אני לא היסטוריונית של מוזיקה וגם לא כתבת מגזין, ולכן אני לא אפרט לכם את ההיסטוריה המוזיקלית של לו ריד. אני כותבת על מוזיקה מהלב, מהמקומות שהיא נוגעת בי וגורמת לרגש הכי טהור לפרוץ החוצה. כזו אני. זו הסיבה שהפוסט הזה לא הגיע מיידית כששמעתי על המוות של לו ריד, הייתי צריכה קצת זמן לעכל.
אני לא רוצה לנתח את לו ריד ואת מה שהוביל את היצירה המוזיקלית הענפה לאורך שנות הקריירה שלו, קטונתי. אבל אני יודעת להעריך עמוקות את העובדה שריד היה אחד השרידים לתקופה פרועה ומופלאה בסצינה המוזיקלית הניו יורקית של שנות השישים והשבעים של המאה הקודמת. זו היתה תקופה בה הכול היה מותר, וכל ניסיון, לא משנה כמה מופרע, היה מבורך.
ריד היה המשורר האפל, מי שבמילים שלו כיוון זרקור לאזורים הלא כל כך נעימים של התקופה הזו של דרך נושאים של מיניות, זנות, סמים ופסיכוזות. החופש האומנותי המוחלט הזה, שבמידה רבה נתן את הטון לקריירה המוזיקלית של ריד, התאפשר תודות לחסות שפרש עליהם אנדי וורהול. באופן בסיסי הוא נתן ללהקה לעשות מה שהם רוצים. המוזיקה שהם יצרו, ושיצר ריד בשלבים מאוחרים יותר של העשייה המוזיקלית שלו היתה לשם יצירת המוזיקה, ולא משום טעם אחד.
 |
| לו ריד (תמונה מפה) |
אין שום דבר קל לגמרי לעיכול במוזיקה של ריד, או של הוולווט אנדרגראונד. צריך יותר מכמה האזנות כדי להתחיל להבין את המורכבות שנמצאת שם. זו מוזיקה שגורמת להרגשת ניכור ושייכות בעת ובעונה אחת, שמסכמת בתוכה את השוליים בצורה הכי ביוגרפית שאפשר. מוזיקה שנתנה השראה ונקודת ייחוס לכל כך הרבה אמנים בעולם הרוק המודרני. אי אפשר שלא להצר על האבידה הגדולה הזו.
Take a walk on the wild side
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה