למה אני לא מצלמת בהופעות

חדירת הצילום הדיגיטלי ככלל והזמינות הגבוהה שלו בסמארטפון בפרט הפכה את פעולת הצילום למשהו הרבה יותר פשוט ונגיש - לא עוד צילום שחייבים לפתח מהפילם (זוכרים?) כדי לקבל רצף של תמונות שחלקן מטושטשות, אלא פידבק מיידי ויכולת לתעד כל אירוע בכל רגע נתון. אח, הקידמה. אני חושבת שהעניין שלי בצילום החל להתפתח כשקניתי את המצלמה הדיגיטלית הראשונה שלי. היה לי פתאום כל כך קל ומעניין ללמוד מיומנות חדשה ואפשר להגיד שמאז המצלמה לא עזבה לי את היד בפורמטיה השונים. 

הייתי מצלמת גם בהופעות, רציתי תמיד לתפוס את הרגע הזה שהזרקור נמצא בדיוק על האדם הנכון, בזווית הנכונה ובשיר הנכון, ולתעד את החוויה שלי כדי שיהיה לי ממה להיזכר, אבל משהו שם לא עבד. אני לא מתיימרת לצלם ברמה מקצועית, ולכן המצלמה שלי לא מאוד מקצועית וזה, מה לעשות, מקשה קצת. אני חושבת שנקודת המפנה בה הפסקתי לצלם בהופעות היתה בהופעה הראשונה של דפש מוד בארץ. ישבתי על הדשא, מחכה להופעה ומבואסת על החיים שלי שאין לי בטריה למצלמה. הגונג הזה שפתאום צלצל לי בראש היה קריאת השכמה - תראו אותי, כל כך מסכנה שקניתי כרטיס במיטב כספי כדי לראות להקה שאני כל כך אוהבת ועכשיו מה שמפריע לי זה שאין לי מצלמה? מה דה פאק נסגר איתי? 

וזה היה פשוט כל כך. פשוט לא צילמתי. זה היה מרענן כל כך לא להיות צריכה להתחיל להתעסק עם ההגדרות של המצלמה ולראות איזה תמונה יצאה ואיזו לא ולבזבז את הזמן שלי במקום אשכרה להנות מההופעה. במקום לנסות לתעד את הרגע פשוט לחוות אותו. קונספט מהפכני ממש. מה שכן, אז הסמארטפונים לא היו נפוצים כמו שהם הפכו להיות היום ולכן מי שצילם היו מעטים יחסית. היום נראה שכל מה שאנשים עושים כשהם מגיעים להופעה זה לצלם. יעידו על כך מאות ואלפי המכשירים המונפים דלוקים ומצלמים במקום מציתים נוגים. 

הרי תמונות לא באמת מעבירות אווירה

הרצון לתעד את הדברים המגניבים שקורים לנו הפך לאובססיה, כאילו להפוך את החיים שלנו לגלויה או לבנות פיד אינסטגרם של פיות ופרפרים. נראה שאם לא נתעד זה כנראה לא קרה. כאילו זה שאנחנו מודיעים לעולם שהיינו שם נותן לנו ערך מוסף. אני לא יודעת מה איתכם אבל בשנים האחרונות, כשאני מגיעה להופעה הסלולרי שלי לא יוצא מהכיס, אלא לכמה תמונות וצ'קאין במקרים מסויימים (נו טוב, גם אני חוטאת בזה לפעמים. רוצים לעשות מזה סצינה?). אני מתרכזת באמן שלשמו התכנסנו ובמוזיקה, כי זה באמת מה שמשנה, נכון?

אני רוצה לתת למדיום הבלתי אמצעי של ההופעה החיה לכלות אותי, לתת למוזיקה להיכנס לי לכל תא בגוף וליצור את אפקט הייחודי שלה, זה שבגללו הגעתי לשמוע אותה. אם אתם קוראים את הבלוג באופן עקבי פחות או יותר בטח כבר שמתם לב שמוזיקה היא משהו מאוד מאוד רגשי מבחינתי. שיר אחד יכול להעלות אותי לאולימפוס ושיר אחר או phrasing מסויים יכול לרגש אותי או לשבור לי את הלב לרסיסים. אז אתם בטח יכולים לתאר לעצמכם כמה אני מתרגשת כשבדיוק בשניה של שיא השיר, כשהאינטראקציה בין הלהקה לקהל קרובה לנקודת רתיחה, מישהו מחליט לדחוף את הסלולרי שלו בדיוק מול הפרצוף שלי ולדפוק לי את כל הכיף. 

Sigh

הרי אם לא בשביל רגעים קליימאקטים כאלה, למה אתה פה? בשביל מה להגיע? לשלם, להשתנע, להישאר ערה עד מאוחר כשהילדים העירו אותך ב-5:00 בבוקר ואת אחרי יום עבודה מלא וגם היית צריכה למרפק את עצמך בין מאות אנשים כדי להגיע בדיוק לנקודה שאת אוהבת לעמוד בה בבארבי? בשביל מה באמת אם לא כדי להנות מההופעה? נשגב מבינתי. 

אז בחייאת רבאק, אני פונה ללב שלכם. כבר באתם להופעה של אמן/להקה שאתם אוהבים! אז למה פשוט לא להנות מהחוויה בלי לתעד כל פיפס? כמה תמונות מייצגות זה לגמרי סבבה, ואני מפרגנת לכם גם סרטון. אנשים שבאמת צריך להיות אכפת לכם מדעתם לא צריכים תמונות מטושטשות של הסולן כדי לדעת שהייתם שם. הם יאמינו לכם בכל מקרה וישמעו את החוויות שלכם בשמחה. וכל השאר, למי אכפת?

Bad Blood

בעודי נוהגת היום שמעתי בגלגל"צ את הקאבר של ראיין אדמס ל-Bad Blood של טיילור סוויפט. התחושה הראשונה ששטפה אותי היתה עצב נוראי. עצב על זה שאמן מוכשר כמו אדמס, ששחרר כמה מהאלבומים המרגשים והמופלאים שקיימים באוסף שלי, מבצע את השיר המפגר הזה של טיילור סוויפט. והוא עושה את זה ברצינות תהומית, ועוד גרוע מכך, כחלק מאלבום קאבר שלם שלו לאלבום 1989 שלה. 

אדמס מול סוויפט (תמונה מפה)

אדמס תמיד היה אמן אלט-קאנטרי שפעל בשוליים היחסיים של הז'אנר הלא ממש פופולארי כשלעצמו. הוא זכה לעדנה מסחרית בארה"ב ובבריטניה ב-2001 כששחרר את האלבום המופתי Gold ומאז הוא נופל פנימה והחוצה ממצב דכאוני אחד לאחר. והוא היה גם נשוי באמצע למנדי מור, כוכבת פופ לשעבר בעצמה. גם סוויפט הגיעה מז'אנר הקאנטרי אבל מחלק שונה לגמרי שלו - הרבה יותר מיינסטרימי ומתוק. הדרך שלה ושל אדמס לא היתה יכולה להיות שונה יותר. 

וזה מרגיש כמו בעיטה בבטן שלי כמישהי שמאוד אוהבת את היצירה של אדמס בכך שהוא מצליח לפרוץ את גבולות המיינסטרים ולהפוך להיות רלוונטי לעיתונות מוזיקה רק כשהוא הולך בדרך הקאברים. בואו נבהיר משהו - אני לא חושבת שהקאבר הזה טוב. הוא לא מוסיף שום דבר לשיר המקורי חוץ מהקול המלנכולי של אדמס והאטת הקצב. אין פה "קטע". אין פה משהו מעבר. גם השיר המקורי הוא לא כזה משהו, הוא נשען בעיקר על ההפקה ועל הרגליים הארוכות של סוויפט וחברותיה. מה שעוד יותר מוזר לי זה שהקאבר הזה לוקח את עצמו ברצינות, כמו כל דבר שאדמס עושה, ואפילו לא מנסה להראות כמה השיר המקורי הוא ממש לא כזה משהו בלי ה"הפקה". 

ואדמס מעולם לא היה כמו סוויפט. לא היה חשוב לו אם יאהבו אותו או את מה שהוא יעשה. הוא כתב מוזיקה שהוא מאמין בה ויכול לעמוד מאחוריה. אני מניחה שמבחינת סוויפט היא גם עומדת מאחורי המוזיקה שלה, ושהיא מאוד מאמינה בה, אבל בהיגיון שלי, ראיין אדמס לא יכול לעמוד באמינות מאחורי המוזיקה של טיילור סוויפט. הדיסוננס גדול מדי. זה מרגיש כאילו סוויפט צריכה להיות חביבת הקהל. היא לא תגיד שום דבר שנוי מדי במחלוקת, היא לא תצא מדי מגבולות הקופסא מפחד שתדרוך על מוקש או תפעיל פעמון אזהרה שיגרום לאנשים לא לאהוב אותה.

ואם להיות כנים, עולם הפופ היום לא בנוי על זה שכולם יאהבו אותך? 

אדמס הוכיח כבר שהוא יכול לעשות קאבר לשיר ולגרום לזה להרגיש כאילו הוא כתב את השיר. שתי דוגמאות מצויינות הן When The Stars Go Blue, קלאסיקת קאנטרי שקיבלה מאדמס טיפול עדין ורגיש, ו-Wonderwall המיתולוגי של אואזיס. בואו נסכים שכדי לעשות קאבר לאחד השירים הכי פופולאריים שאי פעם היו דורש ביצים בגודל של בת יענה. אבל שאדמס לקח את השיר הזה ועשה אותו שלו לגמרי, בלי לפגוע במקור. הגירסא של אדמס לשיר הזה טעונה בכל כך הרבה רגש והיא מופשטת מכל הפקה מתוחכמת, עירומה ופוגעת. הקאבר הזה היה עד כדי כך טוב, עד שנואל גלאגר בכבודו ובעצמו מבצע וריאציה שלו בהופעות במסגרת ההרכב הנוכחי שלו. זה חתיכת כבוד. 

וזה מחזיר אותי לנושא לשמו התכנסנו - אם אדמס באמת היה רוצה הוא היה יכול לקחת את 1989 ולעשות ממנו קציצות. הוא היה יכול לנסוך עליו ממגע הקסם שלו ולתת לו לעוף גם בלי ההפקה הנוצצת והסינתטית משהו של סוויפט. אבל אני מניחה שבשביל זה לשירים היה צריך להיות קצת עומק, משהו שאדמס יכול היה לשחק איתו ולהתחבר אליו באמת. אבל אין, ולכן עם כל העצב שבדבר, הגירסא של אדמס לסוויפט, בעיני, היא קריוקי ולא קאבר. כנראה שזה הטוב ביותר שהוא יכול היה לעשות עם מה שהיה בפניו. 

בואו נגיד שהייתי לגמרי מעדיפה לכתוב לכם ביקורת על חומר חדש של ראין אדמס מאשר לדון בעומק (או החוסר בו) בשירים של טיילור סוויפט אבל לפעמים קורה שאני שומעת משהו שמעורר בי רגשות כל כך עזים וכל כך הרבה כעס לא מוסבר שאני פשוט חייבת לתת לו להשתחרר. וזה מה שזה. 

לפעמים כל מה שצריך זה קצת רעש

שני הרכבים שחורכים את הפלייליסט שלי לאחרונה חולקים הרבה דברים במשותף מבחינה סגנונית - שניהם דיי רועשים כמו שאני אוהבת אבל אני חושבת שמה שמייחד אותם ביחס לדברים אחרים שעברו אצלי באוזן לאחרונה זה שהם לא נשמעים "מופקים" מדי, זאת אומרת שהם נשמעים שאנשים מנגנים שם ושלא יצרו את הכל על מחשבים. זה התחדד אצלי עוד יותר אחרי שצפיתי שוב בסרט התיעודי הנהדר של דייב גרוהל "סאונד סיטי" שעליו כבר כתבתי כאן. 

ווידוי קטן - מוזיקת הספונג'ה שלי היא מה שמתנגן כרגע ב-MTV2 וזו הדרך בה אני מכירה את רוב המוזיקה החדשה שלי לאחרונה. קרה לא פעם שרצתי מהצד השני של הבית לנייד להריץ חיפוש בשזאם (יש כזו מילה? לשאזם?) על שיר רנדומלי שתופס לי את האוזן. וזה עונג לא קטן לעמוד באמצע הסלון כשרייג' צורחים ברקע ולהרגיש כאילו חזרתי אי אילו שנים אחורה לאחת המסיבות של הליין האלטרנטיבי. 

או אולי רק אני ככה? 

ככה הכרתי את ההרכב We Are The Ocean, להקה בריטית שמסתבר שכבר שחררה שלושה אלבומים והסינגלים החדשים שמתרוצצים ב-M2 מגיעים מהאלבום הרביעי שלהם, Ark. בחפירה קצת אחורה גיליתי שהם היו בשלושת האלבומים הקודמים מין להקת אימו-פאנק גנרית, מהסוג שיש מצב שהייתי מחבבת אבל לא משהו מיוחד מדי. ואז הם זרקו את הסולן שלהם ונשארו רביעיה, ומבחינה סגנונית אני חושבת שזה עשה להם יותר טוב. יש פה עדיין קצת שאריות אימו-פאנק אבל הם הלכו למחוזות יותר כבדים ומורכבים מאשר הרדידות היחסית שהיתה שם קודם, יותר רוק כבד ובלוז.

We Are The Ocean (תמונה מפה)

אני מכורה קשות לשיר Good For You שלהם, ממש לא אימו-פאנק. תחשבו Black Keys פוגשים את הארקטיק מאנקיז של האלבום האחרון AM עם קצת פ'אנק. וזה פשוט נהדר. מתחיל פ'אנקי וחלקלק ומסיים עם חתיכת המראה. וזה אחד השירים הסקסיים ששמעתי לאחרונה. כבר מספיק כדי לתת לו השמעה. 

ההרכב השני, גם בריטי, הוא בסה"כ צמד - Royal Blood. הסינגל שלהם Little Monster לא חדש, הוא יצא בתחילת השנה שעברה אבל משום מה רק עכשיו הוא נכנס אצלי לרוטציה כבדה. כנראה בגלל הסטייט אוף מיינד הנוכחי שלי.

Royal Blood (תמונה מפה)

הוא מייצג את רוח האלבום שמורכבת בעיקר מגאראז' מאוד מלוכלך ולא מלוטש. אפילו שהנושא של השיר דיי לא עמוק ומזכיר קצת את שגעת הערפדים-אנשי זאב שהתרוצצה פה בימי טרילוגיית Twilight (לא משהו שחיבבתי יותר מדי), אני אוהבת יותר מדי את הווייב שלהם כדי להתחיל ולהתקטנן. 

חמישה שירים שאהבתי לאחרונה (Vol 9)

שוב עובר יותר מדי זמן בין פוסטים. אני עסוקה מדי בענייני יומיום והכתיבה תופסת מקום קטן יותר ויותר. אני לא יכולה להגיד שאני מרוצה מזה אבל אני כל פעם מבטיחה לעצמי שמעכשיו אני חוזרת לזה. מעכשיו אני אהיה ילדה טובה ואכתוב את כל הרעיונות שמסתובבים לי בראש אבל אני אסלח לעצמי גם אם אני לא אצליח לעמוד בזה ואצליח להרים את הראש רק מדי פעם כדי להגיד שאני עדיין חיה.  מקווה שגם אתם. 

אז היה לי שטף אדיר של מוזיקה חדשה לאחרונה. אחרי שלא שמעתי את הרדיו שאני אוהבת במשך יותר מדי זמן חזרתי להאזין ל-Xfm ויש שם מוזיקה נהדרת עכשיו. כדאי להעביר שם סיבוב שמיעה אם מתחשק לכם. 

אז בלי יותר מדי הקדמות נוספות, נצלול ישר למוזיקה. בשביל זה אנחנו פה לא?

1. The Mowgli's - San Francisco

שיר כל כך שמח ומלא חיים, מזמן לא שמעתי משהו שגרם לי לרצות לרקוד כל כך כמו זה. להקת אלט-רוק קליפורנית ומרגיש שהם מביאים לשיר הקייצי הזה את השמש והגלים של חוף וניס. 

2. Catfish and The Bottlemen - Homesick

חשבתי שככל שאני אתבגר אני אוהב פחות ופחות את המוזיקה שאהבתי בתור מתבגרת, פחות רעש ויותר מוזיקה של "מבוגרים" כמו שהגדרתי אותה פעם. ממש דמיינתי את עצמי באימה יושבת ומתענגת על "מתוק מאז" בהגשתו של דן כנר. אני מניחה שטעיתי כי ההעדפות המוזיקליות שלי נשארו פחות או יותר אותו דבר ואפילו הלכו לכיוון הכבד יותר לפרקים (למרות שאני עדיין מגדירה את הטעם המוזיקלי שלי כאקלקטי להחריד). אז השיר הזה נכנס לקטגוריה של להקות הפאנק רוק שלקחו קצת מכל מי שהיה לפניהם ועשו מישמש חינני - קצת Feeder, קצת Kooks והרבה סטייל שהופך אותם אולי לחצי גנריים מוזיקלית, אבל רק חצי. 

3. Jamie T - Don't You Find

סינגר-סונגרייטר וולשי שהתחיל את דרכו כבחור צעיר עם מבטא כבד שנשמע קצת כמו אלכס טרנר מהארקטיק מאנקיז אבל אחרי כמה שנים התפתח לפאזה יותר מהורהרת ושקטה, גרובית יותר וסקסית מאוד. העיבודים עדיין לא סבוכים מדי אבל הוא יותר "מופק" ומהוקצע (מה שמאפיין את רוב המוזיקה היום). זה לא גורע מהיופי של המוזיקה שלו.

4. Florence + The Machine - Ship To Wreck

השיר הזה כבר רץ תקופה בגלגל"צ וזה לא מפתיע אותי. זה אחד השירים הקליטים יותר באלבום החדש של פלורנס וולש. עם זאת זה לא הופך אותו לגנרי בשום צורה. כי פלורנס אף פעם לא באמת היתה מהעולם הזה, או היתה בת עשרים ממוצעת. הנשמה שלה זקנה, כאילו חיה בה צועניה בת מאה, שמפזרת את הוודו המהפנט שלה דרך מוזיקה פופולארית. אם מסתכלים על זה, החל מ-the Drumming Song דרך Spectrum ועד האלבום הנוכחי פלורנס התפתחה ועם ההצלחה לא רק שלא התקלקלה אלא קיבלה חופש אמיתי להיות בדיוק מי שהיא, בלי מסכות או העמדות פנים, בלי צורך לשחק את המשחק הסלבריטאי. היא מסקרנת, מסתורית, אניגמה. אי אפשר אף פעם לדעת מה היא חושבת או למה האלבום הבא שלה יחשוף אותנו כמאזינים אבל בין אם נאהב או נשנא, לא נוכל להתעלם. זה יגרום לנו להרגיש, ולרגע לא יהיה מוזיקת רקע. 

5. Paolo Nutini - Iron Sky

כששמעתי את השיר הזה בפעם הראשונה לא היו לי מילים, אלו היו 6 ומשהו דקות של "וואו". אני לא יכולה לחשוב על דרך מושלמת יותר לסיים את החמישייה הזו מאשר עם השיר הזה. יש בו כל כך הרבה כוח וכל כך הרבה רגש ומעבר לזה פשוט תקשיבו, כל מילה שאני אגיד תגרע מהיופי שלו. 

אני בהחלט מקווה שהפעם הבאה תהיה קרובה יותר... fingers crossed