המרחב המוגן

אז הנה אנחנו שוב פה, בימים מלחיצים ולא פשוטים. לרובנו כבר יצא לשמוע אזעקה אחת לפחות ולמהר ולאסוף את עצמנו לממ"ד, למקלט או לחדר המדרגות (ואולי גם להכיר את השכנים), אבל כל הרצון הטוב לא יכול להוריד את המועקה הקטנה (או הגדולה) בגרון שאנחנו חיים בחוסר ביטחון. אפילו אם ביומיום אנחנו לא מרגישים את זה, והכל נראה לנו נורמלי, אין לנו באמת "נורמלי" במדינה הזו. דווקא ה"לא נורמלי" הוא ה"נורמלי" שלנו וכולנו דיי בסדר עם זה. עד לשבועות כאלו שה"לא נורמלי" הוא הדבר היחיד שרואים ומרגישים וזה מלחיץ. 

אז מנסים להתמודד. מעבר למשפחה שלי והבית שלי שהם המקום הבטוח שלי להתנחם בו ולשאוב ממנו כוח, המוזיקה היא המרחב המוגן שלי. כי אני יכולה לשכוח מכל מה שקורה סביבי ופשוט לשקוע בה, בלי צורך להגיד משהו או לתת משהו מעצמי. זה לגמרי הדבר שאני צריכה בשביל הנפש שלי כדי להרגע ולחשוב שהכל בסדר, אפילו אם רק לשעה. 

המוזיקה שנמצאת במקום הבטוח הזה היא לא משהו קבוע, ותלויה מאוד בסטייט אוף מיינד שלי ובמה שנוגע בי באותה תקופה, לפעמים זה אלבום מתחילתו עד סופו ולפעמים זה בליל של שירים בלי קשר ברור מדי ביניהם. כי במרחב המוגן שלי אני יכולה להתפרק לגרמים ולהיבנות שוב, בלי שיפוטיות, בלי ביקורת, ובלי מילים. 

אלו (יחד עם חדר המדרגות) היו המקומות הבטוחים שלי השבוע. מה היו שלכם?

מפה ומשם

אז אם יש לך כמה דברים לא ממש קשורים להגיד בלי צורך לכתוב פוסט שלם על כל אחד, כותבים פוסט תחת הקטגוריה "שונות"...

אד שירין, סם סמית', לאנה דל ריי

1. 
באמת שרציתי לאהוב את השירים החדשים של לאנה דל ריי, אפילו ממש ממש השתדלתי לשבת ולהאזין שוב ושוב, כדי שלא אגיד שאני שופטת מהר מדי. אבל האוזן שלי מוכיחה לי שכמו תמיד, מה שלא תפס אותי ב-20 השניות הראשונות שלו, כנראה גם לא יתפוס (פרט לכמה יוצאי דופן). לאנה אהובתי, שאחראית לכמה שירים נהדרים שהסתובבו לי בראש יותר מפעם אחת נופלת בחומר החדש שלה מבחינתי בגלל מינון עודף של דרמה סינמטית, הכל גדול מהחיים, לוחץ בכוח על בלוטות הרגש, וזה מריח לי ממאמץ. הדרמה הזו היתה באלבום הראשון, ולא במינון נמוך, אבל זה הרגיש טבעי, לא מתאמץ, כאילו זה פשוט צריך להיות שם. בנוסף, אם באלבום הראשון לאנה הצליחה להתייחס לנושאים גדולים יותר כמו אהבה, סקס ומוות דרך סיפורים קטנים, פה הסיפורים הם העיקר, והם מקבלים מאפיינים היפסטריים מובהקים ("I get down to Beat poetry" ב- Brooklyn Baby - נו באמת!) וזו לא כוס התה שלי. בהמשך לפוסט הקודם שלי, אני לא חושבת שיש פה התפשרות של לאנה, לא באלבום הראשון ולא בשני, אבל פשוט לא ממש אהבתי את ההיצע שלה הפעם. זה לגיטימי, אני לא פוסלת אותה ברשימות שלי, והיא עדיין מספיק מעניינת כדי לא להנות מהמוזיקה הנהדרת מהאלבום הקודם (אף אם כי היא עצמה הפכה למעצבנת - לדוגמא בראיון שהשתמע בו שאמרה שהיא היתה רוצה למות כדי להצטרף למועדון 27 - נו באמת!!). 

נקודות אור וזכות - הסינגל הראשון West Coast שמלא באווירה קליפורנית חולמנית וממשיך ולו במעט את הקו הסגנוני של האלבום הראשון. אני מודה, לא אהבתי את המעבר בין הבתים לפזמון. יש בי משהו שלא אוהב שמשחקים לי באוזן (אלא אם זה ב-Bohemian Raphsody המופלא) אבל אני יכולה לסלוח על זה. 

2. 
צריך לדבר על סאם סמית'. איזה קול יש לו, ואיזה גרוב. השיר Money On My Mind היה אחד המרעננים שלי בימים המהבילים האחרונים שנחתו עלינו, ונדמה לי שהוא יישאר שם הקיץ. הוא מזכיר לי קצת במראה ובגישה את ג'יימס ארתור אבל הוא משהו שונה לגמרי. 

בנוסף, הוא אחראי גם לאחד מהשירים המרגשים והיפים ששמעתי לאחרונה, שמצליח להיות גם מתוק וגם לא קיטשי בעת ובעונה אחת. הביצוע הזה באולפן של Saturday Night Live יפה באופן מיוחד.

3.
אד שירין היה אחד מהמוזיקאים הצעירים האהובים עלי בשנתיים האחרונות בגלל הגישה המאוד חשופה רגשית שלו בשירים וביכולת שלו לכתוב להיטים שנשמעים הכי "ביוקר" שיש, ולהישמע עם גיטרה אחת וסמפלר אחד כמו להקה שלמה ומקהלת גוספל. אז יש לו שיר חדש וגרובי להחריד ובפזמון, במחי פלצט אחד, שירין הופך מול עינינו המשתאות לג'סטין טימברלייק. אני לא אומרת את זה לגנאי - טימברלייק הוא פופ סטאר ומכונת להיטים משומנת שיש להעריך, אבל זה מרגיש בשבילי קצת מעבר כשכזה שיר להיטי ומגניב (כן, אמרתי מגניב, תתבעו אותי) מגיע מכיוונו. כי לשירין יש גם את הקבלות כמוזיקאי אינדי אמיתי שבנה את עצמו מאפס ומהופעות ששמועת עליהן עברו מפה לאוזן, ולכן מבחינתי כשהוא כבר מוציא שיר כזה יש פה סוג של אירוע. עם כל הטימברלייקיות שיש פה, אפשר לחבר את השיר הזה בקו פחות או יותר ישיר לגרוב של You Need Me I, Don't Need You מהאלבום הראשון שלו, רק קצת יותר מהוקצע ומסיבתי, ככל הנראה בהשפעתו של פארל וויליאמס, שהיתה לו יד (וגם רגל) בהפיכתו של טימברלייק לסטאר שהוא.
עם הפוטנציאל הלהיטי שירין הוא לא בדיוק טימברלייק כשמדובר על אישיות בימתית - יש לו את הרגש והגרוב אבל הוא לא זה שירקוד מוקף ברקדניות לבושות ביקיני. בגלל זה כנראה הוחלט להחליף את שירין בקליפ בבובת פיתום סטייל רד אורבך שיוכל להתמודד עם החגיגה. גם כשרואים את שירין בקליפ הוא נראה דיי תלוש, כאילו לא ממש ברור איך הוא קשור למסיבה, מה שהופך אותו לטעמי לאפילו יותר מקסים. 

להתפשר

בהאזנה למוזיקה בזמן האחרון, בעיקר לדברים שפופולאריים כרגע ברדיו הישראלי, אני לא יכולה שלא להרהר בשאלת ההתפשרות. עד כמה ההחלטה של "איזה מוזיקה אני רוצה לעשות" שכל אמן אלטרנטיבי מתמודד איתה מושפעת מרייטינג. בעצם עד כמה הרצון להיות מושמע משפיע על סוג ואיכות המוזיקה שיחליט האמן לשחרר. עד כמה המסחריות תהיה פקטור ותשפיע על האומנות. 

אם נצא מנקודת הנחה שהמוזיקה אליה נמשך האמן באופן טבעי היא לא בדיוק כוס התה של רוב האוכלוסיה המאזינה למוזיקה בארץ, נראה שיש כמה אפשרויות ובכל אחת מהן יש בעיתיות משלה. 

האמן יכול לפעול על פי צו ליבו, לכתוב ולבצע את המוזיקה שבוערת בו, לא משנה כמה היא תהיה קשה לעיכול או אם היא נשמעת כמו גיבוב של כלים וקולות שמקדים את זמנו (בשנות אור, נגיד). הבעיה כאן יכולה לנבוע מהעובדה שהאמן יגיע לפלח מאזינים קטן במיוחד, חבורת יודעי ח"ן, בלוגרים ואולי גם אנשים עילאיים ומתנשאים (שבמילא לא יגלו לך מה הם שומעים). קשה לי מאוד להאמין שהרדיו המיינסטרימי בארץ יאמץ לליבו מוזיקה ניסיונית מדי (למרות שכבר היו מקרים מעולם). בנוסף, יהיה קשה מאוד למצוא לייבל בגודל סביר שייקח על עצמו את הסיכון להוציא משהו כזה לשוק בעייתי ממילא. אם המטרה של המוזיקאי היא להישאר אלמוני יחסית וליצור מוזיקה בעיקר בשביל עצמו ובשביל קהל עוקבים קטן זו הדרך להמשיך. אבל מנקודת המבט שלי, אדם יוצר מוזיקה על מנת שישמעו אותה, ואם אפשר הוא ינסה להגיע לקהל גדול יותר ויותר וזה קצת בעייתי אם יבינו את הגאונות של מה שאתה עושה רק עוד 20 שנה. 

אז האפשרות השניה היא לרכך קצת את הקצוות המשוננים, להתפשר קצת על מה שאתה מאמין בו כמוזיקאי כדי לנסות להגיע לקהל רחב יותר. ליצור משהו יותר קומיוניקטיבי כדי לקבל את ההצלחה וההכרה הראשונית שיאפשרו לך את החופש האומנותי חסר הלחצים להוציא ממך את המוזיקה שמגדירה אותך באמת. זו שיטה הגיונית, בעיקר לאמן צעיר, אבל היא פוגעת ביושר האומנותי, ויכול להיות שגם אם זה יצליח, לאו דווקא תהיה בשלות בקהל המאזינים הרחב לדברים הנסיוניים יותר שהמוזיקאי רוצה באמת לעשות. 

אז אי אפשר לנצח? אולי.

אני לא יודעת לאן צריך להפנות את האצבע המאשימה - העורכים המוזיקליים בתחנות רדיו דוגמת גלגל"צ מושפעים באופן ישיר מדעת הקהל וטעמו (למרות נוכחות יפה של סינגלים מהאלבום האחרון של הארקטיק מאנקיז). מן הסתם הם יעדיפו למלא שעות השמעה במוזיקה שתעלה את אחוזי ההאזנה, בדומה לעורכי לוחות השידורים של זכייניות הטלוויזיה. אולי הטעם המוזיקלי הישראלי פשוט לא מוכן לדברים חדשים? סדרת הכתבות המאלפת של עמי פרידמן ב-ynet (חלק א', חלק ב', חלק ג') מציירת תמונה עגומה יחסית של טעם מוזיקלי נוסטלגי שנשאר תקוע אי שם בניינטיז אם לא בעשורים שקדמו לו כסוג של שמיכת פלנל מרוטה ומחממת. פלא שלא מנסים פה יותר מדי?

המצב המעוות הזה מביא למצב שלייבלים יעדיפו להחתים אמנים שיכולים להצליח מסחרית, מה שיבטיח להם פוטנציאל השמעות מכובד ברדיו הפופולארי ולכן יתרחקו מאמנים יותר מעניינים ולא קונבנציונאליים, או לפחות מכאלה שלא נשמעים מהאזנה ראשונה כבעלי פוטנציאל להצליח. ה"מסחריות" הארורה הזו נגזרת ישירות מאווירת האינסטנט והריאליטי השורה על עולם התרבות הישראלי בשנים האחרונות. אל תבינו אותי לא נכון, אני אומרת חזור ושוב שיש בארץ מוזיקה נהדרת, פשוט לא ברדיו. אין לנו מגוון אמיתי של תחנות רדיו בהן כל אחד יכול למצוא את המקום שלו מבחינת מוזיקלית (לראייה - רדיו 1, 2, 3 וכו' של ה-BBC) ומעטים הדברים שמצליחים לחלחל מהאלמוניות למיינסטרים - לדוגמא theAngelcy שעליהם התעלפתי פה באחד הפוסטים.

בעצם יש פה מאבק פנימי של push and pull בין הרצון לשמור על ה"עצמי" האומנותי לבין הרצון להגיע לקהל כמה שיותר גדול כדי לחשוף את המוזיקה שאתה עושה. בין הפיתוי להתיישר בקו אחד עם המיינסטרים מייבש המוח לבין הרצון לצבוע מחוץ לקווים ולדחוף את גבולות היצירה שלך. או אפילו להתנסות ולהיות מישהו אחר מבחינה מוזיקלית בלי להסתכן בלקבור את עצמך מבחינה מסחרית. עצוב לי קצת להגיד שבתעשייה מוזיקלית זעירה כמו בארץ זה מאוד קשה אלא אם אתה אמן מבוסס מאוד ומצליח מאוד דוגמת ריטה, שלמה ארצי או שלום חנוך. כל השאר שרוצים לעשות את זה "קצת אחרת" צריכים להסתמך על אמצעי הפצה אלטרנטיביים - אינטרנט, תחנות רדיו עצמאיות (רדיו הקצה לדוגמא) או הופעות אינטנסיביות והעברת הבשורה מפה לאוזן. בהחלט נדרשת יותר השקעה כספית ונפשית לעבוד כשאין מאחוריך גב של לייבל אבל ככה מתקבל החופש האולטימטיבי והוא מאפשר למוזיקאי להיות הוא באמת, ללא שיפוט או שיקול מסחרי של אף צד שלישי. 

גבירותיי ורבותיי - מהפך!

אחת הברכות והקללות במדיה הדיגיטלית היא שהיא לא שוכחת. אם פעם עיתון היה מתפרסם עם כתבה לא מחמיאה על זמר, שחקן או פוליטיקאי היו יכולים לפטור אותה במשפט הידוע "מחר יעטפו עם זה דגים". אבל לא בעידן המדיה הדיגיטלית - הכל מקוטלג עד לאחרונת מילות המפתח בגוגל, נמצא בעותקים דיגיטליים של בלוגים שציטטו מכתבות שציטטו מבלוגים אחרים - אם מדובר במאמרים, קליפים או תמונות. אם אתה לא רוצה שמשהו יתפרסם או יישלף לך בדיוק כשאתה על מפתן ה"לעשות את זה" אל תעלה את זה לרשת. רוב הסיכויים הם שמישהו ימצא את זה וזה יגיע אלייך בדיוק מתי שזה לא מתאים. מכירים את דוד מרפי? 

מכיוון שבסרטי בנות מי שעובר את המהפך הן בדר"כ הבנות, החלטתי באקט של שיוויון להתמקד דווקא בבחורים. לצלול להיסטוריה האופנתית (הדיי עגומה) של שני פופ סטארים שעשו מהפך תדמיתי משמעותי וכן סוג של מהפך מוזיקלי שהגיע איתו. הרי כוכבי פופ היום צריכים להיות הרבה יותר מקול יפה או משירים טובים, הם צריכים להיות "כל החבילה" - לדעת לזוז, להתלבש, עם מי לצאת ולאיפה, ומפה בעצם נובע הצורך במהפך.

נתחיל ברובין ת'יק, שהגיח לתודעה המוזיקלית ב-2002 עם השיר When I Get You Alone שסימפל את הסימפוניה החמישית של בטהובן. זה היה קצת מוזר לראות בחור שנראה כל כך מרושל ולכלוכי שר שיר פופ כל כך סוחף. הלוק הזה אכן התאים לדמות נער השליח הפולז שת'יק מגלם בקליפ הזה אבל בהחלט לא התאים למוזיקה שלו. 

נריץ קדימה לשנה שעברה - נראה שמשהו טוב עבר על ת'יק, או לפחות על הסטייליסט שלו. השיער התקצר, הזקן גולח וטופח, הבגדים הפכו ממרושלים לאלגנטיים וההרגשה הכללית היא שאנחנו חוזים בהתהוותו של וומנייזר עם נשמה של סינטרה.

רובין ת'יק, אז ועכשיו (תמונה מפה)

המוזיקה שלו לא השתנתה יותר מדי, אולי רק הפכה ליותר פ'אנקית והקליפים בהחלט מכילים הרבה יותר עור חשוף (לא שלו מן הסתם). 

ג'סטין טימברלייק עבר תהליך דומה אבל מכיוון קצת אחר - הבחור הבלונדיני שפרץ לעולם הפופ כחמישית מלהקת הבנים אנ סינק היה אחת הצלעות הדומיננטיות בה (ז"א זה שעומד מקדימה ומקבל את רוב הסולואים ולא זה שמקרטע מאחוריו) וזכה לעדת מעריצות שלא היתה מביישת את אלביס. הבחור הגשים את קלישאת הפופ-סטאר הצעיר במלואה שבשיא התהליך גם היה הבויפרנד של בריטני ספירס כשהיא עוד היתה בסוג של איזון. 

כדרך כל בשר מהונדס, אנ סינק התפרקו ורוב חבריה התפיידו להם לאנונימיות ממנה הגיעו (פחות או יותר) אבל לג'סטין היה את המשהו הנוסף הזה שאפשר רק להגדיר כסטאר קוואלטי שגרם לו להיות האחד שינצל את להקת הבנים כמקפצה למעמד סופרפטאר.

ג'סטין טימברלייק, אז ועכשיו (תמונה מפה)

כי ג'סטין הוא לא הזמר הכי טוב בסצנת הפופ, הוא גם לא הכי יפה (למרות שיכול להיות שמעריצות שזוכרות לו חסד נעורים יחלקו עלי), אבל הוא הצליח לשווק את עצמו כסמל סקס מודרני אך נגיש, שעושה פופ שהוא גם מהוקצע מאוד וגם מלוכלך מאוד, ופה נראה לי שטמון סוד הקסם שלו. השילוב של קסם אישי וכריזמה עם פרפורמריות מקצועית ברמת המכונה שגם נראה בחור שסבבה לשבת איתו על בירה. 

אז נראה שבעצם הדרך להתבגר ככוכב פופ היא להתנקות מכל הטעויות האופנתיות שעשית ע"י סטייליסט טוב, ולמצוא מפיקים שיגרמו למוזיקה שלך להישמע כמו פופ בוגר יותר שגם מצליח להיות כייפי. זה לא נשמע כמו משהו מסובך במיוחד אבל האמת היא שזה סוג של אמנות להצליח בזה. המוזיקה של טימברלייק ות'יק היא לא תמיד כוס התה שלי, אבל צריך לכבד אותם על זה שהם הצליחו לבצע טרנספורמציה תדמיתית ומוזיקלית מוצלחת ביותר, ויותר חשוב מזה, לשמור עליה. 

חמישה שירים שאהבתי לאחרונה (Vol 7)

אז בואו נסכים שלאור ההעדרות היחסית ארוכה שלי "לאחרונה" תהיה תקופה קצת אמורפית ובפוסט הזה אני אכתוב גם על שירים שהם לא הכי חדשים ואולי כבר שמעתם מסתובבים ברדיו. אני מאוד אשתדל שהפוסטים הולכים להיות קצת יותר סדירים בקרוב, בעיקר בשביל השפיות שלי, לתת לכל המילים שמסתובבות לי בראש מבנה הגיוני וקוהרנטי. 

שנתחיל?

1. Sia - Chandelier

הדבר המצחיק הוא שכששמעתי את השיר הזה בפעם הראשונה הייתי בטוחה שמדובר בריהאנה. ההגייה המלמולית של המילים, הטון הנמוך והצרוד מעט, והנושא המסיבתי משהו. אבל זה נשמע קצת אחר, קצת לא מתאים להגדרת התפקיד. וכמובן שלא, מסתבר שזה שיר של סיה. גם אווירת האופוריה האופפת את השיר לא יכולה לגרום לי להתעלם מהמילים המדוכאות, שרוצות להאחז במסיבה רק כדי לא להתמודד ורק כדי לשכוח. ועוד לא התחלתי לדבר בכלל על הפזמון. איזה פזמון. מזמן לא שמעתי כזה פזמון אפי לכזה שיר מדכא. עושה חשק להתנדנד בייאוש מהנברשת בכל יום בשבוע. 

2. King Krule - Easy Easy

מינימליסטי להחריד, גיטרה ושירה, מבטא מודגש. לפעמים זה כל מה שצריך בשביל כמעט 3 דקות של משהו שנשמע כמו הדבר הכי אמיתי וכן ששמעתי לאחרונה (כשלמילה "אמיתי" עוד היה ערך כלשהו מבחינה מוזיקלית).

3. The Neighbourhood - Sweater Weather

לקח לשיר הזה קצת זמן להתחבב עלי, אבל היו כמה ימים שהוא פשוט לא הפסיק להתנגן לי בראש, ובשלב הזה התמכרתי לקסם החמקמק הזה שיש בו. על פניו אין פה משהו שלא שמעתי קודם, אבל המקצב המדבק משאיר אותי חסרת הגנות מולו, וגורם למחשבה האופטימית שלפעמים מספיק סוודר אחד כדי להרגיש פחות בודד. 

4. Breton - Envy

השיר הזה קופצני בצורה ממכרת ושבור בדיוק במקומות הנכונים כדי להיות לא צפוי להחריד. והבליפים האלקטרוניים חמודים להפליא. 

5. Kings of Leon - Temple

מאז האלבום Only By The Night קינגס אוף ליאון מפחדים פחד מוות מלהיות קליטים, ההצלחה המסחרית המטורפת לה הם זכו כמעט גרמה להתפרקות הלהקה, ובאלבום האחרון שלהם Mechanical Bull (עליו כבר כתבתי כאן) הם חוזרים לרוק האמריקאי הדרומי שאפיין אותם בתחילת הדרך, שנתן להם את האדג' על פני להקות הרוק האחרות שהסתובבו בסצינה המוזיקלית באותו זמן ושכללו אותו עם מה שהם למדו מהתקופה של Use Somebody כדי ליצור משהו שהוא לא פופי אבל עדיין אי אפשר להפסיק לזמזם. 

האמת? כיף לחזור.

פלייליסט אהבה אלטרנטיבי

אהבה יכולה להיות הדבר הכי פשוט בעולם אבל גם הכי סבוך, היא יכולה לבוא בקלות והיא יכולה להיות קשה מאוד להשגה. בכל מקרה היא אחד הדברים המורכבים ביותר וחומר הגלם הכי טוב ליצירה בכל סוג מדיה - ספרות, קולנוע, טלוויזיה או מוזיקה. 

לכן ההפרדה של שירי "אהבה" קלאסיים מול כל השאר לא היה ברור לי אי פעם. למה הוחלט מתישהו שיש רק דרך קלאסית אחת לבטא אהבה? למה היא חייבת להיות רק רומנטית? למה צריך לדבר עליה במיינסטרים רק במושגים הכי פשטניים ו(תסלחו לי) נמוכים? במיוחד כשמדובר ברגש שנכון לכל כך הרבה מצבים בחיים שלנו ומשהו שהוא כל כך אמורפי ואינדיבידואלי שהוא אומר משהו אחר לכל אחד ובצורה כל כך אישית. 

אז החלטתי (באיחור אופנתי) להרים את הכפפה הוירטואלית שאף אחד לא זרק לי ולבנות פלייליסט אלטרנטיבי לנפש האלטרנטיבית. אז נכון, יכול להיות שהשירים פה לא יזעקו "אהבה" בצורה הקלאסית בה האכילו אותנו מהיום שלמדנו מה זה ולנטיינ'ז. אבל כמות האהבה שהם אוצרים בחובם היא לפעמים יותר משאני יכולה להכיל.