The Miseducation of Lauryn Hill

החודש, לפני 15 שנה שחררה לוריין היל (חברת הפוג'יז לשעבר) את אלבום הסולו הראשון והיחיד שלה. הפוג'יז, שהוציאו את האלבום The Score והיו אחראים לחידוש המופלא ל-Killing Me Softly (שביצוע נהדר שלו מופיע בסרט Dave Chappelle's Block Party) ולשיר המדבק Ready Or Not. כשההרכב החליט לצאת לפסק זמן היה ברור שהאלבום המצופה ביותר הוא זה שתוציא היל. עם כל הכבוד לכישרון של וויקליף ז'אן ופראז מישל, היא היתה נקודת המוקד בהרכב.

לוריין היל (תמונה מפה)

אין מנוס, כשאת אישה בעולם כל כך אגרסיבי וגברי כמו סצנת ההיפ-הופ והראפ את הופכת מיידית למשהו ייחודי, דוגמת מיסי אליוט הנפלאה. לוריין היל גילמה בתוכה את החבילה המושלמת - גם ראפרית עם flow מעולה וגם זמרת סול נהדרת. התכונות האלו, יחד עם יכולת כתיבת השירים שלה הביאו אותה ליצור את אחד האלבומים שאני הכי אוהבת, The Miseducation of Lauryn Hill. האהבה שלי לאלבום הזה, שגם אחרי כל השנים האלו לא התעמעמה, מוכיחה לי שוב שמבחינתי מוזיקה טובה היא מוזיקה טובה, לא משנה מאיזה ז'אנר היא מגיעה.

בכלל, ממש מוזר לי לחשוב שעברו כל כך הרבה שנים מאז שהאלבום הזה יצא. אחרי ששמעתי אותו שוב מההתחלה עד הסוף גיליתי שמבחינתי הוא לא איבד שמץ מהרעננות שהיתה לו, הרגש עדיין נשפך שם בליטרים מכל מילה ותו, וזה הדבר שמשאיר את האלבום על-זמני - אי אפשר לשים תאריך תפוגה על רגש אמיתי.

האלבום מתחיל בהצהרה מאוד חזקה - השיר Lost Ones שמכוון ככל הנראה לוויקליף ז'אן על רקע הסכסוכים שהיו בפוג'יז לפני הפסקת הפעילות. השורה הפותחת אותו "It's funny how money change a situation" יחד עם ליין התופים שנותן את המקצב הדומיננטי והאגרסיבי, מכניסים אותנו למוד הלוחמני. הכתיבה של היל מושחזת וישירה, והיא פותחת את האלבום בלי מסכות ובלי כפפות של משי.

השיר שיצא כסינגל המוביל מהאלבום הוא Doo Wop (That Thing) שהתאפיין באווירת אולד-סקול אר'נ'בי מאוד כייפית. עם כל הכיף, לוריין לא חוסכת במילים ביקורתיות על התרבות האפרו-אמריקאית שהתפתחה עם השנים בארה"ב. עם שורות שמכוונות גם לנשים וגם לגברים כמו:

"It's silly when girls sell their souls because it's in/ Look at where you be in hair weaves like Europeans/ fake nails done by Koreans"

"The second verse is dedicated to the men/ more concerned with his rims and his Timbs than his women/ him and his men come in the club like hooligans/ don't care who they offend"

גם הקליפ של השיר משקף את ההבדלים בין מה שיש היום למה שהיה אז דרך הופעה של היל בשתי מסיבות רחוב במקביל, אחת בסבנטיז ואחת בניינטיז.

הכוכב האמיתי באלבום הזה, וזה השיר שגם גרם לי להאזין לאלבום אחרי שלא נגעתי בו המון זמן הוא Ex-Factor. שיר איטי, גרובי ועצוב, היל חושפת את עצמה רגשית עד לעצמות, והוא עוסק בקשר זוגי שלא עבד, הרצון לקבל תמורה רגשית ממישהו שהשקענו בו את עצמנו והרגשות שלנו שלא מתממשת, והצורך לשחרר את עצמנו ממנו.

