יום רביעי, 18 ביוני 2014

להתפשר

בהאזנה למוזיקה בזמן האחרון, בעיקר לדברים שפופולאריים כרגע ברדיו הישראלי, אני לא יכולה שלא להרהר בשאלת ההתפשרות. עד כמה ההחלטה של "איזה מוזיקה אני רוצה לעשות" שכל אמן אלטרנטיבי מתמודד איתה מושפעת מרייטינג. בעצם עד כמה הרצון להיות מושמע משפיע על סוג ואיכות המוזיקה שיחליט האמן לשחרר. עד כמה המסחריות תהיה פקטור ותשפיע על האומנות. 

אם נצא מנקודת הנחה שהמוזיקה אליה נמשך האמן באופן טבעי היא לא בדיוק כוס התה של רוב האוכלוסיה המאזינה למוזיקה בארץ, נראה שיש כמה אפשרויות ובכל אחת מהן יש בעיתיות משלה. 

האמן יכול לפעול על פי צו ליבו, לכתוב ולבצע את המוזיקה שבוערת בו, לא משנה כמה היא תהיה קשה לעיכול או אם היא נשמעת כמו גיבוב של כלים וקולות שמקדים את זמנו (בשנות אור, נגיד). הבעיה כאן יכולה לנבוע מהעובדה שהאמן יגיע לפלח מאזינים קטן במיוחד, חבורת יודעי ח"ן, בלוגרים ואולי גם אנשים עילאיים ומתנשאים (שבמילא לא יגלו לך מה הם שומעים). קשה לי מאוד להאמין שהרדיו המיינסטרימי בארץ יאמץ לליבו מוזיקה ניסיונית מדי (למרות שכבר היו מקרים מעולם). בנוסף, יהיה קשה מאוד למצוא לייבל בגודל סביר שייקח על עצמו את הסיכון להוציא משהו כזה לשוק בעייתי ממילא. אם המטרה של המוזיקאי היא להישאר אלמוני יחסית וליצור מוזיקה בעיקר בשביל עצמו ובשביל קהל עוקבים קטן זו הדרך להמשיך. אבל מנקודת המבט שלי, אדם יוצר מוזיקה על מנת שישמעו אותה, ואם אפשר הוא ינסה להגיע לקהל גדול יותר ויותר וזה קצת בעייתי אם יבינו את הגאונות של מה שאתה עושה רק עוד 20 שנה. 

אז האפשרות השניה היא לרכך קצת את הקצוות המשוננים, להתפשר קצת על מה שאתה מאמין בו כמוזיקאי כדי לנסות להגיע לקהל רחב יותר. ליצור משהו יותר קומיוניקטיבי כדי לקבל את ההצלחה וההכרה הראשונית שיאפשרו לך את החופש האומנותי חסר הלחצים להוציא ממך את המוזיקה שמגדירה אותך באמת. זו שיטה הגיונית, בעיקר לאמן צעיר, אבל היא פוגעת ביושר האומנותי, ויכול להיות שגם אם זה יצליח, לאו דווקא תהיה בשלות בקהל המאזינים הרחב לדברים הנסיוניים יותר שהמוזיקאי רוצה באמת לעשות. 

אז אי אפשר לנצח? אולי.

אני לא יודעת לאן צריך להפנות את האצבע המאשימה - העורכים המוזיקליים בתחנות רדיו דוגמת גלגל"צ מושפעים באופן ישיר מדעת הקהל וטעמו (למרות נוכחות יפה של סינגלים מהאלבום האחרון של הארקטיק מאנקיז). מן הסתם הם יעדיפו למלא שעות השמעה במוזיקה שתעלה את אחוזי ההאזנה, בדומה לעורכי לוחות השידורים של זכייניות הטלוויזיה. אולי הטעם המוזיקלי הישראלי פשוט לא מוכן לדברים חדשים? סדרת הכתבות המאלפת של עמי פרידמן ב-ynet (חלק א', חלק ב', חלק ג') מציירת תמונה עגומה יחסית של טעם מוזיקלי נוסטלגי שנשאר תקוע אי שם בניינטיז אם לא בעשורים שקדמו לו כסוג של שמיכת פלנל מרוטה ומחממת. פלא שלא מנסים פה יותר מדי?

המצב המעוות הזה מביא למצב שלייבלים יעדיפו להחתים אמנים שיכולים להצליח מסחרית, מה שיבטיח להם פוטנציאל השמעות מכובד ברדיו הפופולארי ולכן יתרחקו מאמנים יותר מעניינים ולא קונבנציונאליים, או לפחות מכאלה שלא נשמעים מהאזנה ראשונה כבעלי פוטנציאל להצליח. ה"מסחריות" הארורה הזו נגזרת ישירות מאווירת האינסטנט והריאליטי השורה על עולם התרבות הישראלי בשנים האחרונות. אל תבינו אותי לא נכון, אני אומרת חזור ושוב שיש בארץ מוזיקה נהדרת, פשוט לא ברדיו. אין לנו מגוון אמיתי של תחנות רדיו בהן כל אחד יכול למצוא את המקום שלו מבחינת מוזיקלית (לראייה - רדיו 1, 2, 3 וכו' של ה-BBC) ומעטים הדברים שמצליחים לחלחל מהאלמוניות למיינסטרים - לדוגמא theAngelcy שעליהם התעלפתי פה באחד הפוסטים.

בעצם יש פה מאבק פנימי של push and pull בין הרצון לשמור על ה"עצמי" האומנותי לבין הרצון להגיע לקהל כמה שיותר גדול כדי לחשוף את המוזיקה שאתה עושה. בין הפיתוי להתיישר בקו אחד עם המיינסטרים מייבש המוח לבין הרצון לצבוע מחוץ לקווים ולדחוף את גבולות היצירה שלך. או אפילו להתנסות ולהיות מישהו אחר מבחינה מוזיקלית בלי להסתכן בלקבור את עצמך מבחינה מסחרית. עצוב לי קצת להגיד שבתעשייה מוזיקלית זעירה כמו בארץ זה מאוד קשה אלא אם אתה אמן מבוסס מאוד ומצליח מאוד דוגמת ריטה, שלמה ארצי או שלום חנוך. כל השאר שרוצים לעשות את זה "קצת אחרת" צריכים להסתמך על אמצעי הפצה אלטרנטיביים - אינטרנט, תחנות רדיו עצמאיות (רדיו הקצה לדוגמא) או הופעות אינטנסיביות והעברת הבשורה מפה לאוזן. בהחלט נדרשת יותר השקעה כספית ונפשית לעבוד כשאין מאחוריך גב של לייבל אבל ככה מתקבל החופש האולטימטיבי והוא מאפשר למוזיקאי להיות הוא באמת, ללא שיפוט או שיקול מסחרי של אף צד שלישי. 

יום שני, 12 במאי 2014

גבירותיי ורבותיי - מהפך!

אחת הברכות והקללות במדיה הדיגיטלית היא שהיא לא שוכחת. אם פעם עיתון היה מתפרסם עם כתבה לא מחמיאה על זמר, שחקן או פוליטיקאי היו יכולים לפטור אותה במשפט הידוע "מחר יעטפו עם זה דגים". אבל לא בעידן המדיה הדיגיטלית - הכל מקוטלג עד לאחרונת מילות המפתח בגוגל, נמצא בעותקים דיגיטליים של בלוגים שציטטו מכתבות שציטטו מבלוגים אחרים - אם מדובר במאמרים, קליפים או תמונות. אם אתה לא רוצה שמשהו יתפרסם או יישלף לך בדיוק כשאתה על מפתן ה"לעשות את זה" אל תעלה את זה לרשת. רוב הסיכויים הם שמישהו ימצא את זה וזה יגיע אלייך בדיוק מתי שזה לא מתאים. מכירים את דוד מרפי? 

