Top 5 - Robbie Williams

כשעבדתי בחנות דיסקים לפני שהתגייסתי, משה הבוס שלי אמר לי פעם שהשמחה היחידה האמיתית שקיימת בבני אדם, בעיקר בישראל, היא שמחה לאיד. אני לא בטוחה שאני מסכימה איתו אבל בואו נגיד שהרבה מקרים שחוויתי ושראיתי מהצד לא עשו הרבה כדי לסתור אותו. ולמה אני מספרת לכם את זה? כי כל פעם שלהקת בנים מצליחה מאבדת חבר, חוץ מזה שמלאך מאבד את הכנפיים שלו וקבוצת מעריצות מאבדות את מיתרי הקול, יש ציפייה קולקטיבית של הקהל והמבקרים למה שהוא יעשה עכשיו. ורוב הפעמים הציפייה הקולקטיבית היא לכישלון או לפחות למבוכה.

המקרה הזה לא היה שונה כשרובי וויליאמס נטש את טייק ד'את. מההתחלה הוא היה הבחור הבעייתי, שיצא והשתכר ועשה סמים עם האחים גלאגר והיה האנטיתזה למה שצריך להיות חבר בלהקת בנים. והאמת היא שכשאני חושבת על זה וויליאמס לא היה ממש בנוי ללהקת בנים שמנוהלת על ידי דיקטטור בלונדיני בשם גארי בארלו. הוא היה דעתן ועצמאי מדי, ובואו נודה בכך, פרוע מדי כדי להיות ייצוגי באישזהו יקום.

רובי וויליאמס מודל 2013 (תמונה מפה)

אבל בואו ניזכר בכמה מהרגעים הנחמדים שהיו לוויליאמס בטייק ד'את עם השיר Everything Changes, שנכתב אמנם (כמו כל שאר שירי הלהקה) ע"י בארלו אבל וויליאמס מככב בו כווקאליסט המוביל, במקומו של בארלו. זה אחד השירים המהנים ביותר של טייק ד'את, מה שמוכיח שאולי בארלו יודע לכתוב המנוני פופ מושלמים, אבל מבחינת הגשה יש לו הרבה מה ללמוד מוויליאמס. והאמת אפשר לראות את זה מתבטא היטב במקום בו נמצאת קריירת הסולו של וויליאמס מול המקום בו נמצאת זו של בארלו (אם מישהו ראה אותה הוא מוזמן ליצור קשר עם משטרת אנגליה).

הסכסוך המתוקשר בין וויליאמס לבארלו הסתיים בסולחה גדולה ב-2010 שהניבה דואט "איפה טעינו" בשם Shame שהיה מלא הומור עצמי ועורר געגוע לימים שהיו כותבים מוזיקת פופ ישירה שהיתה פשוט קליטה וטובה בלי יותר מדי התחכמויות. הדואט הזה היה הפתיח לאיחוד היסטורי כמעט של טייק ד'את, על כל חבריה המקוריים (אפילו אלו שאף פעם לא קיבלו סולו!) שהיה אירוע לא פחות ממכונן למוזיקת הפופ הבריטית עם אלבום חדש של החמישייה ואפילו סיבוב הופעות סולד אאוט שמראה שהמעריצות שהתבגרו שמרו להם מקום חם בלב. זה מוכיח שלנוסטלגיה יש כוח שאי אפשר להמעיט בחשיבותו, במיוחד כשהמוזיקה הזו מזכירה לנו דברים יפים ותקופות כייפיות - איך אפשר לשכוח, לדוגמא, את הנוסטלגיה המתוקה שהתלוותה להופעה של הספייס גירלז בטקס הסיום של האולימפיאדה האחרונה בלונדון?

אז אמנם קריירת הסולו של וויליאמס ידעה עליות ומורדות אבל אפשר להגיד שהיא אחת מהמרשימות שידע יוצא להקת בנים, כמובן אחרי ג'ורג' מייקל. לא סתם וויליאמס בחר כסינגל הראשון שלו לחדש דווקא את Freedom של מייקל. אפשר להתווכח על איכות הקאבר (לא משהו בכלל לטעמי) אבל יותר מהכול, זו היתה הצהרה בפני כולם שמעכשיו הוא הבוס של עצמו. בדיוק כמו מייקל, שכתב את השיר כסמל להתנתקות שלו מסוני לאחר אלבום הסולו הראשון שלו. בנוסף, בחידוש הזה וויליאמס התווה לעצמו קבל עם ובריטניה את המסלול בו הוא רוצה לצעוד כאמן סולו, כאשר הוא בוחר באילנות מאוד גבוהים להיתלות בהם. במקרה הזה לוויליאמס השחצן מטבעו היה הרבה מה להוכיח והרבה מה להפסיד. למזלו הוא התחבר למוזיקאי וכותב השירים גאי צ'יימברס והצמד ניפק שירי פופ קליטים, נוצצים וחצופים שהפכו את וויליאמס לכוכב שהוא היום.

אז לכבוד השירים האלו ולכבוד העובדה שוויליאמס סיים עכשיו סיבוב הופעות מאוד מוצלח באיצטדיונים בבריטניה, החלטתי שהגיע הזמן למנות את חמשת השירים שאני הכי אוהבת שלו. אני מאוד מכבדת את וויליאמס על מה שהוא עשה עם הקריירה שלו מהרגע שהוא עזב את טייק ד'את. אני חושבת שגם את הדברים היותר מוזרים שהוא הוציא לא הצלחתי שלא לאהוב. אכן, יש לי פינה מאוד חמה בלב בשבילו, ובשביל הזיק המטורף הזה שיש לו בעיניים.

1. Let Me Entertain You

זה שיר שוויליאמס פותח איתו כמעט את כל ההופעות שלו ולא סתם - הוא מגדיר באופן מושלם את מה שהוא מגיע לעשות. בקליפ הוא מגלם פארודיה על כוכב גלאם-רוק סטייל KISS ומפגין את שפע ההומר העצמי בו הוא ניחן. זו היתה יריית הפתיחה לשחרור האישיות הבימתית הכריזמתית שלו.

2. No Regrets

השיר הופיע באלבום השני ששחרר וויליאמס I've Been Expecting You בו הוא ניסה לאמץ לוק וגישה ג'יימס בונד-ית (אפשר לראות את זה גם בסינגל הבכורה מהאלבום Millennium). השיר הזה הוא מין closure מריר ליחסים שלו עם להקת האם, סגירת מעגל שאומרת שהוא לא מתחרט על שום דבר שהיה ומסתכל לעתיד שמצפה לו. בשיר הזה נחמד היה מאוד למצוא קולות רקע שתורמים ניל טננט מהפט שופ בויז וניל האנון מה-Divine Comedy.

3. Feel

הסינגל הראשון שיצא מהאלבום Escapology - האלבום הזה הוא אחד הטובים והקיצוניים שוויליאמס שחרר ויש בו כמה מהשירים הטובים ביותר שהצמד וויליאמס-צ'יימברס כתב. האלבום כולו מדבר על תחושת הניכור והפראנויה שמגיעה עם המעמד של הסופרסטאר. השיר הזה ספציפית הוא מאוד מילולי, יש פה רצון נואש להרגיש משהו, לצאת מקהות החושים שמגיעה עם הפרסום.

4. Come Undone

השיר הזה הוא האהוב עלי של וויליאמס רק בגלל התעוזה שיש בו. השיר, (גם הוא מ-Escapology) סוחט מוויליאמס חשיפה עצמית דיי קיצונית והסרה של המסכות מאחוריהן הוא התחבא. הוא פורט לפרטים את כל הניגודים שהוא צריך לגלם בתור הסטאר מצד אחד ובתור האדם שמאחוריו מהצד השני.

"So unimpressed, but so in awe
Such a saint, but such a whore
So self-aware, so full of shit
So indecisive, so adamant
I'm contemplating, thinkin' about thinkin'
It's overrated, just get another drink and"

הקליפ המקורי צונזר קשות ב-MTV בשעות השידור הרגילות, אבל היה לי חשוב (והצלחתי) למצוא אותו כי הוא עובד ממש טוב בשביל השיר כדי להראות למה התכוון המשורר. אזהרה: לא לבעלי קיבה חלשה. אתם יכולים למצוא גרסא מצונזרת של הקליפ בלינק הזה.

5. Angels

ללא ספק ה-שיר של וויליאמס, ואפשר לומר בלי היסוס שזה השיר שעשה את רובי וויליאמס "רובי וויליאמס", כמותג וכפופסטאר. יש בבלדה העוצמתית הזו משהו כל כך אוניברסלי, שמדבר לכל כך הרבה אנשים (כשאני חושבת על זה, האפקט שלו היה דומה במידה מסויימת לאפקט של Rolling In The Deep של אדל). השיר הזה היה ועודנו קליט ברמות קשות והפזמון שלו פשוט מושלם.

בשנה הבאה יחגוג וויליאמס את יום הולדתו ה-40 אבל יש לי תחושה שהוא לא באמת יצליח אי פעם להתנתק מתדמית הילד שדבקה בו, לטוב ולרע. כחיית במה ופרפורמר מבדר ומהוקצע, ויותר חשוב מזה, אמיתי, נראה לי שוויליאמס ימשיך להיות חלק ממפת המוזיקה והבידור הבריטית, בדומה למודל החיקוי שלו, מייקל. מספיק לראות אותו בהופעה פעם אחת, אפילו בווידאו, כדי להרגיש את האנרגיה המטורפת שזורמת בינו לבין הקהל, ולקבל את התחושה שהוא שר ומדבר לכל אחד ואחת שצופים בו. ואת זה, קשה מאוד עד בלתי אפשרי ללמוד. אתה חייב שיהיה לך את זה, ולוויליאמס יש את זה, by the truckload.

Top 5 - Depeche Mode

דפש מוד מגיעים להופעה נוספת בארץ, הפעם על מנת לקדם אלבום שהוא לטעמי הרבה יותר טוב מהאלבום הקודם שהם קידמו בפעם האחרונה שהם היו פה (Sounds of the Universe).אם אתם רוצים לקרוא מה חשבתי על האלבום החדש, אתם יכולים למצוא את הביקורת ממש פה. הלהקה מגיעה גם עם רוח חדשה במפרשים, עם תשוקה חדשה להופעות, עם שלוות נפש שאיתה החיכוכים בין מרטין גור לדייב גהאן כמעט ולא מורגשים.

מכיוון שכתבתי כבר על הלהקה בפוסט על האלבום החדש אני רוצה להתרכז הפעם בהופעה - דפש מוד היא ללא ספק אחת מלהקות ההופעות הטובות בעולם, בכל קנה מידה. אפילו אם לא הייתי אוהבת את האלבום האחרון שהם הוציאו, אני יודעת שההופעה לא תאכזב אותי. הפרסונה הבימתית הטווסית של גהאן מתכתבת נהדר עם האקסצנטריות של גור (ראיתם איזה דברים מופרכים הוא לובש?? הוא יכול לתת לליידי גאגא שיעור או שניים) והקולות שלהם תמיד השתלבו נהדר יחד. גהאן הוא אחד הווקאליסטים היחידים שאני יכולה לחשוב עליהם שתמיד היה מסוגל לשיר את המילים לשירים של גור כאילו הוא עצמו כתב אותן, וזה ראוי להערכה. אני לא תמיד סגורה על מה שאנדי פלטשר עושה שם מאחורי הקלידים, אבל יש לי חבר שטוען שהוא גאון, אז אני אזרום עם זה.

Depeche Mode by Anton Corbijn (תמונה מפה)

לכבוד ההופעה שתתקיים ביום שלישי החלטתי למנות את חמשת השירים האהובים עלי של הלהקה מכל התקופות. הבחירה שלי היא על פי רגש נטו, כמו תמיד, המוזיקה מתחברת אצלי לזכרונות ומה שהרגשתי באותה תקופה, ולמה שהשיר אומר לי, וגם עלי. זו משימה קשה לבחור את השירים שאני הכי אוהבת מהקטלוג הענף והמגוון של הלהקה, אבל עשיתי את זה בצורה אורגנית, נתתי לשירים לבוא אלי ולדבר בעד עצמם.

החלטתי לשים את השירים בגירסת ההופעה. אפשר להגיד הרבה על האסתטיקה הדפשית שמעוצבת ברובה ע"י הצלם והבמאי (שאני מאוד אוהבת) אנטון קורבין שמלווה את הלהקה כבר שנים בבימוי הקליפים, ביצירת וידאו ארט להופעות, ובצילומים, אבל אני חושבת שבמיוחד לקראת ההופעה, שווה לראות את הלהקה בלייב, גם אם זה בווידאו, רק כדי לקבל את התחושה של השירים שנהיים יותר רוקריים, דוקרים ואגרסיביים, לראות את הדינמיקה בין גהאן וגור לזמרות הליווי, ולראות את גהאן עצמו על הבמה, שהוא תופעה בפני עצמה.

1. Home

בכל אלבום של דפש מוד יש שיר אחד שמרטין גור לוקח בו את תפקיד הווקאליסט הראשי, ותמיד נראה לי שזה השיר הכי קרוב לליבו באותה תקופה. מכל השירים האלו, Home הוא השיר הכי יפה, והוא בעל המשמעות הכי עמוקה מבחינתי. זה שיר שמדובר אל הבודדים, אלו שלא שייכים, או מרגישים לא שייכים בחייהם, ומביא להם השלמה, נותן תקווה שיש מקום שמתאים להם ויקבל אותם כפי שהם.

2. Walking In My Shoes

תיאור של קושי מאוד גדול מצד אחד ואנשים שיפוטיים מאוד מהצד השני. אני חושבת שהמסר החד משמעי של השיר מופיע בשורות הבאות, והן מסכמות למה הוא כל כך חשוב בשבילי

"Now I'm not looking for absolution
Forgiveness for the things I do
But before you come to any conclusions
Try walking in my shoes
Try walking in my shoes
You'll stumble in my footsteps"

3. Halo

אחד מהנושאים החביבים על גור לכתיבה היה דת, ולשיר הזה יש קונוטציה דתית מאוד חזקה, אשמה הרי תמיד היתה כוח מניע מאוד חזק בדת, הרי כולנו צריכים לכפר על חטאים, ובמקרה הזה אפילו על מחשבות. האשמה יכולה למנוע התקדמות, לקרקע אדם דרך פחד, והשיר הזה מנסה לשחרר אותו, לא משנה מה יקרה.

4. Enjoy The Silence

ללא ספק אחד הלהיטים הגדולים של הלהקה ואחד השירים האייקוניים שלה,מגדיר את כל המקרים בהם פשוט לא צריך מילים, צריך רק לשמוע את השיר הזה ולאמץ את המילים חזק ללב -

"All I ever wanted
All I ever needed
Is here in my arms
Words are very unnecessary
They can only do harm"

5. In Your Room

השיר שמגדיר הכי טוב מבחינתי את המסר והאווירה של Songs of Faith and Devotion, יש פה את האפלוליות האופיינית למוזיקה של גור, אבל בעוצמה כל כך גדולה, בתחושת יאוש קיומי נוראית ונפלאה בו זמנית. יש פה תיאור של וויתור שליטה מלא לטובת הצד השני, שיכולה להתפרש כהבעת אמון מאוד גדולה או תחושה של אסיר, ובכל מקרה יש פה חיים דרך מישהו אחר. הדו-משמעיות הזו מאוד מעניינת פה וזה אחד מהשירים הכי מרתקים שגור כתב.

אני אשאיר אתכם להנות מהשירים האלו, ואני מקווה שנשמע לפחות חלק מהם בהופעה בשלישי. לפי מה שהבנתי ההופעה הזו תהיה ביחס יותר שווה של להיטים/שירים חדשים, אבל לי אין ממש בעיה. ככה או ככה, אני יודעת שאני אהנה.

Top 5 - Coldplay

מזמן לא היה לי פה פוסט של Top 5, והאמת קצת התגעגעתי כי אני תמיד אוהבת להיזכר בשירים האהובים עלי של האמנים והלהקות שאני אוהבת, ולהיזכר איך שמעתי אותם בפעם הראשונה ומה הרגשתי אז. בנוסף, למרות שסגרתי זמנית את פרויקט בריטניה שלי אני חשה צורך להחזיר אותו לפעמים כי עם כל הכבוד, עדיין רוב האמנים שאני אוהבת מגיעים מהממלכה המאוחדת... אז הפעם הטופ 5 של קולדפליי.

קולדפליי (תמונה מפה)

התאהבתי בקולדפליי בפעם הראשונה ששמעתי אותם, זו היתה התקופה שבה כל להקה צעירה רצתה להישמע כמו רדיוהד בתקופת The Bends/OK Computer ורובן נשמעות דיי אותו הדבר ולא הציעו משהו חדש וייחודי להן. בקולדפליי היה את המשהו החמקמק הזה, איזשהו קסם שנראה כבר מהסינגל הראשון שלהם. זה לא ממש מפתיע אותי שהם היו בין השורדים היחידים מגל הלהקות ההוא, ולא סתם שורדים אלא כאלו שהגיעו לסטטוס של אחד מהרכבי הרוק הגדולים והמצליחים בעולם היום ולשמחת המאזינים, זה לא מגיע על חשבון היצירתיות. הסולן וכותב השירים העיקרי בלהקה, כריס מרטין, לא מרשה לעצמו לנוח על זרי הדפנה - בראיון למגזין Q (גיליון ינואר 2012, בדיוק לפני שנה) הוא אמר שבצורה לא הגיונית בכלל עדיין יש לו את ההרגשה שקולדפליי מנסים להצליח, שהם עדיין אותה הלהקה הצעירה ולא-מוכרת שהיו בתחילת הדרך. כנראה שזה מה שגורם לו לכתוב אלבומים שכל אחד מהם גדול ובומבסטי יותר בסאונד שלו מהקודם. מרטין מסכם את זה יפה באותו הריאיון:

"Each album is a statement about how I feel about life. I'm trying to work out everything in each album so by the time it's finished I don't have anything left"

וכמובן שאפשר להבין את זה, הרי ההצלחה של קולדפליי גדלה מאלבום לאלבום וחשפה את הלהקה לקהל רחב יותר, כזה שלא היה שם בהתחלה אבל נסחף בהייפ המוצדק. רק הגיוני שעם השתנות החוויה של הקהל מהלהקה גם תשתנה החוויה של הלהקה באופן שישפיע על היצירה שלה. 

אני חייבת להודות שאני חושבת שהיצירה הטובה ביותר ששיחררה הלהקה היא האלבום השני  A Rush Of Blood To The Head ולא כל כך התחברתי למה שהגיע אחריו כאלבומים שלמים. הסינגלים היו טובים אבל לא כמו השירים באלבום ההוא (ואני אפילו לא הולכת לדבר על השיר עם ריהאנה). מבחינתי זה משהו של התחברות שלי להרכב המדוייק של המוזיקה והמילים, באלבום שבו דווקא השירים שלא יצאו כסינגלים היו הטובים יותר. במעמדם החדש של קולדפליי כלהקת איצדיונים פר אקסלנס קצת קשה לשמוע אותם מנגנים חלק מהשירים הפחות קליטים מהאלבום השני, כחלק מהשדרוג הם צריכים יותר המנונים - שירים כמו Viva La Vida או Paradise, וזה בסדר. You win some, you lose some.

1. Shiver

הסינגל הראשון של הלהקה, עם השפעה כבדה של רדיוהד מתקופת The Bends. מרטין מדבר פה על בחורה שלא רואה אותו ממטר ורוצה מישהו אחר, אירוני בהתחשב במי שהוא נשוי לה כיום... כאילו אז הוא היה "הידיד" ותמיד היה שם בשבילה, חיכה בתור עד שהיא תשים לב אליו. לפי השיר הוא עשה מה שכל בחור מתבגר שרוצה להשיג את הבחורה, ינסה להשתנות כדי שהיא תראה שזה הוא שהיא באמת רוצה. 

2. The Scientist

אחד משירי בקשת הסליחה הטובים ביותר שאני מכירה. בלדת פסנתר עדינה שמלווה בקול הגבוה של מרטין. הוא רוצה להתחיל מחדש משהו שהתקלקל, וכמו שעובדים במחקר מדעי, הוא מנסה להבין מה התקלקל שם. מעבר לכל זה, הוא רק רוצה להגיד שהוא מצטער.

3. Warning Sign

השיר שאני הכי אוהבת מהאלבום השני של הלהקה, מרטין מספר לנו בשיר הזה על מצב לא פשוט בקשר זוגי, הוא מתאר משהו שקורה להרבה אנשים, שטוב להם בקשר אבל הם מרגישים שהם מפספסים משהו טוב יותר שמחכה להם מחוץ לקשר, שהם מנסים בכוח לחפש סימני אזהרה כדי שיהיה להם תירוץ כדי לא להתחייב ולהישאר עם רגל אחת בחוץ. עד שהאדם הזה כבר נמצא בחוץ, הוא מבין את הטעות שהוא עשה, שבן/בת הזוג הם בעצם אלו שהם חיפשו כל הזמן הזה ושהם כל כך מתגעגעים אליהם. מכירים את הביטוי הכואב "את/ה עוד תחזור על ארבע?" אז בדיוק זה. 

4. Fix You

השיר הזה נכתב ע"י מרטין עבור אשתו, גווינית' פאלטרו, לעזור לה (וגם לעצמו) להתמודד עם המוות של אבא שלה, השחקן ברוס פאלטרו. זה שיר שמתחיל לאט, עם אווירה כנסייתית של אורגן, כמו מזמור ששר סולן במקהלת כנסייה, מכריח אותנו להקשיב למילים המלנכוליות אך במהלך מאוד חכם זה גורם לנו כמאזינים להתרוממות רוח, בלי להרגיש שמספרים לנו קשקושי ניו-אייג' קלישאתיים. אלו מילים מהלב שנאמרות למישהו שמאוד אכפת ממנו ורוצים להגיד לו שבאמת יהיה בסדר, למרות שעכשיו נראה שלא. סולו הגיטרה המצויין באמצע השיר מוביל אותנו לסיום גדול ואופורי, שמביא גם הוא לאופטימיות בלתי נשלטת. המילים החוזרות בפזמון הן חלק ממה שעושה את השיר לכל כך מיוחד בעיני והן גורמות לעיניים שלי להתמלא בדמעות כל פעם שאני שומעת אותן בשיר:

Lights will guide you home,

And ignite your bones

And I will try, to fix you

5. Every Teardrop Is A Waterfall

עם הגיטרה החשמלית שנשמעת כמו חמת חלילים בנגינה מסורתית אך מעודכנת, קולדפליי נכנסו לעולם האיצטדיונים שכולו בטכני-קולור. זה אחד השירים הכייפיים והסוחפים שכתב מרטין, שמלווה בקליפ שהוא חצי סטופ-מושן גרפי מאוד. 

עכשיו תסתכלו על הקליפ הזה ותקשיבו לשיר ותחזרו לקליפ של Shiver ותראו את ההבדל ביניהם. בקליפ של Shiver, קודם כל חברי הלהקה נראים ממש ילדים, זו יכולה היתה להיות כל להקה בריטית צעירה מבחינתנו אם לא היינו יודעים יותר טוב. בנוסף הפשטות שניכרת שם מדגישה את העובדה שנראה שקולדפליי של היום וקולדפליי של אז מגיעים מעולמות שונים לחלוטין. חדר לבן מרוהט בסגפנות, להקה של בחורים שלבושים בטישרטים ומכנסי חאקי ותספורות גרועות. המצלמות פועלות כמתעדות שקטות ברקע ולא כחלק אינטגרלי שבונה את ה"קטע" של הקליפ, כי אין לו בעצם קטע. ארבעה חברים שמנגנים יחד ומישהו במקרה היה מצלם זה קטע? כריס מרטין מנגן בגיטרה, כאילו עדיין מתחבא מאחוריה, מרגיש יותר נוח שיש לו את ההגנה שלה. בקליפ של Every Teardrop Is A Waterfall המצב שונה לחלוטין - יש לנו עדיין ארבעה חברים שמנגנים אבל הם כבר לבושים במיטב הטרנדים הניאונים האחרונים (ועם תספורות הרבה יותר טובות), להטוטי המצלמה והעריכה הדיגיטלית מבלבלים לנו קצת את העיניים ומעשירים את החוויה הכללית, אבל מסיחים מעט את הדעת מהמוזיקה, וכריס מרטין נראה נינוח בעור שלו, כבר לא צריך להתחבא. גם הוא וגם שאר חברי הלהקה are assuming their rock star status. המוזיקה עצמה יותר פופית והמנונית, מיועדת לקפיצות מהזן הלא כואב. 

איזה הבדל עושות 11 שנים. האם מרטין וחבריו ידעו שזה מה שהולך לקרות איתם בעתיד? לפי מה שנראה בראיונות מוקדמים של מרטין, הוא לא ידע או לפחות לא כיוון את עצמו להיות חלק מאחד מההרכבים המצליחים כיום. בראיון מתקופת האלבום הראשון שנתן מרטין ל-Q (גיליון אוקטובר 2001) הוא נשאל איפה הוא רואה את עצמו בעוד 15 שנים. מרטין עונה בחצי צחוק "I suppose I'll be a singer in a Coldplay tribute band". אני חושבת שזה מגלם את הענווה שהוא חש עד היום מול הגיבורים המוזיקליים שלו, בונו לדוגמא, אבל כבר מתחיל להרגיש יותר נוח במצב המשודרג. משום מה לא נראה לי שהתחזית שלו תתגשם.

Top 5 - David Bowie

ברגע שהתיישבתי לכתוב את הפוסט הזה חשתי אי נוחות מאוד גדולה. מי אני, הקטנה, שתכתוב פוסט על דיוויד בואי? הרי אני לא מעריצה שרופה של בואי, אני לא מכירה כל אלבום שלו על בוריו ולא גדלתי על המוזיקה שלו וגלאם-רוק הוא לא כוס התה שלי. אבל... עם זאת ולמרות כל זאת אני אזדקף ואעמוד במשימה שהעמדתי לעצמי. הכול למען פרויקט בריטניה.

טוב, לא יכולתי שלא לשים את התמונה הזו

כי אי אפשר לדמיין את המוזיקה הבריטית ללא הנוכחות של בואי. הוא דמות כל כך מעניינת, כל כך מיוחדת ואניגמטית שאי אפשר היה להתעלם ממנו. מיקס קסום של מוזרות, עיניים בצבעים שונים, זהות מינית לא ברורה, ובדיקת גבולות מתמדת. התקופה בה החל לפעול בואי היתה מאוד מרגשת מבחינת עולם הרוק משני צידי האוקיאנוס. הרכבים ייחודיים כמו פינק פלויד באנגליה ובמקביל ה-Velvet Underground בחסותו של אנדי וורהול בניו יורק הפכו את השואו למשהו לא פחות חשוב מהמוזיקה. הם כתבו על נושאים כמו זנות, סמים, התמכרויות, טרנסג'נדרים, ובאופן כללי על כל מה שהאדם הפשוט לא היה מוכן לו. גם המוזיקה לא היתה מאוד נגישה, היא היתה סבוכה, ניסיונית, במכוון לא משתדלת לרצות ולהתנחמד. האווירה המוזיקלית הזו איפשרה למוזיקאי הצעיר דיוויד בואי להרגיש נוח בעור של עצמו, או לפחות לספר למאזיניו על המאבק להרגיש ככה. בואי התנהג כזיקית, שינה את דמותו ואת האווירה שהשרה סביבו. זה הגיע לשיא בתקופת זיגי סטארדאסט כשכבר לא היה ברור איפה בואי נגמר וזיגי מתחיל. זו היתה בעיני אומנות במיטבה כשאמן נבלע כל כך בתוך היצירה שלו עד שהוא הופך ליצירה ולהפך.

"I wanted to make a mark and I didn't quite know how to do it, and it took me all the sixties to try everything that I could think of in terms of theatre and arts and music" (David Bowie, Seven Ages of Rock interview)

The many faces of Bowie

הגלאם הפך את הרוק למוזיקה באמת גדולה מהחיים וגרם למאזין להרגיש שמשקיעים בו, שהאמן רוצה להיות הכי גדול והכי אקספרסיבי שהוא יכול על הבמה - המיצגים, האיפור, התלבושות, ה-showmanship. זה כלל כמה מהתלבושות המגוכחות ביותר שאי פעם נראו על במה אבל זה לא משנה כי המטרה קידשה את האמצעים. הרוק הפך להיות לתיאטרון בפני עצמו.

אז אני מגישה לכם את חמשת השירים האהובים עלי ביותר של דיוויוד בואי. שנתחיל?

1. Starman

בואי הסתובב דיי הרבה בסצינת הארט-רוק והושפע מאוד מ-Velvet Underground. הוא יצר מוזיקה לא מאוד נגישה אבל חברת התקליטים רצתה להיט ובואי נתן להם את זה - השיר Starman הפך להיסטריה והכניס את המאזינים בצורה עדינה לעולם של זיגי סטארדאסט וברגע שהוא תופס אותך, אין דרך חזרה.

2. Modern Love

אמנם השיר הזה זכה לעדנה מחודשת בארץ לאחר הביצוע העדין והאקוסטי שנתן לו גבע אלון אבל אני עדיין שומרת אמונים למקור. השיר הזה הוא כל כך אייטיז! כל כך אייטיז שמתחשק כמעט לשים את החולצה ההיא עם הכריות בכתפיים ולרקוד כאילו זה שוב 1984. אני כל כך אוהבת את הביצוע המקורי מכיוון שיש בו רוח חיים ושטות שחסרה בחידוש של אלון - העיבוד הקליל של השיר מסיח את הדעת מהמילים העגומות של חוסר אמונה באהבה ולכן הוא כמעט ניו-וייבי בגישתו.כאמן שלא הפסיק לחדש ולהשתנות, ממש יפה לראות איך בואי מאמץ אליו בחום את הטרנדים של האייטיז.

3. Ziggy Stardust

זיגי, זיגי. כוכב הרוק המתוסבך, המגלומן, האגו-מניאק, שובר הלבבות. אבל בחיי, הוא ידע לנגן בגיטרה.

4. Suffragette City

אנרגיה טהורה. זה אחד השירים היותר קצביים ששיחרר בואי, ואין לי מה לחפור עליו יותר מדי, רק לקבוע שהוא ממש ממש כיפי ואני ממש אוהבת אותו.

5. Rebel, Rebel

תמצית חייה של נערת המסיבות הלונדונית/ניו יורקרית בסצינת הרוק של הסבנטיז. ממש אפשר לראות את הבחורה הזו, עם העיניים האדומות, השמלה הקרועה,והשיער הפרוע נודדת בין המועדונים, מנסה למצוא אדם עצוב כמותה שייקח אותה הביתה. לא משנה של מי.

אז היום בואי נרגע קצת, ובואו נודה על האמת, הוא לא צריך כבר לעשות הרבה. אבל הוא עדיין נשאר פעיל מוזיקלית, על אש קטנה יותר. הוא לא צריך את ההצלחה כמו אוויר לנשימה כי הוא כבר היה שם. החלטתי לסיים עם סוכריה אמיתית בעיני - שיר לא קלאסי של בואי, שתמיד עושה לי צמרמורת, בצורה טובה, Slip Away מתוך האלבום Heathen. אני אתן לשיר הקסום הזה להדהד לי בראש במהלך הסופשבוע, מקווה שגם לכם.

Top 5 - Radiohead

אני לא חושבת שיש להקה שהראתה מנעד מוזיקלי רחב יותר בז'אנר הרוק מאשר רדיוהד. המוזיקה שלהם תמיד היתה משהו שלא הייתי מסוגלת להתעלם ממנו, מהעוצמה הרגשית שנמצאת מאחורי כל תו או מילה ומהעושר המוזיקלי ששום דבר ממנו הוא לא מקרי.

תמונה מפה

אני חייבת להודות שאני מדברת בעיקר בצורה נוסטלגית. בשנים האחרונות דיי איבדתי אותם, או שהם איבדו אותי, עוד לא החלטתי. המוזיקה של ת'ום יורק ושות' הפכה להיות יותר מדי בשבילי, יותר מדי אלקטרונית ופוליטית וקשה לי לעיכול. מה אעשה, אני בחורה שאוהבת את המוזיקה שלה פשוטה בתחכומה. ההתרחקות הזו שלי מהם לא גרמה לי להעריך פחות את ההחלטות האומנותיות והמסחריות האמיצות שרדיוהד קיבלו במהלך הקריירה שלהם, בבחירת הכיוון המוזיקלי הלא מסחרית בעליל הם בעצם החליטו במודע לוותר על קהל מעריצים שלם שלא היה יכול לעכל את העלאת מינון הסינתיסייזרים על חשבון הגיטרות הבועטות. זה כאילו שמאלבום לאלבום הם ניסו למתוח את הגבולות המוזיקליים שלהם רק כדי לראות כמה רחוק הם יוכלו להגיע וזה כשלעצמו הוא דבר שראוי להערכה. מבחינה מסחרית הם הפכו להיות לא תלויים בלייבל להפצת המוזיקה שלהם והם עושים הכול לבד - מה שאומר שהזכויות על המוזיקה נשארות אצלם והם היחידים שמרוויחים ממנה, למרות שאני דיי בטוחה שזה לא השיקול שמניע את הלהקה לשחרר את המוזיקה שלהם לבד. אני חושבת שזה עניין עקרוני של stick it to the man ומחאה כללית על התנהלותו של שוק המוזיקה. בנוסף הם הבינו לאן שוק המוזיקה הולך והציעו את האלבום In Rainbows במתכונת שלם-כמה-שנראה-לך ועשו סוג של מהפכה עם כל הרעש התקשורתי שהלך סביב זה.

האזנה מחודשת ל-The Bends מזכירה לי עד כמה האלבום הזה השפיע על להקות בריטיות צעירות מהגל שהוקמו בסוף שנות ה-90 ותחילת שנות האלפיים. קשה לדמיין איפה היה היום כריס מרטין מקולדפליי בלי לשמוע את High and Dry ולא ברור אם האלבום השני של טראוויס, The Man Who, היה יוצא בכלל אם לא Fake Plastic Trees.

אז תסלחו לי אם הטופ 5 שלי הפעם הולך להתרכז בשני האלבומים שלהם שאני אישית הכי התחברתי אליהם, שום דבר אישי נגד שאר האלבומים.

1. Fake Plastic Trees

אני כל כך אוהבת את השיר הזה בכלל החוכמה של יורק, שמשתמש במטאפורות של חומרים פלסטיים תעשייתיים להמחשת הזיוף בחיים. המילים מינימליסטיות ופשוטות אבל אומרות כל כך הרבה על עצב וגעגוע. השירה של יורק עדינה וכמעט ג'ף באקלית. היופי המושלם של השיר הזה מסתכם לדעתי בבית השני:

She lives with a broken man
A cracked polystyrene man
Who just crumbles and burns
He used to do surgery
For girls in the eighties
But gravity always wins

2. Just

זה שיר שלעולם לא יימאס עלי. אולי כי זה גם שיר ציני ודוקר להחריד וגם כי הוא למיטב זכרוני, השיר הכי אגרסיבי-לכל אורכו שרדיוהד אי פעם שחררו. בנוסף, מלווה את השיר קליפ אניגמטי שהוא מיני-סרט כשלעצמו ועד היום כולנו תוהים למה האיש נשכב על המדרכה.

3. Paranoid Android

וואו. פשוט וואו. זה היה הסינגל הראשון ששוחרר מתוך OK Computer, האלבום שזכה לכל תואר וסופרלטיב אפשרי בעיתונות הרוק האלטרנטיבי. האלבום הזה שונה מ-The Bends קודם כל בעובדה שהוא הרבה פחות קליט וידידותי למשתמש (הכל יחסי, כן? זה עדיין לא היה בקסטריט בויז) אבל עם זאת מהווה יצירה כל כך שלמה ועוצרת נשימה ופשוט אין לי מילים לתאר אותו. אני חייבת להתוודות שלקח לי המון זמן להפנים את האלבום הזה ושעדיין קשה לי נפשית לשמוע אותו בחתיכה אחת מההתחלה עד הסוף. זו יצירה שמכווצת לי את המעיים וגורמת לי לחוש אי-נוחות, אבל בצורה טובה. בצורה שגורמת לי לחשוב על המוזיקה שאני שומעת ולא רק לשמוע אותה ברקע. אם The Bends היה אסופה של שירים יוצאים מן הכלל, OK Computer היא יצירה בה יורק מצייר קווי מתאר של עולם עצוב, מנוכר ואפור. עם זאת, המוזיקה היא כל דבר חוץ מאפורה ומשעממת. המעברים המוזיקליים גאוניים, הפיוז'ן של רוק עם ג'אז שמצבייע על הכיוון המוזיקלי העתידי של הלהקה , הקול של יורק מעולם לא נשמע טוב יותר וג'וני גרינווד מנפיק קטעי גיטרה שממלאים אותי בהשראה.

אז Paranoid Android הוא שיר שמחזיק אותי בנשימה כמעט עצורה במשך ה-6 ומשהו דקות שלו. יורק צועד באומץ אל עבר מישורי הפרוג-רוק במאסטרפיס שמלווה בקליפ אנימציה שמטריד כמעט כמו השיר.

4. No Surprises

השיר הזה נותן ל-OK Computer נימה מאוד עצובה אבל גם מאוד מזככת. גם אם המוות הוא הפתרון לכל הקקופוניה שעברנו בעולם שקיים באלבום הזה הוא מוות שבא בהשלמה גדולה, ולא בהכנעה או במרמור. האזנה לשיר הזה תמיד משאירה אותי מרוקנת אבל לא שבורה. יורק יוצר פה איזשהו קסם של כמעט 4 דקות, מין שיר ערש עדין ומינורי ועדיין, יש בו כל כך הרבה משמעות וכוח.

A heart that's full up like a landfill
A job that slowly kills you
Bruises that won't heal

You look so tired and unhappy
Bring down the government
They don't, they don't speak for us
I'll take a quiet life
A handshake of carbon monoxide

No alarms and no surprises

5.Nude

לא סתם בחרתי לסיים עם שיר מהתקופה המתקדמת יותר בהתפתחות המוזיקלית של רדיוהד. השיר הזה, מתוך In Rainbows הוא מין הייבריד של ג'אז מודרני וטריפ-הופ פורטיסהדי. נראה שלאורך השנים והגלגולים השונים של הסגנון המוזיקלי של הלהקה, הדבר היחיד שלא השתנה באופן דרסטי הן המילים של יורק. ריאליסטיות ומדוייקות עד כאב. הדרך שבה יורק מושך את המילה thinking בברייק בסוף השיר שווה את כל הדיכאון הקיומי אליו יכול להכניס אותך השיר הזה.

אז לאן רדיוהד ימשיכו מפה? לא ממש ברור. אולי הם יחליטו לעשות אלבום פולקה? קשה לי לראות את יורק בשלייקעס אבל אף פעם אי אפשר לדעת. בכל מקרה, לא נראה לי סביר שהם יעשו משהו שהם כבר עשו. המטרה שלהם כפי שראינו עד כה היא תמיד ללכת קדימה. לעשות משהו שלא נשמע כמו דבר שעשו כבר אבל עדיין שואב מהשורשים שלו וזוכר מאיפה הוא הגיע, ובגלל זה אני חושבת שלא משנה כמה הם ירחיקו לכת בניסויים המוזיקליים שהם עושים, הם תמיד ימשיכו לעניין.


**אגב, החלטתי שאני ממשיכה עם פרויקט בריטניה עד שיימאס לי. מקווה שלאף אחד אין התנגדות**

Top 5 - Spice Girls

לא היתה ולא תהיה להקת בנות כמו הספייס גירלז. אני יודעת שזו הצהרה חזקה אבל בעיני זה פשוט ככה. כל הלהקות שהיו לפניה או באו אחרי מחווירות מול חמש הבריטיות הקולניות והצבעוניות, ולא רק בגלל מחסור באיפור כבד. וכדי לחדד את הנקודה שלי, תנסו לנקוב בשם של להקת בנות משמעותית אחרת מאותה התקופה.I rest my case.

הייחוד בספייס גירלז הוא שמעולם לפניהן לא היתה להקת בנות בה לכל אחת מהחברות היתה אישיות משלה, לא עוד תלבושות אחידות ותסרוקות אחידות כמו שהיה נהוג בלהקות הבנות המתוקות של הסיקסטיז והסבנטיז. הגאונות שבמיתוג הזה היתה הרחבת קהל היעד של הלהקה - כל ילדה ונערה שנחשפה אליהן היתה יכולה למצוא פרסונה בלהקה להתחבר אליה, בין אם זו בייבי, סקארי, ג'ינג'ר, ספורטי או פוש. ההימור של סיימון פולר (המנהל המיתולוגי שלהן והמוח מאחורי אמריקן איידול) השתלם ובגדול - לא היתה להקת בנות יותר מצליחה או רווחית מהן, ובתקופה מסויימת הן היו בכל מקום. וכשאני אומרת בכל מקום אני מתכוונת לזה - הן היו בכל תחנת רדיו בבריטניה, ב-MTV, ובפרסומות בכמות לא נתפסת - הפנים שלהן הודפסו על אינספור מוצרים, מפפסי ועד מסטיקים. היתה להן כמות מטורפת של מרצ'נדייזינג (פוסטרים, גלויות, מחזיקי מפתחות... להמשיך?) והרים של כסף כפועל יוצא מכך. וחס וחלילה לא נשכח קומבו קטלני של סרט ואלבום הנושאים את אותו השם Spice World שטבע את השלטון של הספייס גירלז בעולם הפופ הנשי.

הפרסונות הציבוריות של הספייס גירלז עבור הבנות שהעריצו אותן היו השילוב המושלם בין מי שהן רוצות כחברה הכי טובה שלהן למי שהן עצמן רוצות להיות. היו שנתיים בערך בהן חמישיות-חמישיות של בנות התחפשו ללהקה בפורים (או בהאלווין) והרגישו כמעט-אם לא לפחות כמו-הספייס גירלז. כי הן נתנו לכל ילדה את ההרגשה שגם היא יכולה להיות שם במקומן. כי הן היו כל כך נגישות וידידותיות למשתמש.

הלהקה התפרקה אמנם אבל הספייסיות-לשעבר נשארו בעולם הבידור, ברמות חשיפה כאלו או אחרות - מל בי (סקארי ספייס) הפכה למגישת טלוויזיה, אמה (בייבי ספייס) פעילה פה ושם בעולם התקשורת הבריטי ומגישה תוכנית רדיו במשבצת drivetime (כשכולם חוזרים מהעבודה), מל סי (ספורטי ספייס) המשיכה בקריירה מוזיקלית והוציאה כבר 5 אלבומים (למרות שרק הראשון בעיני שווה התייחסות), ג'רי (ג'ינג'ר ספייס) הוציאה שלושה אלבומים ואחראית לחידוש משמח ל-It's Raining Man ומשמשת כשגרירה של רצון טוב של האו"ם וכמובן ויקטוריה (פוש ספייס) - האישה שהפכה את ההצבעה לצורת אומנות (שימו לב בקליפים), אייקון אופנה, שמינפה את תדמית ה-posh עד הסוף והפכה למעצמת אופנה ותיקי בירקין. אני חושבת שבמקרה של ויקי המיתוג כ-posh עשה לה שירות מצויין.

אני מקווה שראיתם את טקס הנעילה של האולמפיאדה כי היתה שם נוסטלגיה בריטית במיטבה. שיר הלל לפופ והרוק הבריטי שתכלס לימד את העולם איך עושים את זה נכון (והוא עוד יוזכר פה בפוסטים עתידיים). בטוח שלא יכולתם לפספס את האיחוד של הספייס גירלז, ה-אירוע של הערב. כשהן עלו לבמה (כל אחת במונית בצבעי ה"תדמית" שלה, כמובן) הן נראו כמו גירסה מעודכנת של עצמן מהניינטיז. החוגה של הווליום של האיפור והביגוד הצעקני ירדה חזרה לאזור הבטוח ובאופן מפתיע, בניגוד ללהקות אחרות שהחליטו להתאחד לאחרונה (אהמ, בקסטריט בויז) הן לא נראו כמו הדודות של עצמן, מין new and improved (חוץ ממל בי שלרגל האירוע המירה אחד מהלוקים המנומרים מהניינטיז בנצנציםאה-לה בריטני בקליפ של Toxic). אף אחת מחברות הלהקה היא לא זמרת דגולה ולכן הדגש תמיד היה על השואו ועל הקלילות הבלתי מתאמצת שהן הביאו לכל דבר שהן עושות וזו אכן היתה הופעה מענגת, בלי שמץ ציניות, אחד ההיילייטס של הטקס. כל מה שהיה חסר היה שג'רי היתה צורחת "גירל פאואר" וסגרנו פלאשבק.

הספייס גירלז, אז ועכשיו (תמונה מפה)

אז בחצי כיף וחצי גילטי פלז'ר אני מביאה לכם את חמשת השירים הכייפים ביותר של הספייס גירלז. תתכוננו עם  שמלת union jack!

1. Wannabe

השיר שאיתו פרצו הספייס גירלז למוזיקה הבריטית, אין פה התייפיפות או התנחמדות, השורה "I'll tell you what I want what I really really want" מבהירה למאזין משהו שלא היה ממש מקובל בלהקות בנות בז'אנר הפופ לפני הספייס גירלז, אתה צריך לעבוד כדי להרשים אותן ואם אתה רוצה להיות עם בחורה, כדאי מאוד שתסתדר עם החברות שלה... הספייס גירלז הגיעו לעשות בלאגן. עוד כמה נקודה לשים אליה לב: ג'רי לבשה בגדי גוף נוצצים הרבה לפני שג'סי ג'יי וליידי גאגא עשו מזה משהו אופנתי.

2. Say You'll Be There

אמרנו כבר שהספייס גירלז עבדו בעיקר על לבנות אימג' ציבורי? אז הקליפ של השיר החמוד הזה לוקח את תדמית ה"גירל פאואר" צעד אחד קדימה ומציג אותן כמין דומינטריקס-לייט-נינג'ות-חלל-ווטאבר. אבל אי אפשר להתכחש לזה שזה שיר מדביק ברמות. וכמובן הראה שויקטוריה אף פעם לא באמת שיתפה פעולה עם הכאורוגרפים.

3. Stop

שיר במשקל נוצה, אבל החלטתי לבחור אותו כי זה הקליפ היחיד של הספייס גירלז שויקטוריה נראית שהיא ממש נהנית מכל מה שהולך סביבה ומוכיחה שהיא אנושית.

4. Spice Up Your Life

אחד השירים הכי שמחים שהוציאו הספייס גירלז, והאמת שבאותה תקופה בניינטיז, כשהן היו להקת הבנות הכי גדולה בעולם, כל אחד היה רוצה רק להוסיף קצת ספייס לחיים שלו. קרנבל אחד גדול ושמח.

5. Viva Forever

שיר בניחוח ספרדי ששוחרר אחרי שג'רי עזבה את הלהקה, מתהדר בקליפ אנימציה מקסים ועצוב שמוכיח שאם אי אפשר להביא את מי שאתה רוצה להצטלם, אתה תמיד יכול לצייר אותו. לפעמים זה אפילו עובד יותר טוב מכיוון שהאווטארים של הבנות מייצגים את הפרסונה התקשורתית שלהן בצורה נהדרת.

אנחנו הרבה פחות תמימים היום מאשר היינו בניינטיז, וציניים הרבה יותר, וזה כולל גם ילדים שהם הקהל העיקרי של להקות כמו הספייס גירלז. עוד לפני שהם הספיקו לעשות לייק לתמונה של חברים שלהם (או להתחיל חרם-פייסבוק עליהם), הם כבר עברו 4 קליפים בערוצים שונים ונחרו בבוז על כל אחד ואחד. אני לא יודעת אם הספייס גירלז היו מצליחות באותו טירוף גם היום, ועושות כל כך הרבה כסף, במיוחד בעידן הריאלטי והאיידולים. אבל תמיד אפשר לקוות...

Top 5 - Elton John

אלטון ג'ון הוא אחד הדינוזאורים של עולם הפופ הבריטי - מלכה אמיתית שלמרות עליות וירידות בקריירה, תמיד הצליח להישאר רלוונטי, אפילו אם רק כאייקון. הוא צבעוני, נוצץ ומנופח כמו טווס. אתם יכולים לאהוב אותו או לשנוא אותו (או שניהם יחד במקרים מסויימים) אבל אי אפשר להתעלם ממנו.זה עדיין האיש שהביא את אומנות הרכבת המשקפיים לדרגת אומנות, כן?

אני חייבת להודות שלא גדלתי על המוזיקה של אלטון אבל נהניתי מאוד לגלות אותה בעצמי עם השנים. בכלל, יש מצב שאם הייתי מגיעה למוזיקה הזו כשהייתי צעירה יותר זה פשוט לא היה מתחבר לי עם מי שהייתי באותה התקופה. אני חושבת שצריך להיות אדם מאוד שלם עם עצמך כדי להיות מסוגל להכיל את אלטון.


1. Bennie and the Jets

יש בשיר הזה איזשהו סליז, שאלטון פלירטט איתו במשך כמעט כל הקריירה שלו, זו מין אווירת saturday night בווגאס, עם כל הנצנצים. ספקולציות ברשת מפרשות את השיר הזה כרומז לסמים שונים שהיו נפוצים בתעשיית המוזיקה בשנות ה-70, וזה אפילו הגיוני. אבל מבחינתי, השיר הזה כל כך מדביק שלמי אכפת על מה הוא מדבר באמת?

2. Rocket Man

הרהוריו של אדם, שיכול להיות שהוא אסטרונאוט, ויכול להיות שהוא סתם מוכר בחנות, הרי אנחנו במילא יותר זמן בעבודה מאשר בבית עם המשפחה, אז האם זה באמת משנה מה אנחנו עושים ב-nine to five (או יותר) שלנו? אפשר להסתכל על השיר הזה כמין מחאה של אלטון על השגרה האינסופית שאנחנו מכלים בה את ימינו שנקראת "עבודה מסודרת" ואנחנו כל כך שקועים בה עד שאנחנו הרבה פעמים כבר עושים אותה על אוטומט. או שאולי פספסתי את הרעיון וזה בכלל גם על סמים?

3. Sacrifice

אחד משירי האהבה היפים ביותר שנכתבו אי פעם, ובפרט ע"י אלטון ג'ון. זה שיר על הדברים שהורסים אהבה, על התרחקות, ועל חוסר הרצון או היכולת של אחד הצדדים לעשות את המחווה הזו, למצמץ ראשון או לוותר כדי להציל את הקשר הזה. לפני הצבא עבדתי בחנות דיסקים (מתאים, לא?) וכשהיה דיון על האם לקנות או לא לקנות את ה-Greatest Hits של אלטון, אמרתי שלדעתי השיר הזה לבדו שווה את הקנייה, ואני עדיין מחזיקה בדעה הזו.

4. I'm Still Standing

שיר מקפיץ איצטדיונים - אלטון מודיע שלא יספידו אותו מהר מדי, וכשהשיר הזה יצא הוא היה יכול לעשות לכל אמן בית-ספר לגבי איך לעשות קאמבק. ובמילותיו של אלטון "Looking like a true survivor, feeling like a little kid"

5. Don't Let The Sun Go Down On Me

טוב, תסלחו לי שאני לא שמה את הגירסה של אלטון לבדו, אלא את הביצוע אליו מצטרף ג'ורג' מייקל, אבל אני פשוט לא מסוגלת שלא. השיר הזה, power-ballad מרשימה, פשוט צריך את הביצוע האיצדיוני - עם הלהקה, עם קולות הליווי ועם האורות הנוצצים. הביצוע המשותף לשיר הזה (למרות שמייקל כיסה אותו בהתחלה לבד) שבו אלטון מראה היטב את הוירטואוזיות הווקאלית שלו, יישב סופית את סכסוך הדיוות בין אלטון למייקל ואיזו דרך ליישב סכסוך! ההרמוניה בין מייקל לאלטון פשוט נפלאה, כאילו מעולם היתה כך.

אני מתחילה לאהוב את פרויקט בריטניה אפילו יותר ממה שחשבתי (שכבר אז הייתי דיי אופטימית). הנבירה הזו בקטלוגים של אמנים שאני אוהבת פשוט עושה לי טוב ומזכירה לי למה אהבתי אותם כל כך מלכתחילה.

Top 5 - Oasis

אני חושבת שאם כבר מתחילים סדרת פוסטים שכולם עוסקים באמנים בריטיים כדאי לעשות את זה בזהירות. יש הרי כל כך הרבה אמנים מהממלכה המאוחדת ששינו את עולם המוזיקה, אז החלטתי ללכת בצורה שנראתה לי הכי טבעית - ישבתי וכתבתי לי את ההרכבים והאמנים שאני רוצה לכתוב עליהם לפי המשמעות שלהם לגבי והרגשות והזכרונות שהם מעלים בי, ולפי זה התחלתי. במהלך הכנת הרשימה הזו החלטתי גם שאני הולכת לעבוד בשיטה של ה-Top 5 שאותה כבר ראיתם בבלוג. אני חושבת שמכיוון שאי אפשר לכסות ביוגרפיה שלמה של אמן בפוסט (זאת אומרת, אפשר, אבל אפילו לי לא היתה סבלנות לקרוא...) אז אני אבחר את החמישיה שלי מכל הקטלוג של האמן/הרכב המדובר לפי מה שהם אומרים לגבי. עכשיו אחרי ההקדמה הזו, אפשר להתחיל.

אואזיס היתה ה-להקה של הניינטיז בשבילי. אם עקבתם קצת אחרי הפוסטים בבלוג אתם בטח זוכרים שכתבתי עליה כבר ואתם כבר מכירים את החיבה שלי לאחים גלאגר וחבריהם. האלבומים Definitely Maybe ו-(What's The Story) Morning Glory היוו חלק בלתי נפרד מהפסקול של החיים שלי בתקופה מסויימת. בשירים שנואל גלאגר כתב היתה פשטות ועממיות שהיוו בעצם תחכום גאוני. לכן הם היו כל כך נגישים, The People's Band. הם דיברו לאנשים בגובה העיניים ונתנו להם הרגשה שהם "משלהם". הם בהתחלה היו להקת אינדי על אמת, בלי לייבל גדול מאחוריהם אבל עם הרבה דרייב להצליח ולהפוך ללהקה הגדולה ביותר בבריטניה, מין יורשים של הביטלס אם תרצו, וההשוואות לא איחרו להגיע מצד התקשורת הבריטית. ב-2009 הלהקה התפרקה, וזה היה משהו שכל מי שעקב אחרי מעללי האחרים גלאגר היה יכול לצפות - החיכוכים ביניהם הגיעו לרמת פיצוץ והפעם זה היה סופי. מאז גם נואל וגם ליאם יצאו בפרויקטי סולו משלהם עם הרכבים אחרים אבל אף אחד מהם לא הצליח להגיע לרמת ההצלחה האדירה שהיתה לאואזיס בשיאה. הם השאירו מין ואקום במוזיקה הבריטית ובניגוד לכל חוקי הפיזיקה, אף להקה עוד לא הצליחה לעבור לשלב ההצלחה הזה ולמלא אותו. במקרה הזה, השלם לגמרי עולה על סך חלקיו.


1. Live Forever

המנון שמגלם בתוכו את השאיפה האולטימטיבית של הרוקנ'רול, שאם לא אתה, לפחות המוזיקה שלך תחיה לנצח. אני חושבת שזו היתה המטרה של נואל מלכתחילה - להיות גדול יותר מכל כותב שירים שהיה לפניו, להטביע את חותמו על המוזיקה הבריטית בצורה כל כך חזקה עד שבשלב מסויים הוא, והמוזיקה של אואזיס ייזוהו כמוזיקה הבריטית עצמה.

2. Wonderwall

השיר שהיווה את הרגע המכונן באלבום השני Morning Glory. זה השיר שהקפיץ את גודל קהל ה"מעריצים" של אואזיס בצורה אקספוננציאלית, אנשים שלא ידעו את Definitely Mabye התחילו ללכת להופעות ולקנות את האלבומים. אואזיס הפכו ל-household name, מלהקת אינדי בועטת לחביבי הפלייליסט ונושאי דגל הבריט-פופ להמונים. או כמו שנואל ניסח את זה

"The Squares got involved! and once Squares get involved in your music, you fucking become massive! Seriously. And Wonderwall, y'know, it's not an edgy tune, is it? I can't believe how many records it sold, it was incredible. I became a millionaire four times in one week. One week." (BBC's Seven Ages of Rock interview)

3. Don't Look Back In Anger

זה דווקא שיר שנואל לוקח את תפקיד הסולן וליאם מסתובב ברקע, משקשק תוף מרים או משהו... אבל זה הרגע שלו לזרוח - אני לא יכולה לתאר את ליאם שר את השיר הזה, הקול שלו חרוך יותר ומתאים לשירים יותר אגרסיביים או אדישים. זה אחד השירים היותר "ביטלסיים" שנואל גלאגר כתב ואפשר לראות את קריירת הסולו שלו כהמשך טבעי של השיר הזה.

4. Supersonic

נראה לי שאפשר לקרוא לזה ארס-פואטיקה כשנואל כותב על להיות מפורסם. ואני חושבת שזה רק מתאים שליאם שר את המילים כי בואו נודה, הוא היה הרוק-סטאר האמיתי בלהקה, מי שסיפק את רוב השערוריות הקשורות להתמכרויות או למכות לפפאראצי (או לאחיו). ההסתכלות של נואל על ה"מפורסמים" היא מאוד צינית, מאוד מרירה, יש פה התמרמרות על זה שאנשים חושבים שהם מכירים מישהו מפורסם מהטלוויזיה או ממה שהם קראו עליו. הם חושבים שהם מכירים אותו לפי התדמית שנבנית לו בתקשורת אבל בעצם אין להם מושג.

You make me laugh
Give me your autograph
Can I ride with you in your BMW ?
You can sail with me in my yellow submarine
You need to find out
Cause no one's gonna tell you what I'm on about

5. Morning Glory

הגיטרות בפתיחה שלו כל כך אופייניות לאואזיס, אפשר להשוות בין השיר הזה והמבנה שלו והנושא שלו לשיר My Generation של The Who. רק שהדור של האנשים שגדלו על אואזיס קצת שונה מהדור שגדל על The Who. התקופה היתה הרבה פחות תמימה ואופטימית, המוזיקת הרוק ששלטה בבריטניה התחלפה במוזיקה אלקטרונית ואיתה הגיעו גם הסמים כאסקפיזם. אני רוצה לקרוא לזה בזהירות My Generation 2.0

המילים של נואל לא היו שירה, אבל הן היו המילים הנכונות שהציבור הבריטי רצה לשמוע כשאואזיס פרצו בסערה לזירת המוזיקה הבריטית והפכו את הבריט-פופ למיינסטרים. אני באמת חושבת שבנקודת הזמן ההיא, באווירה ששררה אז בניינטיז, בגישה שלו לחיים ולמוזיקה, נואל גלאגר ואואזיס, היו קול של דור. אני לא יודעת אם אפשר להגיד את זה על מישהו מהאמנים שפועלים היום.

Britannia Rules!

אם תרשו לי לרגע אני אשחק במשחק האסוציאציות באופן חד צדדי - מה עולה לי לראש כשאני חושבת על המילה "בריטניה"?
המלכה, לונדון, בריט-פופ, פיש אנד צ'יפס, כדורגל, חוליגנים במגרשי כדורגל, בירה, המון בירה, תה מנחה, כריכוני מלפפונים (??), union jack, מונטי פייטון, גאווה לאומית, אהבה לאומית, god save the queen....

כשראיתי את טקס פתיחת המשחקים האולימפיים ביום שישי האחרון לא חשבתי על פוליטיקה, על דקות דומיה או על אנטישמיות. הסתכלתי על תצוגת הכוח שהעלתה הפקת הארוע בממלכה המאוחדת ונפעמתי מהמסירות והגאווה שנשקפו מפניהם של כל אחד ואחת מהמשתתפים בטקס. הכל היה מתוזמר עד לאחרון הרקדנים והציג את בריטניה בשיא תפארתה, את התהליך שעברה ממדינת חקלאים למעצמה תעשייתית ובכלל לאחת האומות החזקות בעולם. כל דמויות התרבות האייקוניות שהנפיקה הממלכה המאוחדת היו שם מהביטלס עד וולדמורט מסדרת ספרי הארי פוטר.

החלק שהכי אהבתי בטקס היה המחווה למוזיקה הבריטית, מחרוזת מנצחת ואופורית שחוגגת את התרומה העצומה של הבריטים לעולם המוזיקה. המפיקים לא פסחו על אף הרכב חשוב (כמעט) והזכירו לעולם שתעשיית המוזיקה הבריטית היא כוח שאין להתעלם ממנו או להמעיט בערכו - The Jam, הרולינג סטונז, The Who, הביטלס, לד זפלין, דיוויד בואי, קווין, סקס פיסטולז, ניו אורדר, יוריתמיקס, בלר, איימי ווינהאוס, מיוז, ואפילו הפרודיג'י, ודיזי ראסקל! שירים שרובם צרובים בזיכרון של פחות או יותר כל חובב מוזיקה.

אמנם כשאנחנו שומעים מוזיקה ביומיום אנחנו לא חושבים ממש מאיפה היא הגיעה. אנחנו מתחברים למילים, למלודיה, לאווירה, למה שהשיר אומר לנו או עלינו. לטעמי הבריטיות של השירים שהגיעו מהממלכה המאוחדת כל כך טבועה בהם שאנחנו כבר לא ממש שמים לב אליה למרות שהיא שם בכל תו ומילה. אפילו בשנים שבריטים ניסו להישמע פחות "בריטים" כדי לפנות לקהל האמריקאי הם לא יכלו להתחמק מהדבר החמקמק הזה. ה"בריטי". זה שזור במחאה ובאנרכיזם של הסקס פיסטולז, במוזרות המהפנטת של דיוויד בואי, בדיכאון של איאן קרטיס מג'וי דוויז'ן.

אחרי שכל המשלחות האולימפיות נכנסו לאיצטדיון, הארקטיק מאנקיז, אהוביי, הרעידו את כל לונדון, עם ביצוע נהדר לסינגל שהביא להם את הפריצה הגדולה, I Bet You Look Good On The Dancefloor. אחריו הם ביצעו את Come Together האלמותי והמאוד מתאים לאירוע של הביטלס בעיבוד נאמן לגמרי למקור, כחימום להופעה הסוגרת של פול מקרטני. אם כבר מדברים על בריטי, הארקטיק מאנקיז הם הכי בריטים שיש. ארבעה נערים צנומים משפילד, חלילה לא מלונדון האופנתית והקוסמופוליטית, הצליחו לתת לרוק הבריטי בעיטה בתחת שלא היתה מביישת את מה ש-The Who עשו כשהם פרצו. הם עשו את זה עם, ואולי בזכות, אלכס טרנר ששר במבטא הבריטי הכי כבד ששמעו בתקופה ההיא, והפך את הבריטיות המוחצנת והגאה למשהו מגניב. אם עקבתם אחרי מוזיקת רוק בריטית אחרי הפריצה של המאנקיז, היה גל של להקות שבהן הסולן שר במבטא בריטי (סקוטי/וולשי/אירי) לא מתנצל. אם תרצו, זה נתן לגיטימציה להניף שוב בגאווה שלט "I am British, hear me roar".

אז לרגל המשחקים האולימפיים בלונדון, אני משיקה בבלוג את "פרויקט בריטניה" האישי שלי. בחודש הקרוב כל הפוסטים יהיו על מוזיקה בריטית, מכל הסוגים והמינים. סדרת פוסטים שמוקדשת לכל מה שאני אוהבת שיצא מהממלכה המאוחדת.

אני אסיים עם שיר שמגדיר בשבילי את הבריטיות, My Generation של The Who. שיר פשוט להחריד, שלושה בתים שחוזרים על עצמם במהלכו. אבל המוזיקה שמלווה אותו חשובה לא פחות מהמילים. הגימגום המכוון הזה של רוג'ר ווטרס שמושך את המילים הנכונות שנותנות המון כוח למינימליזם. זה שיר על זמני שמגדיר את הדור של הסיקסטיז לא פחות מאשר הוא מגדיר את הדור היום. 

Why don't you all f-fade away (Talkin' 'bout my generation)
And don't try to dig what we all s-s-say (Talkin' 'bout my generation) 

אז תישארו בסביבה, הולך להיות פה בריטי במיוחד בפוסטים הקרובים...