהבנות שצורחות בהופעות שלהם יוכלו לקבל את האשליה שאולי יש להן סיכוי לצאת עם אחד מהם. זו בעיקר מכונה, משומנת ומניבה שמטרתה לייצר מקסימום רווחים במינימום יצירתיות. אל תבינו לא נכון - יצאו מכל הדבר הזה להיטי פופ נהדרים ואת חלקם אני גם אוהבת מאוד, אבל עדיין, היה ברור לכולם במה מדובר ומה נמצא מהצד השני.
אבל לאחרונה אני שמה לב שיש עיוות קל של חוקי המשחק - גל שוצף של להקות אימו ונו-מטאל ואיך לעזאזל שלא קוראים לזה היום (מעולם לא הייתי טובה בהגדרות) שנראות אותו דבר ונשמעות אותו דבר וכולן ממלאות את MTV Rocks. אל תטעו - אולי הלייבל שלהן משווק אותן כלהקות רוק רציניות אבל הדבר היחיד שמקשר אותן לרוק אולי זה הגיטרות והדיסטורשן. תכלס מדובר בשיר פופ אחרי שיר פופ פר-אקסלנס. יש פה נוסחה, בדיוק כמו בלהקות הבנים של הניינטיז - פה היא קצת שונה מהמקור אבל בכל הלהקות האלו תשמעו את אותם שילובים של בתים עם מילים מורבידיות שפונות ללב הפצוע של המנודים חברתית מלווים בפזמונים ממכרים וסוחפים, קליפים שופעי דימויים מורבידיים (שדים, רוחות, אריות ונמרים, הו מיי!) ובאופן כללי מראה זהה לגמרי אחת לשניה שכולל פק"ל קעקועים מרשים (tattooing your neck is so hot right now). באופן כללי הם נראים כמו הסטריאוטיפ של להקת רוק אבל מבחינתי הם הכל חוץ מאשר.
הרבה מהם שואלים את הסגנון מלהקות גלאם דוגמת קיס ומוטלי קרו - שיער גדול, איפור גדול ושואו גדול, אבל הם שוכחים דבר אחד - בשלב מסויים ההצגה הופכת להיות לשם ההצגה בלבד. אם אתה רוצה להיות שם רק בשביל השואו אז אולי כדאי כבר להפוך לאמן מיצגים של אייליינר?
ורובם פשוט מחייכים יותר מדי. לא שמפריעים לי חיוכים, אבל ראבאק, אם אתה שר על העולם שנחרב תוך כדי אפוקליפסת זומבים אוכלי אישונים הייתי מצפה שלפחות תתנהג בהתאם לתפקיד. יש פה דיסוננס מעצבן - מצב אחד "קחו אותנו ברצינות, אנחנו כל כך רציניים עם הרצינות שלנו, אנחנו כל כך חשים את המוזיקה כך שהיא גורמת לנו to feel all the feels" ומהצד השני "תראו איך האייליינר שלי נמרח on fleek, וגם הפן שלי נהדר היום, כל כך מבולגן באופן מוקפד". יש לי תחושה שה-glam squad של הלהקות האלו לא מביישת את נעמי קמפבל והיידי קלום יחד. אבל זו רק הרגשה.
אפשר לתת את אנדי בירסאק כדוגמא טובה מאוד לעניין הזה - סולן להקת Black Veil Brides, וגם בעל פרויקט סולו משל עצמו תחת השם אנדי בלאק. בלהקת האם שלו נראה שהוא ביצע היבריד מוצלח של גלאם, פופ ותכני גות' עם כל התעופה העצמית שמתלווה לזה - בומבסטי ומוגזם, אבל כאנדי בלאק הוא פשוט סולן להקת בנים. יש לו קול מצויין שמתאים גם לשירה נורמלית וגם לצרחות האופייניות לז'אנר אבל מי הוא בעצם? באיזה קצה של הקשת הוא נמצא? אל תבינו לא נכון, אני מאוד מחבבת את השיר We Don't Have To Dance, והוא מאוד קליט, אבל האימאג' לא מתאים לתוכן. בעקרון כשמפשיטים את שני השירים הם בבסיסם שירי פופ מהוקצעים בעיבוד רוקיסטי.
