סיכום השנה שלי - השירים שהכי אהבתי ב-2013

האמת, אחרי שהחלטתי לכתוב את הפוסט המסכם את השנה הזו מבחינתי נורא התבאסתי, כי בהסתכלות על השירים הכי מושמעים באייפוד שלי ראיתי שירים נהדרים אבל רבים מהם יצאו בסוף 2012, שמסתבר היתה תקופה מאוד פוריה למוזיקה שממש אהבתי. נו שוין. 

אז החלטתי לארגן מחדש את השורות ולחלוק איתכם בשמחה רבה ועם כל המכשולים, את המוזיקה שהכי אהבתי שיצאה ב-2013. מן הסתם, עקב הגרגרנות המוזיקלית בה אני לוקה, הרשימה המינימלית ביותר שהצלחתי להרכיב היתה של 10 שירים, אין מצב ל-Top 5 בסיכום שנה! על חלק מהשירים כבר כתבתי כאן, אבל אני שמחה שיש פה שירים שעוד לא הופיעו בפוסטים קודמים, פשוט לא מצאתי את ההזדמנות הנכונה לכתוב עליהם...כנראה שטוב שיש סיכום שנה.

1. Tom Odell - Can't Pretend

סינגל הבכורה של טום אודל אמנם שוחרר בתחילת 2013 אבל הפך להיות פופולארי ברדיו בארץ רק בתקופת הקיץ, כמה חודשים מאוחר יותר. נו, עדיף מאוחר מאשר אף פעם. השיר הזה נוטף תשוקה, ואני כל כך אוהבת את הרגשת הדחיפות (urgency, ככה מתרגמים את זה?) ואני אוהבת את העובדה שהשיר מתחיל איטי ושקט ומתפתח לקרשנדו אדיר שמובל על ידי הקול הנהדר של אודל. 

2. John Newman - Love Me Again

פצצת נו-סול ממכרת ורקידה. בהחלט אחד השירים ששימח אותי במיוחד לשמוע ברדיו במהלך השנה. מה שאני מאוד אוהבת בניומן הוא ההתמסרות המלאה שלו לסגנון המתאים למוזיקה שהוא עושה והעובדה שיש לו כל כך הרבה גרוב יחסית לבחור בריטי מפעימה אותי כל פעם מחדש. כיף טהור. 

3. Ellie Goulding - Burn

את אהבתי לאלי גולדינג הבעתי כבר בפוסטים קודמים, אבל לא יצא לי לכתוב על השיר הזה, שיצא מתוך האלבום האלקטרוני שהיא שחררה השנה, במקביל לאלבום יותר שקט.  השיר הזה קסום בעיני כי הוא מצד אחד מאוד מתכתי ואלקטרוני אבל יש לו נשמה ויש בו כל כך הרבה אושר. אני חושבת שלאלי גולדינג יש את אחד הקולות המיוחדים והייחודיים בעולם הפופ העכשווי ואני תמיד מסוקרנת לראות מה הדבר הבא שהיא תעשה, וזה יותר ממה שאני יכולה להגיד על הרבה מוזיקאיות שפעילות היום. 

4. Everything Everything - Don't Try

הלהקה הזו הפכה לאחד המרעננים שלי השנה, אני כל כך שמחה שהאלבום הזה יצא בתחילת השנה, אם הם לא היו נכנסים לרשימת סיכום השנה שלי הייתי מתאכזבת קשות. כל שיר מהאלבום האחרון של הלהקה Arc הפך מיידית לפיבוריט זמני אצלי. האמת שהשיר הזה קיבל פייט מאוד רציני למקומו ברשימה עם השיר מהמם החושים של הלהקה Cough Cough אבל תחושת הבטן שלי אמרה לי להכניס את השיר הזה, אז זה מה שעשיתי. 

5. Ester Rada - Monsters

יש לי ווידוי - אני לא אוהבת ג'אז. ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל זה פשוט לא עובד, אין פה קליק בינינו ושנינו בסדר עם זה. אבל אסתר רדא, עם האתיו-ג'אז שלה הצליחה לגרום לסגנון הזה להתחבב עלי בקונסטלציה המאוד מסויימת הזו. אני חושבת שמה שתפס אותי שם זה הגרוב הממכר שלה, הסאונד העשיר והמלא, ו-effortlessness שבה היא נושאת את עצמה ומגישה את המוזיקה שלה. 

6. Bastille - Pompeii

כמה רקידות וכיף יכולים להיות בשיר אחד, שלשמחתי התחבב גם על אוזניהם של העורכים המוזיקליים של גלגל"צ שהשכילו להכניס אותו לפלייליסט של התחנה. באופן מצחיק, גלגל"צ לא מצליחים להמאיס עלי את השירים שאני אוהבת גם אם הם ינגנו אותם מאה פעם ביום. (לפוסט המקורי בו כתבתי על השיר)

7. Foals - Late Night

השיר הזה של ה-Foals השאיר אותי מהופנטת ועם רצון לעוד ממנו, מבחינתי הוא היה יכול להמשיך להתנגן גם שעה וחצי ולא היה לי אכפת. (לפוסט המקורי בו כתבתי על השיר)

8. Depeche Mode - Welcome To My World

אחת הסוכריות הלא ממש מתוקות מהאלבום האחרון והמצויין של דפש מוד שיצא השנה (למחשבות שלי על האלבום תקליקו פה). שיר שלא יצא כסינגל, אבל הוא לא נופל מאף אחד משירי האלבום, להפך. זה השיר איתו נפתחה ההופעה של הלהקה בארץ במאי האחרון, ואין מתאים ממנו לפתוח הופעה מעולה בכל סטנדרט. השיר הזה שואב אותך אליו ולא מרפה. הוא מוכיח שוב שמרטין גור לא איבד חלקיק מהאדג' האפל והמטריד שלו בכתיבה ודייב גהאן לא איבד חלקיק מהיותו אחד ה-frontmen הטובים בלהקות פעילות כיום. 

9. Arctic Monkeys - Do I Wanna Know

אם הייתי יכולה הייתי מכניסה לכאן את R U Mine שהוא האהוב עלי מבין שירי האלבום האחרון של המאנקיז, AM. אבל לצערי הוא יצא ב-2012 מה שמשאיר אותי עם השיר Do I Wanna Know שנטחן לשמחתי בפלייליסט של גלגל"צ. כתבתי עליו כבר השנה ואני עדיין חושבת שזה אחד השירים הסקסיים ששמעתי השנה, ואחד השירים הכי מפתים שאלכס טרנר כתב. 

10. Queens Of The Stone Age - My God Is The Sun

אנרגיות אגרסיביות ומטרידות, קליפ אפוקליפטי מונפש, והגיטרה הלא מתפשרת של ג'וש הומי. מה צריך יותר בשיר? כתבתי עליו בפוסט המוקדש להומי, אתם מוזמנים לקרוא אותו פה. 

אז מה אני יכולה לאחל מוזיקלית לשנה הבאה? שתהיה לי עוד המון מוזיקה חדשה ומרגשת שתזיז לי מספיק מיתרים בפנים כדי שגם תיתן לי את ההשראה לכתוב עליה. אה, ועדיף שהיא תשוחרר ממש ב-2014 ולא בסוף 2013 כדי שאני לא אתבאס. 

An 80's-ish Genius Playlist

ממש פסטיבל דפש מוד מתרחש פה בבלוג! אז החלטתי לפנק את עצמי וגם אתכם בפלייליסט Genius שמוקדש לעשור ההוא, זה שחלקנו רוצים להנציח וחלקנו לשכוח. לכריות הכתפיים, לספריי לשיער, לקסטות, ולהמון המון מוזיקה נהדרת. השתרבבו פה גם כמה שירים שלא בדיוק זועקים "אייטיז" או מתאימים להן מבחינת שנת השחרור, אבל הם מתאימים למרקם העניינים הכללי, קבלו גם אותם באהבה. הפעם ה-genius ידע בדיוק מה הוא עושה.

אז בלי הרבה מילים, פשוט לשמוע ולהתרפק על הנוסטלגיה, ולהתחיל להתרגש לקראת ההופעה. אני יודעת שאני מתחילה.

Top 5 - Depeche Mode

דפש מוד מגיעים להופעה נוספת בארץ, הפעם על מנת לקדם אלבום שהוא לטעמי הרבה יותר טוב מהאלבום הקודם שהם קידמו בפעם האחרונה שהם היו פה (Sounds of the Universe).אם אתם רוצים לקרוא מה חשבתי על האלבום החדש, אתם יכולים למצוא את הביקורת ממש פה. הלהקה מגיעה גם עם רוח חדשה במפרשים, עם תשוקה חדשה להופעות, עם שלוות נפש שאיתה החיכוכים בין מרטין גור לדייב גהאן כמעט ולא מורגשים.

מכיוון שכתבתי כבר על הלהקה בפוסט על האלבום החדש אני רוצה להתרכז הפעם בהופעה - דפש מוד היא ללא ספק אחת מלהקות ההופעות הטובות בעולם, בכל קנה מידה. אפילו אם לא הייתי אוהבת את האלבום האחרון שהם הוציאו, אני יודעת שההופעה לא תאכזב אותי. הפרסונה הבימתית הטווסית של גהאן מתכתבת נהדר עם האקסצנטריות של גור (ראיתם איזה דברים מופרכים הוא לובש?? הוא יכול לתת לליידי גאגא שיעור או שניים) והקולות שלהם תמיד השתלבו נהדר יחד. גהאן הוא אחד הווקאליסטים היחידים שאני יכולה לחשוב עליהם שתמיד היה מסוגל לשיר את המילים לשירים של גור כאילו הוא עצמו כתב אותן, וזה ראוי להערכה. אני לא תמיד סגורה על מה שאנדי פלטשר עושה שם מאחורי הקלידים, אבל יש לי חבר שטוען שהוא גאון, אז אני אזרום עם זה.

Depeche Mode by Anton Corbijn (תמונה מפה)

לכבוד ההופעה שתתקיים ביום שלישי החלטתי למנות את חמשת השירים האהובים עלי של הלהקה מכל התקופות. הבחירה שלי היא על פי רגש נטו, כמו תמיד, המוזיקה מתחברת אצלי לזכרונות ומה שהרגשתי באותה תקופה, ולמה שהשיר אומר לי, וגם עלי. זו משימה קשה לבחור את השירים שאני הכי אוהבת מהקטלוג הענף והמגוון של הלהקה, אבל עשיתי את זה בצורה אורגנית, נתתי לשירים לבוא אלי ולדבר בעד עצמם.

החלטתי לשים את השירים בגירסת ההופעה. אפשר להגיד הרבה על האסתטיקה הדפשית שמעוצבת ברובה ע"י הצלם והבמאי (שאני מאוד אוהבת) אנטון קורבין שמלווה את הלהקה כבר שנים בבימוי הקליפים, ביצירת וידאו ארט להופעות, ובצילומים, אבל אני חושבת שבמיוחד לקראת ההופעה, שווה לראות את הלהקה בלייב, גם אם זה בווידאו, רק כדי לקבל את התחושה של השירים שנהיים יותר רוקריים, דוקרים ואגרסיביים, לראות את הדינמיקה בין גהאן וגור לזמרות הליווי, ולראות את גהאן עצמו על הבמה, שהוא תופעה בפני עצמה.

1. Home

בכל אלבום של דפש מוד יש שיר אחד שמרטין גור לוקח בו את תפקיד הווקאליסט הראשי, ותמיד נראה לי שזה השיר הכי קרוב לליבו באותה תקופה. מכל השירים האלו, Home הוא השיר הכי יפה, והוא בעל המשמעות הכי עמוקה מבחינתי. זה שיר שמדובר אל הבודדים, אלו שלא שייכים, או מרגישים לא שייכים בחייהם, ומביא להם השלמה, נותן תקווה שיש מקום שמתאים להם ויקבל אותם כפי שהם.

2. Walking In My Shoes

תיאור של קושי מאוד גדול מצד אחד ואנשים שיפוטיים מאוד מהצד השני. אני חושבת שהמסר החד משמעי של השיר מופיע בשורות הבאות, והן מסכמות למה הוא כל כך חשוב בשבילי

"Now I'm not looking for absolution
Forgiveness for the things I do
But before you come to any conclusions
Try walking in my shoes
Try walking in my shoes
You'll stumble in my footsteps"

3. Halo

אחד מהנושאים החביבים על גור לכתיבה היה דת, ולשיר הזה יש קונוטציה דתית מאוד חזקה, אשמה הרי תמיד היתה כוח מניע מאוד חזק בדת, הרי כולנו צריכים לכפר על חטאים, ובמקרה הזה אפילו על מחשבות. האשמה יכולה למנוע התקדמות, לקרקע אדם דרך פחד, והשיר הזה מנסה לשחרר אותו, לא משנה מה יקרה.

4. Enjoy The Silence

ללא ספק אחד הלהיטים הגדולים של הלהקה ואחד השירים האייקוניים שלה,מגדיר את כל המקרים בהם פשוט לא צריך מילים, צריך רק לשמוע את השיר הזה ולאמץ את המילים חזק ללב -

"All I ever wanted
All I ever needed
Is here in my arms
Words are very unnecessary
They can only do harm"

5. In Your Room

השיר שמגדיר הכי טוב מבחינתי את המסר והאווירה של Songs of Faith and Devotion, יש פה את האפלוליות האופיינית למוזיקה של גור, אבל בעוצמה כל כך גדולה, בתחושת יאוש קיומי נוראית ונפלאה בו זמנית. יש פה תיאור של וויתור שליטה מלא לטובת הצד השני, שיכולה להתפרש כהבעת אמון מאוד גדולה או תחושה של אסיר, ובכל מקרה יש פה חיים דרך מישהו אחר. הדו-משמעיות הזו מאוד מעניינת פה וזה אחד מהשירים הכי מרתקים שגור כתב.

אני אשאיר אתכם להנות מהשירים האלו, ואני מקווה שנשמע לפחות חלק מהם בהופעה בשלישי. לפי מה שהבנתי ההופעה הזו תהיה ביחס יותר שווה של להיטים/שירים חדשים, אבל לי אין ממש בעיה. ככה או ככה, אני יודעת שאני אהנה.

Delta Machine: A Review

דפש מוד מעולם לא היו להקה שגדלתי עליה. הם תמיד היו שם ברקע, אבל הם אף פעם לא היו הלהקה העיקרית ששמעתי בתקופת ההתבגרות המוזיקלית שלי. החיבור שלי אליהם הגיע מאוחר יותר, בתקופה שהייתי הולכת למסיבות של הליין האלטרנטיבי. שם הם נכנסו לי מתחת לעור והפכו לחלק בלתי נפרד מהמוזיקה שאני אוהבת. מי שלא חווה את זה, לא יידע מה זה להיות במועדון ולרקוד לבד, מבחירה, ל-In Your Room, מנותקת מהמון האנשים שרוקדים סביבי, רק אני והמילים החשופות שעושות לי משהו שאז לא ידעתי בדיוק מהו, אבל ידעתי שאני חייבת שיהיה שם בשבילי.

Depeche Mode 2013 (תמונה מפה)

כבר שנים שדפש מוד לא הוציאו אלבום שאהבתי כמו האלבומים המוקדמים שלהם Violator ו-Songs Of Faith And Devotion (להלן: SOFD, הוא עוד יוזכר פה בהמשך) ועם הזמן הבנתי שיש מצב שהם לא יגיעו שוב לגבהים ההם, וזה לגיטימי, החומר עייף אחרי כל כך הרבה שנים של עבודה יצירתית. אומרים שכשאין ציפיות אין אכזבות, אבל אני תמיד מצפה, והפעם הציפיות התממשו – האלבום החדש Delta Machine מציג לנו את דפש מוד כלהקה בשיאה היצירתי, בניגוד לכל סיכוי הגיוני בהתחשב בכל מה שעבר עליה במהלך השנים.

מרטין גור ככותב המרכזי (כרגיל) חוזר לנושאים החביבים עליו של דת, ניכור וסקס, והשירים לא נשמעים קלישאתיים, או זקנים, או זקנים שמנסים להישמע צעירים. זה פשוט נשמע נכון, ומרשים עוד יותר כשזה מגיע מלהקה שפעילה כבר יותר מ-30 שנה בלי הפסקה. אני אעיז להסתכן ולהגיד שמבחינתי, כשהאזנתי לאלבום הזה בשלמותו, התגנבה אלי ההרגשה שאני מקבלת כשאני שומעת את אלבום המופת SOFD. אני לא משווה את איכות השירים או את הסגנון המוזיקלי בין האלבומים האלו, אין מקום לעשות את זה בגלל המקום השונה בו הלהקה נמצאת היום. אני מתייחסת לרגש שהשירים והמילים מעוררים בי, הסחיטה הזו של הלב שאי אפשר להסביר למי שלא חווה את זה.

יש פה הרגשה אפלה, מין שקט מטריד כזה, הרגשתי  שכשהתווים הראשונים של השיר הפותח את האלבום Welcome To My World מתחילים להתנגן, אני נכנסת מטאפורית לחדר חשוך והמוזיקה היא כל מה שקיים סביבי. וההרגשה הזו ממשיכה להתקיים גם בשירים שמגיעים אחריו. הלהקה לא מורידה את הרגל מדוושת האינטנסיביות וזה ממש, אבל ממש טוב.

המוזיקה הזו היא האלקטרונית ביותר ששמעתי מדפש מוד, אבל זה לא מוריד מתועפות הרגש שיש שם, שנכנס לנשמה ותופס אותה מבפנים. אם להתייחס לשיר Heaven שיצא כסינגל המוביל מהאלבום, יש פה מין היבריד מוזר ונפלא של אלקטרוניקה כבדה ותעשייתית ורוק עם גוספל מלא נשמה (מישהו כבר טבע את המונח אלקטרו-גוספל?). זה נשמע ביזארי אבל זה עובד מצויין. עוד שני שירים שראויים לתשומת לב מהאלבום הזה, גם אם הם לא ייצאו כסינגלים, הם Secret To An End הנהדר שהוא (הפתעה הפתעה) אחד משלושת השירים שכתב גהאן שנכנסו לאלבום ו-Alone הזועם והמיואש.

בכלל, בשני האלבומים שקדמו ל-Delta Machine דייב גהאן מרגיש לי סוג של לא מחובר, לא להגיד שר קריוקי חלילה, אבל כששמעתי אותו שר באלבום Playing The Angel הרגשתי שיש 20 מקומות אחרים בהם הוא היה מעדיף להיות. באלבום החדש אני יכולה להרגיש שהוא מושקע שם בכל תו ומילה, אפילו אם הוא לא כתב את כולם בעצמו, יש בו תחושת שכנוע פנימי חזק שאני כבר מזמן לא זוכרת ממנו והיא שוב מחזירה אותי ל-SOFD, אין מנוס. זה גורם לי לחשוב שדפש מוד מאז ומתמיד היו להקת נשמה במסווה של סינת'-פופ.

האלבום הזה, בניגוד ל-SOFD, נכתב כשגור וגהאן נקיים מכל כימיקל או נוזל משני תודעה ואני חושבת שזה נפלא שדווקא במצב הנקי הזה קיבלנו מהם אלבום שמזכיר לנו למה דפש מוד היא עדיין אחת הלהקות הגדולות והיציבות בעולם היום. האלבום הזה יכול לעמוד בכבוד באותה השורה עם האלבומים הקלאסיים של הלהקה. בניגוד להופעה הקודמת של הלהקה בארץ, הפעם יש לי מספיק זמן לחרוש על האלבום לפניה, ומכיוון שהאופי שלו יותר אגרסיבי, לטעמי הוא בנוי יותר להופעות, השירים בנויים לקבל גירסאות גדולה מהחיים והאמת? זה בדיוק מה שמגיע להם. אני לא יכולה לחכות ולשמוע אותם בהופעה, לראות את גהאן רוקד את הריקוד המצחיק שלו ולרקוד כמו ששמעתי אותם בפעם הראשונה, לבד בעיניים עצומות.