מכיוון שבסרטי בנות מי שעובר את המהפך הן בדר"כ הבנות, החלטתי באקט של שיוויון להתמקד דווקא בבחורים. לצלול להיסטוריה האופנתית (הדיי עגומה) של שני פופ סטארים שעשו מהפך תדמיתי משמעותי וכן סוג של מהפך מוזיקלי שהגיע איתו. הרי כוכבי פופ היום צריכים להיות הרבה יותר מקול יפה או משירים טובים, הם צריכים להיות "כל החבילה" - לדעת לזוז, להתלבש, עם מי לצאת ולאיפה, ומפה בעצם נובע הצורך במהפך.

נתחיל ברובין ת'יק, שהגיח לתודעה המוזיקלית ב-2002 עם השיר When I Get You Alone שסימפל את הסימפוניה החמישית של בטהובן. זה היה קצת מוזר לראות בחור שנראה כל כך מרושל ולכלוכי שר שיר פופ כל כך סוחף. הלוק הזה אכן התאים לדמות נער השליח הפולז שת'יק מגלם בקליפ הזה אבל בהחלט לא התאים למוזיקה שלו. 



נריץ קדימה לשנה שעברה - נראה שמשהו טוב עבר על ת'יק, או לפחות על הסטייליסט שלו. השיער התקצר, הזקן גולח וטופח, הבגדים הפכו ממרושלים לאלגנטיים וההרגשה הכללית היא שאנחנו חוזים בהתהוותו של וומנייזר עם נשמה של סינטרה.

רובין ת'יק, אז ועכשיו (תמונה מפה)

המוזיקה שלו לא השתנתה יותר מדי, אולי רק הפכה ליותר פ'אנקית והקליפים בהחלט מכילים הרבה יותר עור חשוף (לא שלו מן הסתם). 




ג'סטין טימברלייק עבר תהליך דומה אבל מכיוון קצת אחר - הבחור הבלונדיני שפרץ לעולם הפופ כחמישית מלהקת הבנים אנ סינק היה אחת הצלעות הדומיננטיות בה (ז"א זה שעומד מקדימה ומקבל את רוב הסולואים ולא זה שמקרטע מאחוריו) וזכה לעדת מעריצות שלא היתה מביישת את אלביס. הבחור הגשים את קלישאת הפופ-סטאר הצעיר במלואה שבשיא התהליך גם היה הבויפרנד של בריטני ספירס כשהיא עוד היתה בסוג של איזון. 



כדרך כל בשר מהונדס, אנ סינק התפרקו ורוב חבריה התפיידו להם לאנונימיות ממנה הגיעו (פחות או יותר) אבל לג'סטין היה את המשהו הנוסף הזה שאפשר רק להגדיר כסטאר קוואלטי שגרם לו להיות האחד שינצל את להקת הבנים כמקפצה למעמד סופרפטאר.

ג'סטין טימברלייק, אז ועכשיו (תמונה מפה)

כי ג'סטין הוא לא הזמר הכי טוב בסצנת הפופ, הוא גם לא הכי יפה (למרות שיכול להיות שמעריצות שזוכרות לו חסד נעורים יחלקו עלי), אבל הוא הצליח לשווק את עצמו כסמל סקס מודרני אך נגיש, שעושה פופ שהוא גם מהוקצע מאוד וגם מלוכלך מאוד, ופה נראה לי שטמון סוד הקסם שלו. השילוב של קסם אישי וכריזמה עם פרפורמריות מקצועית ברמת המכונה שגם נראה בחור שסבבה לשבת איתו על בירה. 



אז נראה שבעצם הדרך להתבגר ככוכב פופ היא להתנקות מכל הטעויות האופנתיות שעשית ע"י סטייליסט טוב, ולמצוא מפיקים שיגרמו למוזיקה שלך להישמע כמו פופ בוגר יותר שגם מצליח להיות כייפי. זה לא נשמע כמו משהו מסובך במיוחד אבל האמת היא שזה סוג של אמנות להצליח בזה. המוזיקה של טימברלייק ות'יק היא לא תמיד כוס התה שלי, אבל צריך לכבד אותם על זה שהם הצליחו לבצע טרנספורמציה תדמיתית ומוזיקלית מוצלחת ביותר, ויותר חשוב מזה, לשמור עליה. 

יום שבת, 3 במאי 2014

חמישה שירים שאהבתי לאחרונה (Vol 7)

אז בואו נסכים שלאור ההעדרות היחסית ארוכה שלי "לאחרונה" תהיה תקופה קצת אמורפית ובפוסט הזה אני אכתוב גם על שירים שהם לא הכי חדשים ואולי כבר שמעתם מסתובבים ברדיו. אני מאוד אשתדל שהפוסטים הולכים להיות קצת יותר סדירים בקרוב, בעיקר בשביל השפיות שלי, לתת לכל המילים שמסתובבות לי בראש מבנה הגיוני וקוהרנטי. 

שנתחיל?

1. Sia - Chandelier

הדבר המצחיק הוא שכששמעתי את השיר הזה בפעם הראשונה הייתי בטוחה שמדובר בריהאנה. ההגייה המלמולית של המילים, הטון הנמוך והצרוד מעט, והנושא המסיבתי משהו. אבל זה נשמע קצת אחר, קצת לא מתאים להגדרת התפקיד. וכמובן שלא, מסתבר שזה שיר של סיה. גם אווירת האופוריה האופפת את השיר לא יכולה לגרום לי להתעלם מהמילים המדוכאות, שרוצות להאחז במסיבה רק כדי לא להתמודד ורק כדי לשכוח. ועוד לא התחלתי לדבר בכלל על הפזמון. איזה פזמון. מזמן לא שמעתי כזה פזמון אפי לכזה שיר מדכא. עושה חשק להתנדנד בייאוש מהנברשת בכל יום בשבוע. 



2. King Krule - Easy Easy

מינימליסטי להחריד, גיטרה ושירה, מבטא מודגש. לפעמים זה כל מה שצריך בשביל כמעט 3 דקות של משהו שנשמע כמו הדבר הכי אמיתי וכן ששמעתי לאחרונה (כשלמילה "אמיתי" עוד היה ערך כלשהו מבחינה מוזיקלית).



3. The Neighbourhood - Sweater Weather

לקח לשיר הזה קצת זמן להתחבב עלי, אבל היו כמה ימים שהוא פשוט לא הפסיק להתנגן לי בראש, ובשלב הזה התמכרתי לקסם החמקמק הזה שיש בו. על פניו אין פה משהו שלא שמעתי קודם, אבל המקצב המדבק משאיר אותי חסרת הגנות מולו, וגורם למחשבה האופטימית שלפעמים מספיק סוודר אחד כדי להרגיש פחות בודד. 



4. Breton - Envy

השיר הזה קופצני בצורה ממכרת ושבור בדיוק במקומות הנכונים כדי להיות לא צפוי להחריד. והבליפים האלקטרוניים חמודים להפליא. 



5. Kings of Leon - Temple

מאז האלבום Only By The Night קינגס אוף ליאון מפחדים פחד מוות מלהיות קליטים, ההצלחה המסחרית המטורפת לה הם זכו כמעט גרמה להתפרקות הלהקה, ובאלבום האחרון שלהם Mechanical Bull (עליו כבר כתבתי כאן) הם חוזרים לרוק האמריקאי הדרומי שאפיין אותם בתחילת הדרך, שנתן להם את האדג' על פני להקות הרוק האחרות שהסתובבו בסצינה המוזיקלית באותו זמן ושכללו אותו עם מה שהם למדו מהתקופה של Use Somebody כדי ליצור משהו שהוא לא פופי אבל עדיין אי אפשר להפסיק לזמזם. 





האמת? כיף לחזור.

יום שבת, 22 בפברואר 2014

פלייליסט אהבה אלטרנטיבי

אהבה יכולה להיות הדבר הכי פשוט בעולם אבל גם הכי סבוך, היא יכולה לבוא בקלות והיא יכולה להיות קשה מאוד להשגה. בכל מקרה היא אחד הדברים המורכבים ביותר וחומר הגלם הכי טוב ליצירה בכל סוג מדיה - ספרות, קולנוע, טלוויזיה או מוזיקה. 

לכן ההפרדה של שירי "אהבה" קלאסיים מול כל השאר לא היה ברור לי אי פעם. למה הוחלט מתישהו שיש רק דרך קלאסית אחת לבטא אהבה? למה היא חייבת להיות רק רומנטית? למה צריך לדבר עליה במיינסטרים רק במושגים הכי פשטניים ו(תסלחו לי) נמוכים? במיוחד כשמדובר ברגש שנכון לכל כך הרבה מצבים בחיים שלנו ומשהו שהוא כל כך אמורפי ואינדיבידואלי שהוא אומר משהו אחר לכל אחד ובצורה כל כך אישית. 

אז החלטתי (באיחור אופנתי) להרים את הכפפה הוירטואלית שאף אחד לא זרק לי ולבנות פלייליסט אלטרנטיבי לנפש האלטרנטיבית. אז נכון, יכול להיות שהשירים פה לא יזעקו "אהבה" בצורה הקלאסית בה האכילו אותנו מהיום שלמדנו מה זה ולנטיינ'ז. אבל כמות האהבה שהם אוצרים בחובם היא לפעמים יותר משאני יכולה להכיל. 


יום שבת, 28 בדצמבר 2013

סיכום השנה שלי - השירים שהכי אהבתי ב-2013

האמת, אחרי שהחלטתי לכתוב את הפוסט המסכם את השנה הזו מבחינתי נורא התבאסתי, כי בהסתכלות על השירים הכי מושמעים באייפוד שלי ראיתי שירים נהדרים אבל רבים מהם יצאו בסוף 2012, שמסתבר היתה תקופה מאוד פוריה למוזיקה שממש אהבתי. נו שוין. 

אז החלטתי לארגן מחדש את השורות ולחלוק איתכם בשמחה רבה ועם כל המכשולים, את המוזיקה שהכי אהבתי שיצאה ב-2013. מן הסתם, עקב הגרגרנות המוזיקלית בה אני לוקה, הרשימה המינימלית ביותר שהצלחתי להרכיב היתה של 10 שירים, אין מצב ל-Top 5 בסיכום שנה! על חלק מהשירים כבר כתבתי כאן, אבל אני שמחה שיש פה שירים שעוד לא הופיעו בפוסטים קודמים, פשוט לא מצאתי את ההזדמנות הנכונה לכתוב עליהם...כנראה שטוב שיש סיכום שנה.

1. Tom Odell - Can't Pretend

סינגל הבכורה של טום אודל אמנם שוחרר בתחילת 2013 אבל הפך להיות פופולארי ברדיו בארץ רק בתקופת הקיץ, כמה חודשים מאוחר יותר. נו, עדיף מאוחר מאשר אף פעם. השיר הזה נוטף תשוקה, ואני כל כך אוהבת את הרגשת הדחיפות (urgency, ככה מתרגמים את זה?) ואני אוהבת את העובדה שהשיר מתחיל איטי ושקט ומתפתח לקרשנדו אדיר שמובל על ידי הקול הנהדר של אודל. 



2. John Newman - Love Me Again

פצצת נו-סול ממכרת ורקידה. בהחלט אחד השירים ששימח אותי במיוחד לשמוע ברדיו במהלך השנה. מה שאני מאוד אוהבת בניומן הוא ההתמסרות המלאה שלו לסגנון המתאים למוזיקה שהוא עושה והעובדה שיש לו כל כך הרבה גרוב יחסית לבחור בריטי מפעימה אותי כל פעם מחדש. כיף טהור. 



