אני לא כותבת הרבה על סול ו-R&B אבל שניהם מהווים חלק מאוד אהוב במנעד הסגנונות הרחב שמרכיב את הטעם המוזיקלי שלי. הסגנונות האלו הבליחו כבר בבלוג בפוסט קודם ואני חושבת שהגיע הזמן לדבר עליהם שוב.
הבעיה שלי עם מוזיקה כזו היא העובדה שאני קצת קטנונית ובוחרת את הדברים שאני שומעת מהז'אנר הזה בפינצטה, כי יש שם גם הרבה דברים שאפשר להקביל במידה מסויימת למוזיקת ה"כפיים" הים תיכונית, ראפר או זמר צעצוע ששרים על כמה כל השורטיז שלהם רוצות להיכנס איתם למועדון. המוזיקה הזו, להבדיל ממוזיקה מזרחית, מתיישבת לי יותר טוב באוזן ונחמד לרקוד איתה אבל כשאני מקשיבה למשהו בפרטיות של האוזניות שלי, אני צריכה משהו שלא יעליב את האינטיליגנציה שלי.
לכן כל כך שמחתי כשגיליתי את אסתר רדא, שהיא התגלמות כל מה שאני כל כך אוהבת במוזיקה הזו בזמרת אחת. אני לא יכולה לחשוב על מישהי טובה יותר לדבר עליה בהקשר של מוזיקת נשמה ו-R&B מאשר היא, והעובדה שהיא ישראלית רק משמחת אותי עוד יותר. רדא התחילה את דרכה המוזיקלית במקהלת הילדים של שלמה גרוניך והמשיכה משם לפעילות מוזיקלית בצד קריירת משחק שטיפחה בסדרות והצגות שונות, אבל ביוגרפיה אתם יכולים לקרוא בכל מקום, אני רוצה לדבר עליה ועל המוזיקה שהיא עושה עכשיו. אתם בטח מכירים את הקול שלה מהשיר Life Happens שרץ עכשיו ברדיו.
המוזיקה שלה נשמעת לי כמו תערובת מופלאה של ג'אז, R&B וסול, ויש לה גרוב שיכול להדליק עיר שלמה. זה משהו שאי אפשר ללמוד אותו, הוא צריך לבוא מתוכך, ולרדא יש את זה, ובכמויות. הנונשלנטיות בה היא מגישה את השירים מקסימה אותי, בעידן של ריאליטי שכולם מרגישים שהם צריכים לצעוק כדי לרגש יש משהו כל כך יפה בכוח השקט של השירה של רדא. מרגיש שהיא יודעת בדיוק מי היא ובטוחה בעצמה ובהגדרה שלה. האטיטיוד המגניב שלה מאפשר לה להביע את הרגשות שהשיר רוצה להעביר בלי לזעוק אותם מההר הכי גבוה. וכשהיא נוסקת, זה בדיוק במקומות הנכונים, וזה כל כך מרענן.
העיבודים המוזיקליים העשירים של השירים משחקים תפקיד חשוב בלהרים את השירים ולגרום להם לעוף - כלי הנשיפה שנותנים קלילות כמו גם דרמטיות, התופים והגיטרות שהופכים חליפות מג'אזיים לאגרסיביים (תחשבו על הקטעים העצבניים יותר של ה-Roots) וכל המעברים האלו נעשים בקלילות כמעט לא נתפסת, אין פה שום דבר סטנדרטי או Cookie Cutter.
הקול של רדא מזכיר לי את אריקה באדו האלוהית רק יותר מלא וצלול, ולגמרי ייחודי לה בנוף המוזיקלי הישראלי. באופן כללי, הדרך בה רדא נושאת את עצמה מלאה בניגודים - גם מלכה אפריקאית אלגנטית וגם לוחמת עירונית מהשכונה. ברדא משתקפת גם זמרת סול אולד-סקול וגם הבחורה הכי מודרנית ומגניבה עם המוהוק. היא מרגישה גם מכאן, אבל גם הכי חו"לית שיש, והאנגלית שלה זורמת וטבעית אבל היא נשמעת נהדר גם בעברית. גם וגם וגם וגם. ניגודים, כבר אמרתי? אבל כולם יחד יוצרים את המוזיקאית הכי מרגשת ששמעתי פה לאחרונה.
רדא בנתיים הוציאה EP אחד שאפשר להוריד בבאנדקמפ שלה ואפשר לשמוע עוד שירים שלה כמו גם ביצועים שלה בהופעה חיה ביוטיוב. אני לא יכולה לחכות כדי לראות מה היא תעשה בהמשך, או איך האלבום המלא יישמע. אם הטעימות שמקבלים ב-EP נותנים אינדיקציה למה שעתיד לבוא, בהחלט יש למה לצפות.
הבעיה שלי עם מוזיקה כזו היא העובדה שאני קצת קטנונית ובוחרת את הדברים שאני שומעת מהז'אנר הזה בפינצטה, כי יש שם גם הרבה דברים שאפשר להקביל במידה מסויימת למוזיקת ה"כפיים" הים תיכונית, ראפר או זמר צעצוע ששרים על כמה כל השורטיז שלהם רוצות להיכנס איתם למועדון. המוזיקה הזו, להבדיל ממוזיקה מזרחית, מתיישבת לי יותר טוב באוזן ונחמד לרקוד איתה אבל כשאני מקשיבה למשהו בפרטיות של האוזניות שלי, אני צריכה משהו שלא יעליב את האינטיליגנציה שלי.
 |
| אסתר רדא (צילום: דין אבישר) |
המוזיקה שלה נשמעת לי כמו תערובת מופלאה של ג'אז, R&B וסול, ויש לה גרוב שיכול להדליק עיר שלמה. זה משהו שאי אפשר ללמוד אותו, הוא צריך לבוא מתוכך, ולרדא יש את זה, ובכמויות. הנונשלנטיות בה היא מגישה את השירים מקסימה אותי, בעידן של ריאליטי שכולם מרגישים שהם צריכים לצעוק כדי לרגש יש משהו כל כך יפה בכוח השקט של השירה של רדא. מרגיש שהיא יודעת בדיוק מי היא ובטוחה בעצמה ובהגדרה שלה. האטיטיוד המגניב שלה מאפשר לה להביע את הרגשות שהשיר רוצה להעביר בלי לזעוק אותם מההר הכי גבוה. וכשהיא נוסקת, זה בדיוק במקומות הנכונים, וזה כל כך מרענן.
העיבודים המוזיקליים העשירים של השירים משחקים תפקיד חשוב בלהרים את השירים ולגרום להם לעוף - כלי הנשיפה שנותנים קלילות כמו גם דרמטיות, התופים והגיטרות שהופכים חליפות מג'אזיים לאגרסיביים (תחשבו על הקטעים העצבניים יותר של ה-Roots) וכל המעברים האלו נעשים בקלילות כמעט לא נתפסת, אין פה שום דבר סטנדרטי או Cookie Cutter.
הקול של רדא מזכיר לי את אריקה באדו האלוהית רק יותר מלא וצלול, ולגמרי ייחודי לה בנוף המוזיקלי הישראלי. באופן כללי, הדרך בה רדא נושאת את עצמה מלאה בניגודים - גם מלכה אפריקאית אלגנטית וגם לוחמת עירונית מהשכונה. ברדא משתקפת גם זמרת סול אולד-סקול וגם הבחורה הכי מודרנית ומגניבה עם המוהוק. היא מרגישה גם מכאן, אבל גם הכי חו"לית שיש, והאנגלית שלה זורמת וטבעית אבל היא נשמעת נהדר גם בעברית. גם וגם וגם וגם. ניגודים, כבר אמרתי? אבל כולם יחד יוצרים את המוזיקאית הכי מרגשת ששמעתי פה לאחרונה.
רדא בנתיים הוציאה EP אחד שאפשר להוריד בבאנדקמפ שלה ואפשר לשמוע עוד שירים שלה כמו גם ביצועים שלה בהופעה חיה ביוטיוב. אני לא יכולה לחכות כדי לראות מה היא תעשה בהמשך, או איך האלבום המלא יישמע. אם הטעימות שמקבלים ב-EP נותנים אינדיקציה למה שעתיד לבוא, בהחלט יש למה לצפות.
טוב,
השבמחקאני מסכים חלקית הפעם. Anything From You ו-Monsters מגניבים באמת, ואכן ייחודיים בנוף הישראלי. הווייב הג'אזי ממש עובד לה ואכן יש לה חוש אופנה מעל הממוצע:)
את Life Happens לא אהבתי. הבתים מגניבים, אבל הפזמון ביעס לי את הישבן. הוא "להיט" במובן הרע של המילה, מן פופ-רגאיי זול וחסר אנרגיה. זה בולט במיוחד כשמקשיבים לשירים האחרים שלה, שהם הרבה יותר שווים. וגם הקליפ: אני שונא אותו. האפקט לא עושה לי את זה.
זהו, סתם יצא שכתבתי יותר על השיר שלא אהבתי. האחרים כן מגניבים.
אני מסכימה איתך בכך ש-Life Happens הוא הלהיטי מכולם ואני גם מעדיפה את שני השירים האחרים, אבל זה מחזיר אותנו לנקודה של עד כמה תצליח אם תלך עם האמת האמנותית שלך בלבד ויהיה לך פחות סיכוי לחדור אל הפלייליסט הידוע לשמצה של הרדיו הפופולארי בארץ. אני חושבת שאם זה חושף אותך לקהל גדול יותר זה יכול להיות מחיר קטן לשלם. ושוב, הכול ענין של טעם :)
השבמחק