כי רוק זה לא בלבוש או בקעקועים ולא בדיסטורשן ולא בצרחות. רוק זו גישה, זה משהו שיש למישהו מתוך תחושה פנימית טהורה ואמיתית. קחו לדוגמא את פרנק בלאק, סולן הפיקסיז - הוא אולי נראה כמו אינסטלטור אבל הוא פאקינג רוק סטאר, בלי מניירות ובלי מכנסי עור מיותרים.
הלהקות האלו כל כך משקיעות בעטיפה המנצנצת והמרשרשת ובמוזיקה הנוסחתית (גם אם סוחפת) שהם שוכחים מהנשמה. כדי להרגיש משהו אמיתי חייבים שתהיה שם כוונה למשהו יותר מלהופיע בטלוויזיה. בגלל זה בדיוק אני מתעבת ריאליטי כלום דוגמת "האח הגדול" בה אדם יכול לא לעשות כלום ועדיין לזכות.
עוד דוגמא מייצגת לטרנד הזה היא הלהקה Asking Alexandria. בשלבים המוקדמים של הדרך שלהם היא היתה להקת מטאל-קור בריטית שחיה על הקצה ומגישה את השירים שלה משופעי צרחות ועכשיו מה נהיה מהם? אם לשפוט לפי השיר Here I Am שרץ יחסית הרבה ב-MTV Rocks יש פה להקה שמייצרת עוד שיר פופ בנוסח מטאל. לא יכולתי שלא לשים לב לתנועות הידיים האקספרסיביות של הסולן שמלוות את המוזיקה ולא יכולתי להיזכר מאיפה הן מוכרות לי. אגב - כל להקה ששרה שהיא the voice of a generation היא בהכרח לא כזו.
השבוע נסעתי בדרך הביתה מהעבודה ושמעתי פרסומת להפנינג כלשהו בו יערכו מופעי סקייטינג, מופעי גרפיטי ומופעי ברייקדאנס. זה מאוד העציב אותי כי כל צורות הביטוי האלו היו פעם דברים מחתרתיים ומרדניים שהגדירו את תרבות האנדרגראונד ועכשיו הם "מופעים" או "מיצגים". מין קרקס ממוסחר שמישהו חושב שיש לו איזשהי קשר למגניבות ואותנטיות. והבעיה שאנשים קונים את זה כי רובם כבר שכחו איך אותנטיות נראית. היצע התכנים בתרבות הפופולארית היום הוא כל כך מהונדס וסטרילי. פלא שצריך לחפור כדי למצוא את הפנינים האמיתיות?
 |
| זוכרים? |
 |
| True Story (תמונה מפה) |
הרבה מהם שואלים את הסגנון מלהקות גלאם דוגמת קיס ומוטלי קרו - שיער גדול, איפור גדול ושואו גדול, אבל הם שוכחים דבר אחד - בשלב מסויים ההצגה הופכת להיות לשם ההצגה בלבד. אם אתה רוצה להיות שם רק בשביל השואו אז אולי כדאי כבר להפוך לאמן מיצגים של אייליינר?
ורובם פשוט מחייכים יותר מדי. לא שמפריעים לי חיוכים, אבל ראבאק, אם אתה שר על העולם שנחרב תוך כדי אפוקליפסת זומבים אוכלי אישונים הייתי מצפה שלפחות תתנהג בהתאם לתפקיד. יש פה דיסוננס מעצבן - מצב אחד "קחו אותנו ברצינות, אנחנו כל כך רציניים עם הרצינות שלנו, אנחנו כל כך חשים את המוזיקה כך שהיא גורמת לנו to feel all the feels" ומהצד השני "תראו איך האייליינר שלי נמרח on fleek, וגם הפן שלי נהדר היום, כל כך מבולגן באופן מוקפד". יש לי תחושה שה-glam squad של הלהקות האלו לא מביישת את נעמי קמפבל והיידי קלום יחד. אבל זו רק הרגשה.
אפשר לתת את אנדי בירסאק כדוגמא טובה מאוד לעניין הזה - סולן להקת Black Veil Brides, וגם בעל פרויקט סולו משל עצמו תחת השם אנדי בלאק. בלהקת האם שלו נראה שהוא ביצע היבריד מוצלח של גלאם, פופ ותכני גות' עם כל התעופה העצמית שמתלווה לזה - בומבסטי ומוגזם, אבל כאנדי בלאק הוא פשוט סולן להקת בנים. יש לו קול מצויין שמתאים גם לשירה נורמלית וגם לצרחות האופייניות לז'אנר אבל מי הוא בעצם? באיזה קצה של הקשת הוא נמצא? אל תבינו לא נכון, אני מאוד מחבבת את השיר We Don't Have To Dance, והוא מאוד קליט, אבל האימאג' לא מתאים לתוכן. בעקרון כשמפשיטים את שני השירים הם בבסיסם שירי פופ מהוקצעים בעיבוד רוקיסטי.
כי רוק זה לא בלבוש או בקעקועים ולא בדיסטורשן ולא בצרחות. רוק זו גישה, זה משהו שיש למישהו מתוך תחושה פנימית טהורה ואמיתית. קחו לדוגמא את פרנק בלאק, סולן הפיקסיז - הוא אולי נראה כמו אינסטלטור אבל הוא פאקינג רוק סטאר, בלי מניירות ובלי מכנסי עור מיותרים.
הלהקות האלו כל כך משקיעות בעטיפה המנצנצת והמרשרשת ובמוזיקה הנוסחתית (גם אם סוחפת) שהם שוכחים מהנשמה. כדי להרגיש משהו אמיתי חייבים שתהיה שם כוונה למשהו יותר מלהופיע בטלוויזיה. בגלל זה בדיוק אני מתעבת ריאליטי כלום דוגמת "האח הגדול" בה אדם יכול לא לעשות כלום ועדיין לזכות.
עוד דוגמא מייצגת לטרנד הזה היא הלהקה Asking Alexandria. בשלבים המוקדמים של הדרך שלהם היא היתה להקת מטאל-קור בריטית שחיה על הקצה ומגישה את השירים שלה משופעי צרחות ועכשיו מה נהיה מהם? אם לשפוט לפי השיר Here I Am שרץ יחסית הרבה ב-MTV Rocks יש פה להקה שמייצרת עוד שיר פופ בנוסח מטאל. לא יכולתי שלא לשים לב לתנועות הידיים האקספרסיביות של הסולן שמלוות את המוזיקה ולא יכולתי להיזכר מאיפה הן מוכרות לי. אגב - כל להקה ששרה שהיא the voice of a generation היא בהכרח לא כזו.
השבוע נסעתי בדרך הביתה מהעבודה ושמעתי פרסומת להפנינג כלשהו בו יערכו מופעי סקייטינג, מופעי גרפיטי ומופעי ברייקדאנס. זה מאוד העציב אותי כי כל צורות הביטוי האלו היו פעם דברים מחתרתיים ומרדניים שהגדירו את תרבות האנדרגראונד ועכשיו הם "מופעים" או "מיצגים". מין קרקס ממוסחר שמישהו חושב שיש לו איזשהי קשר למגניבות ואותנטיות. והבעיה שאנשים קונים את זה כי רובם כבר שכחו איך אותנטיות נראית. היצע התכנים בתרבות הפופולארית היום הוא כל כך מהונדס וסטרילי. פלא שצריך לחפור כדי למצוא את הפנינים האמיתיות?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה