דפש מוד מעולם לא היו להקה שגדלתי עליה. הם תמיד היו שם ברקע, אבל הם אף פעם לא היו הלהקה העיקרית ששמעתי בתקופת ההתבגרות המוזיקלית שלי. החיבור שלי אליהם הגיע מאוחר יותר, בתקופה שהייתי הולכת למסיבות של הליין האלטרנטיבי. שם הם נכנסו לי מתחת לעור והפכו לחלק בלתי נפרד מהמוזיקה שאני אוהבת. מי שלא חווה את זה, לא יידע מה זה להיות במועדון ולרקוד לבד, מבחירה, ל-In Your Room, מנותקת מהמון האנשים שרוקדים סביבי, רק אני והמילים החשופות שעושות לי משהו שאז לא ידעתי בדיוק מהו, אבל ידעתי שאני חייבת שיהיה שם בשבילי.
כבר שנים שדפש מוד לא הוציאו אלבום שאהבתי כמו האלבומים המוקדמים שלהם Violator ו-Songs Of Faith And Devotion (להלן: SOFD, הוא עוד יוזכר פה בהמשך) ועם הזמן הבנתי שיש מצב שהם לא יגיעו שוב לגבהים ההם, וזה לגיטימי, החומר עייף אחרי כל כך הרבה שנים של עבודה יצירתית. אומרים שכשאין ציפיות אין אכזבות, אבל אני תמיד מצפה, והפעם הציפיות התממשו – האלבום החדש Delta Machine מציג לנו את דפש מוד כלהקה בשיאה היצירתי, בניגוד לכל סיכוי הגיוני בהתחשב בכל מה שעבר עליה במהלך השנים.
מרטין גור ככותב המרכזי (כרגיל) חוזר לנושאים החביבים עליו של דת, ניכור וסקס, והשירים לא נשמעים קלישאתיים, או זקנים, או זקנים שמנסים להישמע צעירים. זה פשוט נשמע נכון, ומרשים עוד יותר כשזה מגיע מלהקה שפעילה כבר יותר מ-30 שנה בלי הפסקה. אני אעיז להסתכן ולהגיד שמבחינתי, כשהאזנתי לאלבום הזה בשלמותו, התגנבה אלי ההרגשה שאני מקבלת כשאני שומעת את אלבום המופת SOFD. אני לא משווה את איכות השירים או את הסגנון המוזיקלי בין האלבומים האלו, אין מקום לעשות את זה בגלל המקום השונה בו הלהקה נמצאת היום. אני מתייחסת לרגש שהשירים והמילים מעוררים בי, הסחיטה הזו של הלב שאי אפשר להסביר למי שלא חווה את זה.
יש פה הרגשה אפלה, מין שקט מטריד כזה, הרגשתי שכשהתווים הראשונים של השיר הפותח את האלבום Welcome To My World מתחילים להתנגן, אני נכנסת מטאפורית לחדר חשוך והמוזיקה היא כל מה שקיים סביבי. וההרגשה הזו ממשיכה להתקיים גם בשירים שמגיעים אחריו. הלהקה לא מורידה את הרגל מדוושת האינטנסיביות וזה ממש, אבל ממש טוב.
המוזיקה הזו היא האלקטרונית ביותר ששמעתי מדפש מוד, אבל זה לא מוריד מתועפות הרגש שיש שם, שנכנס לנשמה ותופס אותה מבפנים. אם להתייחס לשיר Heaven שיצא כסינגל המוביל מהאלבום, יש פה מין היבריד מוזר ונפלא של אלקטרוניקה כבדה ותעשייתית ורוק עם גוספל מלא נשמה (מישהו כבר טבע את המונח אלקטרו-גוספל?). זה נשמע ביזארי אבל זה עובד מצויין. עוד שני שירים שראויים לתשומת לב מהאלבום הזה, גם אם הם לא ייצאו כסינגלים, הם Secret To An End הנהדר שהוא (הפתעה הפתעה) אחד משלושת השירים שכתב גהאן שנכנסו לאלבום ו-Alone הזועם והמיואש.
בכלל, בשני האלבומים שקדמו ל-Delta Machine דייב גהאן מרגיש לי סוג של לא מחובר, לא להגיד שר קריוקי חלילה, אבל כששמעתי אותו שר באלבום Playing The Angel הרגשתי שיש 20 מקומות אחרים בהם הוא היה מעדיף להיות. באלבום החדש אני יכולה להרגיש שהוא מושקע שם בכל תו ומילה, אפילו אם הוא לא כתב את כולם בעצמו, יש בו תחושת שכנוע פנימי חזק שאני כבר מזמן לא זוכרת ממנו והיא שוב מחזירה אותי ל-SOFD, אין מנוס. זה גורם לי לחשוב שדפש מוד מאז ומתמיד היו להקת נשמה במסווה של סינת'-פופ.
האלבום הזה, בניגוד ל-SOFD, נכתב כשגור וגהאן נקיים מכל כימיקל או נוזל משני תודעה ואני חושבת שזה נפלא שדווקא במצב הנקי הזה קיבלנו מהם אלבום שמזכיר לנו למה דפש מוד היא עדיין אחת הלהקות הגדולות והיציבות בעולם היום. האלבום הזה יכול לעמוד בכבוד באותה השורה עם האלבומים הקלאסיים של הלהקה. בניגוד להופעה הקודמת של הלהקה בארץ, הפעם יש לי מספיק זמן לחרוש על האלבום לפניה, ומכיוון שהאופי שלו יותר אגרסיבי, לטעמי הוא בנוי יותר להופעות, השירים בנויים לקבל גירסאות גדולה מהחיים והאמת? זה בדיוק מה שמגיע להם. אני לא יכולה לחכות ולשמוע אותם בהופעה, לראות את גהאן רוקד את הריקוד המצחיק שלו ולרקוד כמו ששמעתי אותם בפעם הראשונה, לבד בעיניים עצומות.
 |
| Depeche Mode 2013 (תמונה מפה) |
כבר שנים שדפש מוד לא הוציאו אלבום שאהבתי כמו האלבומים המוקדמים שלהם Violator ו-Songs Of Faith And Devotion (להלן: SOFD, הוא עוד יוזכר פה בהמשך) ועם הזמן הבנתי שיש מצב שהם לא יגיעו שוב לגבהים ההם, וזה לגיטימי, החומר עייף אחרי כל כך הרבה שנים של עבודה יצירתית. אומרים שכשאין ציפיות אין אכזבות, אבל אני תמיד מצפה, והפעם הציפיות התממשו – האלבום החדש Delta Machine מציג לנו את דפש מוד כלהקה בשיאה היצירתי, בניגוד לכל סיכוי הגיוני בהתחשב בכל מה שעבר עליה במהלך השנים.
מרטין גור ככותב המרכזי (כרגיל) חוזר לנושאים החביבים עליו של דת, ניכור וסקס, והשירים לא נשמעים קלישאתיים, או זקנים, או זקנים שמנסים להישמע צעירים. זה פשוט נשמע נכון, ומרשים עוד יותר כשזה מגיע מלהקה שפעילה כבר יותר מ-30 שנה בלי הפסקה. אני אעיז להסתכן ולהגיד שמבחינתי, כשהאזנתי לאלבום הזה בשלמותו, התגנבה אלי ההרגשה שאני מקבלת כשאני שומעת את אלבום המופת SOFD. אני לא משווה את איכות השירים או את הסגנון המוזיקלי בין האלבומים האלו, אין מקום לעשות את זה בגלל המקום השונה בו הלהקה נמצאת היום. אני מתייחסת לרגש שהשירים והמילים מעוררים בי, הסחיטה הזו של הלב שאי אפשר להסביר למי שלא חווה את זה.
יש פה הרגשה אפלה, מין שקט מטריד כזה, הרגשתי שכשהתווים הראשונים של השיר הפותח את האלבום Welcome To My World מתחילים להתנגן, אני נכנסת מטאפורית לחדר חשוך והמוזיקה היא כל מה שקיים סביבי. וההרגשה הזו ממשיכה להתקיים גם בשירים שמגיעים אחריו. הלהקה לא מורידה את הרגל מדוושת האינטנסיביות וזה ממש, אבל ממש טוב.
המוזיקה הזו היא האלקטרונית ביותר ששמעתי מדפש מוד, אבל זה לא מוריד מתועפות הרגש שיש שם, שנכנס לנשמה ותופס אותה מבפנים. אם להתייחס לשיר Heaven שיצא כסינגל המוביל מהאלבום, יש פה מין היבריד מוזר ונפלא של אלקטרוניקה כבדה ותעשייתית ורוק עם גוספל מלא נשמה (מישהו כבר טבע את המונח אלקטרו-גוספל?). זה נשמע ביזארי אבל זה עובד מצויין. עוד שני שירים שראויים לתשומת לב מהאלבום הזה, גם אם הם לא ייצאו כסינגלים, הם Secret To An End הנהדר שהוא (הפתעה הפתעה) אחד משלושת השירים שכתב גהאן שנכנסו לאלבום ו-Alone הזועם והמיואש.
בכלל, בשני האלבומים שקדמו ל-Delta Machine דייב גהאן מרגיש לי סוג של לא מחובר, לא להגיד שר קריוקי חלילה, אבל כששמעתי אותו שר באלבום Playing The Angel הרגשתי שיש 20 מקומות אחרים בהם הוא היה מעדיף להיות. באלבום החדש אני יכולה להרגיש שהוא מושקע שם בכל תו ומילה, אפילו אם הוא לא כתב את כולם בעצמו, יש בו תחושת שכנוע פנימי חזק שאני כבר מזמן לא זוכרת ממנו והיא שוב מחזירה אותי ל-SOFD, אין מנוס. זה גורם לי לחשוב שדפש מוד מאז ומתמיד היו להקת נשמה במסווה של סינת'-פופ.
האלבום הזה, בניגוד ל-SOFD, נכתב כשגור וגהאן נקיים מכל כימיקל או נוזל משני תודעה ואני חושבת שזה נפלא שדווקא במצב הנקי הזה קיבלנו מהם אלבום שמזכיר לנו למה דפש מוד היא עדיין אחת הלהקות הגדולות והיציבות בעולם היום. האלבום הזה יכול לעמוד בכבוד באותה השורה עם האלבומים הקלאסיים של הלהקה. בניגוד להופעה הקודמת של הלהקה בארץ, הפעם יש לי מספיק זמן לחרוש על האלבום לפניה, ומכיוון שהאופי שלו יותר אגרסיבי, לטעמי הוא בנוי יותר להופעות, השירים בנויים לקבל גירסאות גדולה מהחיים והאמת? זה בדיוק מה שמגיע להם. אני לא יכולה לחכות ולשמוע אותם בהופעה, לראות את גהאן רוקד את הריקוד המצחיק שלו ולרקוד כמו ששמעתי אותם בפעם הראשונה, לבד בעיניים עצומות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה