המרחב המוגן

אז הנה אנחנו שוב פה, בימים מלחיצים ולא פשוטים. לרובנו כבר יצא לשמוע אזעקה אחת לפחות ולמהר ולאסוף את עצמנו לממ"ד, למקלט או לחדר המדרגות (ואולי גם להכיר את השכנים), אבל כל הרצון הטוב לא יכול להוריד את המועקה הקטנה (או הגדולה) בגרון שאנחנו חיים בחוסר ביטחון. אפילו אם ביומיום אנחנו לא מרגישים את זה, והכל נראה לנו נורמלי, אין לנו באמת "נורמלי" במדינה הזו. דווקא ה"לא נורמלי" הוא ה"נורמלי" שלנו וכולנו דיי בסדר עם זה. עד לשבועות כאלו שה"לא נורמלי" הוא הדבר היחיד שרואים ומרגישים וזה מלחיץ. 

אז מנסים להתמודד. מעבר למשפחה שלי והבית שלי שהם המקום הבטוח שלי להתנחם בו ולשאוב ממנו כוח, המוזיקה היא המרחב המוגן שלי. כי אני יכולה לשכוח מכל מה שקורה סביבי ופשוט לשקוע בה, בלי צורך להגיד משהו או לתת משהו מעצמי. זה לגמרי הדבר שאני צריכה בשביל הנפש שלי כדי להרגע ולחשוב שהכל בסדר, אפילו אם רק לשעה. 

המוזיקה שנמצאת במקום הבטוח הזה היא לא משהו קבוע, ותלויה מאוד בסטייט אוף מיינד שלי ובמה שנוגע בי באותה תקופה, לפעמים זה אלבום מתחילתו עד סופו ולפעמים זה בליל של שירים בלי קשר ברור מדי ביניהם. כי במרחב המוגן שלי אני יכולה להתפרק לגרמים ולהיבנות שוב, בלי שיפוטיות, בלי ביקורת, ובלי מילים. 

אלו (יחד עם חדר המדרגות) היו המקומות הבטוחים שלי השבוע. מה היו שלכם?

מפה ומשם

אז אם יש לך כמה דברים לא ממש קשורים להגיד בלי צורך לכתוב פוסט שלם על כל אחד, כותבים פוסט תחת הקטגוריה "שונות"...

אד שירין, סם סמית', לאנה דל ריי

1. 
באמת שרציתי לאהוב את השירים החדשים של לאנה דל ריי, אפילו ממש ממש השתדלתי לשבת ולהאזין שוב ושוב, כדי שלא אגיד שאני שופטת מהר מדי. אבל האוזן שלי מוכיחה לי שכמו תמיד, מה שלא תפס אותי ב-20 השניות הראשונות שלו, כנראה גם לא יתפוס (פרט לכמה יוצאי דופן). לאנה אהובתי, שאחראית לכמה שירים נהדרים שהסתובבו לי בראש יותר מפעם אחת נופלת בחומר החדש שלה מבחינתי בגלל מינון עודף של דרמה סינמטית, הכל גדול מהחיים, לוחץ בכוח על בלוטות הרגש, וזה מריח לי ממאמץ. הדרמה הזו היתה באלבום הראשון, ולא במינון נמוך, אבל זה הרגיש טבעי, לא מתאמץ, כאילו זה פשוט צריך להיות שם. בנוסף, אם באלבום הראשון לאנה הצליחה להתייחס לנושאים גדולים יותר כמו אהבה, סקס ומוות דרך סיפורים קטנים, פה הסיפורים הם העיקר, והם מקבלים מאפיינים היפסטריים מובהקים ("I get down to Beat poetry" ב- Brooklyn Baby - נו באמת!) וזו לא כוס התה שלי. בהמשך לפוסט הקודם שלי, אני לא חושבת שיש פה התפשרות של לאנה, לא באלבום הראשון ולא בשני, אבל פשוט לא ממש אהבתי את ההיצע שלה הפעם. זה לגיטימי, אני לא פוסלת אותה ברשימות שלי, והיא עדיין מספיק מעניינת כדי לא להנות מהמוזיקה הנהדרת מהאלבום הקודם (אף אם כי היא עצמה הפכה למעצבנת - לדוגמא בראיון שהשתמע בו שאמרה שהיא היתה רוצה למות כדי להצטרף למועדון 27 - נו באמת!!). 

נקודות אור וזכות - הסינגל הראשון West Coast שמלא באווירה קליפורנית חולמנית וממשיך ולו במעט את הקו הסגנוני של האלבום הראשון. אני מודה, לא אהבתי את המעבר בין הבתים לפזמון. יש בי משהו שלא אוהב שמשחקים לי באוזן (אלא אם זה ב-Bohemian Raphsody המופלא) אבל אני יכולה לסלוח על זה. 

2. 
צריך לדבר על סאם סמית'. איזה קול יש לו, ואיזה גרוב. השיר Money On My Mind היה אחד המרעננים שלי בימים המהבילים האחרונים שנחתו עלינו, ונדמה לי שהוא יישאר שם הקיץ. הוא מזכיר לי קצת במראה ובגישה את ג'יימס ארתור אבל הוא משהו שונה לגמרי. 

בנוסף, הוא אחראי גם לאחד מהשירים המרגשים והיפים ששמעתי לאחרונה, שמצליח להיות גם מתוק וגם לא קיטשי בעת ובעונה אחת. הביצוע הזה באולפן של Saturday Night Live יפה באופן מיוחד.

3.
אד שירין היה אחד מהמוזיקאים הצעירים האהובים עלי בשנתיים האחרונות בגלל הגישה המאוד חשופה רגשית שלו בשירים וביכולת שלו לכתוב להיטים שנשמעים הכי "ביוקר" שיש, ולהישמע עם גיטרה אחת וסמפלר אחד כמו להקה שלמה ומקהלת גוספל. אז יש לו שיר חדש וגרובי להחריד ובפזמון, במחי פלצט אחד, שירין הופך מול עינינו המשתאות לג'סטין טימברלייק. אני לא אומרת את זה לגנאי - טימברלייק הוא פופ סטאר ומכונת להיטים משומנת שיש להעריך, אבל זה מרגיש בשבילי קצת מעבר כשכזה שיר להיטי ומגניב (כן, אמרתי מגניב, תתבעו אותי) מגיע מכיוונו. כי לשירין יש גם את הקבלות כמוזיקאי אינדי אמיתי שבנה את עצמו מאפס ומהופעות ששמועת עליהן עברו מפה לאוזן, ולכן מבחינתי כשהוא כבר מוציא שיר כזה יש פה סוג של אירוע. עם כל הטימברלייקיות שיש פה, אפשר לחבר את השיר הזה בקו פחות או יותר ישיר לגרוב של You Need Me I, Don't Need You מהאלבום הראשון שלו, רק קצת יותר מהוקצע ומסיבתי, ככל הנראה בהשפעתו של פארל וויליאמס, שהיתה לו יד (וגם רגל) בהפיכתו של טימברלייק לסטאר שהוא.
עם הפוטנציאל הלהיטי שירין הוא לא בדיוק טימברלייק כשמדובר על אישיות בימתית - יש לו את הרגש והגרוב אבל הוא לא זה שירקוד מוקף ברקדניות לבושות ביקיני. בגלל זה כנראה הוחלט להחליף את שירין בקליפ בבובת פיתום סטייל רד אורבך שיוכל להתמודד עם החגיגה. גם כשרואים את שירין בקליפ הוא נראה דיי תלוש, כאילו לא ממש ברור איך הוא קשור למסיבה, מה שהופך אותו לטעמי לאפילו יותר מקסים.