3. Ellie Goulding - Burn

את אהבתי לאלי גולדינג הבעתי כבר בפוסטים קודמים, אבל לא יצא לי לכתוב על השיר הזה, שיצא מתוך האלבום האלקטרוני שהיא שחררה השנה, במקביל לאלבום יותר שקט.  השיר הזה קסום בעיני כי הוא מצד אחד מאוד מתכתי ואלקטרוני אבל יש לו נשמה ויש בו כל כך הרבה אושר. אני חושבת שלאלי גולדינג יש את אחד הקולות המיוחדים והייחודיים בעולם הפופ העכשווי ואני תמיד מסוקרנת לראות מה הדבר הבא שהיא תעשה, וזה יותר ממה שאני יכולה להגיד על הרבה מוזיקאיות שפעילות היום. 



4. Everything Everything - Don't Try

הלהקה הזו הפכה לאחד המרעננים שלי השנה, אני כל כך שמחה שהאלבום הזה יצא בתחילת השנה, אם הם לא היו נכנסים לרשימת סיכום השנה שלי הייתי מתאכזבת קשות. כל שיר מהאלבום האחרון של הלהקה Arc הפך מיידית לפיבוריט זמני אצלי. האמת שהשיר הזה קיבל פייט מאוד רציני למקומו ברשימה עם השיר מהמם החושים של הלהקה Cough Cough אבל תחושת הבטן שלי אמרה לי להכניס את השיר הזה, אז זה מה שעשיתי. 



5. Ester Rada - Monsters

יש לי ווידוי - אני לא אוהבת ג'אז. ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל זה פשוט לא עובד, אין פה קליק בינינו ושנינו בסדר עם זה. אבל אסתר רדא, עם האתיו-ג'אז שלה הצליחה לגרום לסגנון הזה להתחבב עלי בקונסטלציה המאוד מסויימת הזו. אני חושבת שמה שתפס אותי שם זה הגרוב הממכר שלה, הסאונד העשיר והמלא, ו-effortlessness שבה היא נושאת את עצמה ומגישה את המוזיקה שלה. 



6. Bastille - Pompeii

כמה רקידות וכיף יכולים להיות בשיר אחד, שלשמחתי התחבב גם על אוזניהם של העורכים המוזיקליים של גלגל"צ שהשכילו להכניס אותו לפלייליסט של התחנה. באופן מצחיק, גלגל"צ לא מצליחים להמאיס עלי את השירים שאני אוהבת גם אם הם ינגנו אותם מאה פעם ביום. (לפוסט המקורי בו כתבתי על השיר)



7. Foals - Late Night

השיר הזה של ה-Foals השאיר אותי מהופנטת ועם רצון לעוד ממנו, מבחינתי הוא היה יכול להמשיך להתנגן גם שעה וחצי ולא היה לי אכפת. (לפוסט המקורי בו כתבתי על השיר)



8. Depeche Mode - Welcome To My World

אחת הסוכריות הלא ממש מתוקות מהאלבום האחרון והמצויין של דפש מוד שיצא השנה (למחשבות שלי על האלבום תקליקו פה). שיר שלא יצא כסינגל, אבל הוא לא נופל מאף אחד משירי האלבום, להפך. זה השיר איתו נפתחה ההופעה של הלהקה בארץ במאי האחרון, ואין מתאים ממנו לפתוח הופעה מעולה בכל סטנדרט. השיר הזה שואב אותך אליו ולא מרפה. הוא מוכיח שוב שמרטין גור לא איבד חלקיק מהאדג' האפל והמטריד שלו בכתיבה ודייב גהאן לא איבד חלקיק מהיותו אחד ה-frontmen הטובים בלהקות פעילות כיום. 



9. Arctic Monkeys - Do I Wanna Know

אם הייתי יכולה הייתי מכניסה לכאן את R U Mine שהוא האהוב עלי מבין שירי האלבום האחרון של המאנקיז, AM. אבל לצערי הוא יצא ב-2012 מה שמשאיר אותי עם השיר Do I Wanna Know שנטחן לשמחתי בפלייליסט של גלגל"צ. כתבתי עליו כבר השנה ואני עדיין חושבת שזה אחד השירים הסקסיים ששמעתי השנה, ואחד השירים הכי מפתים שאלכס טרנר כתב. 



10. Queens Of The Stone Age - My God Is The Sun

אנרגיות אגרסיביות ומטרידות, קליפ אפוקליפטי מונפש, והגיטרה הלא מתפשרת של ג'וש הומי. מה צריך יותר בשיר? כתבתי עליו בפוסט המוקדש להומי, אתם מוזמנים לקרוא אותו פה



אז מה אני יכולה לאחל מוזיקלית לשנה הבאה? שתהיה לי עוד המון מוזיקה חדשה ומרגשת שתזיז לי מספיק מיתרים בפנים כדי שגם תיתן לי את ההשראה לכתוב עליה. אה, ועדיף שהיא תשוחרר ממש ב-2014 ולא בסוף 2013 כדי שאני לא אתבאס. 


יום שבת, 21 בדצמבר 2013

להעיף את הפוני

משום מה כשהחורף מתחיל לתת את אותותיו אני מרגישה שאני מחפשת מוזיקה קצת יותר מדכאת, שהשתזפה קצת פחות בשמש ושוחה קצת יותר בדכדוך של עצמה. ואל תבינו אותי לא נכון, אני לגמרי אדם של חורף. כשאנשים מבכים על כך שגשום וקר והימים מתקצרים, אני פתאום יכולה לנשום, פתאום ההרגשה החנוקה התמידית נעלמת והכול מסביב נהיה הרבה יותר צלול וחד. 

אבל עם זה, אני בחורה שעדיין אוהבת את הגיטרות במוזיקה שלה. מוזיקה שקטה ואיטית פשוט לא תמיד מתאימה למזג האוויר הסוער שמשתולל בחוץ או למצברוח שלי. אז מבחינתי אחד הסגנונות שעונים בצורה הטובה ביותר על הקריטריונים שאני מציבה למוזיקה בימים אלו הוא האימו (Emo). נכון, אני אולי קצת מחוץ לטווח הגילאים שהאימו כיוון אליו בימי הזוהר שלו אי שם בתחילת-אמצע העשור הקודם אבל זה לא אומר שאני לא יכולה למצוא משם את הדברים שאני אוהבת ולהמשיך לשמוע אותם גם אחרי שהם יצאו מהאופנה. 

תמונה מפה
בתחילת גלגולו הנוכחי של הז'אנר (ששורשיו נטועים עוד בפוסט-פאנק/פוסט-הארדקור של האייטיז) באמצע הניינטיז עדיין היתה בו השפעה של גראנג' סיאטלי אבל הטקסטים הפכו להיות יותר רגשיים (מכאן ה-emo=emotional) ואישיים, והמוזיקה הראתה יותר מלודיות ביחס לרעש שהיה לפניה. הלהקה הראשונה שתפסה אותי בגל הזה היא Jimmy Eat World, הרכב אמריקאי מאריזונה שהגדירו בשבילי איך אימו צריך להישמע באותו זמן. אני לא חושבת שידעתי אפילו שמה שאני שומעת מוגדר ככה, אבל אנחנו בדר"כ יכולים להגדיר משהו רק אחרי שכבר עיבדנו אותו. המוזיקה שלהם היתה השילוב המושלם בין גיטרות מלאות זעם למילים פגיעות וחשופות ומלודיה משובחת. I was hooked, וטחנתי את האלבום שלהם Bleed American  יותר פעמים מאשר אני יכולה לזכור בדיסקמן המהוה שלי. 


אימו לא היה סגנון שהוגבל רק לארה"ב, ובדומה להרבה ז'אנרים אחרים הוא התפתח תחת אותן השפעות גם מעבר לאטלנטי בבריטניה, ובאופן ספציפי בוויילס, שם הוקמו שתי להקות האימו הבריטיות שאני הכי אוהבת, Funeral For A Friend ו-Lostprophets. אם להכניס לקטגוריות, אז Funeral For A Friend היתה להקת אימו אבל לא ראיתם את זה עליהם, הם התלבשו כמו חבר'ה בריטיים פשוטים וכמוהם יכולתם לראות המון בחורים מסתובבים באותה תקופה, עם הפוני הארוך שמסתיר חצי פנים. המוזיקה שלהם היתה מאוד רועשת, משופעת בדיסטורשן ובצרחות בצוותא, אבל הרגש שמניע את המוזיקה היה שם, וזה מה שמשנה. 


מהצד השני, Lostprophets, שהיו פחות הארדקור ויותר קומיוניקטיביים לקחו את התדמית שהיום אנחנו מזהים כ"אימו" עד הסוף. הרי אימו הוא לא רק סגנון מוזיקלי, כמו הפאנק בזמנו (ולהבדיל) הוא הפך לסוג של תנועה, לכת. "החברים" בה התהדרו בסגנון לבוש ואיפור מאוד ייחודיים, לא היית יכול לעבור בדיזנגוף סנטר בלי לראות חבורות של ילדים מלאי פירסינג, אייליינר שחור ופוני מוסט הצידה ברישול. ההצהרה היתה בעיקר אופנתית ופנתה בעיקר לרצון להשתלב, שזה המקום היחיד שהם מרגישים שהם יכולים להתאים בו, ואת זה אני לחלוטין יכולה להבין ולהזדהות. כי אין אחד מאיתנו שלא היה במקום הזה ברמה זו או אחרת. 
המוזיקה של Lostprophets התאימה בדיוק להלך הרוח הזה, הם אולי התחילו כחבר'ה מהשכונה אבל הם עברו מיני אבולוציה והתפתחו לנערי הפוסטר של האימו העכשווי, עם השיער העשוי ברישול מוקפד, הבגדים השחורים הדרמטיים והאייליינר התמידי. אבל אפילו שהמוזיקה שלהם תמיד היתה יותר באימו המיינסטרימי עדיין אהבתי דברים מסויימים שהם עשו.


אבל אחד השירים באימו העכשווי מגיעים מאחת הלהקות הכי פופולאריות בסצינה הזו, Thirty Seconds To Mars, (או בשמה האחר, הלהקה של השחקן ג'ארד לטו) והוא מגדיר את הלך הרוח של הז'אנר הזה היום. השיר Closer To The Edge יכול לפנות לילד הדחוי שנמצא בכל אחד מאיתנו, לא משנה באיזה גיל או מקום בחיים אנחנו נמצאים, ולהגיד לו שיש לו מקום. אפילו שהקליפ לוקה במגלומניות כבדה של הלהקה הוא ממחיש באיזו תופעה מדובר במקרה שלהם, וכמשהו שמשליך על הלך הרוח של רוב קהילת האימו. השיר עצמו סוחף מאוד, רוקנ'רולי וממכר ואי אפשר להקשיב לו בלי להצטרף פעם אחת לפחות לקריאות ה-No no no. הקליפ ערוך בצורה נהדרת לטעמי ומעביר את האנרגיות המטורפות שיש בהופעות של הלהקה. 


ביסודו של דבר, כולנו רוצים להשתייך, במיוחד כשאנחנו בתקופות מבלבלות בהן הסביבה שולחת לנו כל כך הרבהמסרים סותרים לגבי מי ומה אנחנו צריכים להיות. הז'אנר הזה פשוט היה במקום הנכון בזמן הנכון כדי ליצור את תחושת השייכות הזו אצל כל כך הרבה אנשים שפתאום הבינו שהם לא לבד, וזה נותן המון כוח. בעצם זה לא משנה אם המוזיקה היא אימו או מטאל או בלוגראס. אם יש שם מישהו שמדבר בשפה שלך, ואומר את מה שמסתובב לך בראש, אתה יכול להרגיש שייך, שמצאת את הבית שלך.