"I keep letting you back in
How can I explain myself
As painful as this thing has been
I just can't be with no one else
See I know what we got to do
You let go and I'll let go too
'Cause no one's hurt me more than you
And no one ever will

No matter how I think we grow
You always seem to let me know
It ain't workin'
It ain't workin'
And when I try to walk away
You'd hurt yourself to make me stay
This is crazy"

אחרי האלבום הזה, היל ככל הנראה מחוסר יכולת להתמודד עם ההצלחה המטורפת שנחתה עליה שמרה פחות או יותר על דממה מבחינה יצירתית, היא לא הוציאה מאז חומר חדש ואני לא יכולה שלא להצר על כך. יש להיל יכולות כתיבת שירים שהגדירו את הקול הנשי שלה בעולם ההיפ-הופ והאר'נ'בי בצורה כל כך חדה וברורה שאף אחד לא היה יכול לערער עליו. בזמנו היא הפכה להיות כוח שיש להכיר בקיומו מבחינה מוזיקלית והיא עדיין משמשת כנקודת ייחוס לזמרות צעירות, וכנראה שגם עם כל הצרות שנחתו עליה לאחרונה (מרצה מאסר של 3 חודשים בפועל על העלמת מס) היא תמשיך להיות אייקון מוזיקלי נשי שאין עליו עוררין, והאלבום הזה נותן את כל הסיבות לכך.

Impossible

אם עקבתם אחרי הפוסטים בבלוג, דיברתי בכמה מהם על תוכניות ריאליטי מוזיקליות, ועל ההשפעה שלהן על תצורת הכוכבים הנוכחית בביצת הסלבס וכן על המפה המוזיקלית והאקלים היצירתי שלו הם גורמים. אם לדבר כרגע על התוכניות החו"ליות בלבד (ארה"ב ובריטניה), עם כל הבעייתיות שהתוכניות האלו יוצרות מבחינת יכולתם של אמנים לפרוץ לשוק המוזיקה, הן יכולות לבצע החייאה של שירים ישנים כמו חדשים, דווקא בזכות פורמט הקאברים.

טיבו של אדם שמשתתף בתוכנית ריאליטי מוזיקלית (אמריקן איידול, The Voice, The X Factor וכו') יקום וייפול על יכולתו לקחת שיר שהוקצה לו ולהפוך אותו למשהו חדש או לתת לו טוויסט שהוא לגמרי שלו, ולהמנע ממלכודת הקריוקי (כמו שסיימון קאוול אוהב לקרוא לזה). ככה דיוויד קוק (זוכה העונה השביעית של אמריקן איידול) הצליח לכבוש את הקהל האמריקאי למרות שהוא לא בן 15 ואין לו גומות חן מתקתקות. הוא מוזיקאי שנתן את הטוויסט שלו לכל שיר שהוא ביצע בתוכנית במהלך העונה וזה היה מה שהביא אותו לזכות בה. אחד הביצועים הזכורים שלו היה ל-Eleanor Rigby של הביטלס, בו הוא פשוט לקח שיר של הביטלס ונתן לו כנפיים.

אז לא הכול רע בממלכת הריאליטי.  

עכשיו, בואו נדבר על השיר Impossible של שונטל (Shontelle) - שיר R&B מהזן הגנרי, בלדה שמנסה לקחת קצת ממריה וקצת מוויטני, אבל לא באמת מתעופפת לגבהים של הצמרות ששונטל מנסה להיתלות בהן. במקרה הזה האגוז המשובח שהוא Impossible ניתן לבחורה שאין לה באמת את השיניים להתמודד איתו. אני לא אומרת מילה רעה על היכולות הווקאליות של שונטל, אבל ה-phrasing לוקה בחסר, העיבוד פופי מתקתק וחסר ייחוד, וחסרים הדברים שהכי חשובים לבלדה - דרמה ורגש. יש פה משהו חלול מדי.

אם נסתכל על השיר הזה מבחינה אובייקטיבית זה שיר פופ מצויין - המילים משלבות בצורה מאוזנת בין שברון לב לתקווה, והן דורשות שיתנו להן את היחס המגיע להן, המלודיה מאפשרת מספיק מקום לברייקים דרמטיים, ולהכנסת כל הרגש בעולם, אבל זה פשוט לא נמצא בגירסא המקורית, וזה מאוד חבל. אבל אז הגיעה האקס פקטור, תוכנית הכשרונות שיצר סיימון קאוול, גם בגרסתה הבריטית וגם באמריקאית ועשתה לשיר הזה את הצדק שמגיע לו.

נתחיל במה שקרה בגירסא האמריקאית בעונתה השניה - להקת הבנות Fifth Harmony, שהורכבה ע"י ההפקה מחמש בחורות בגילאי העשרה שהגיעו כסולניות, היתה אחת ההברקות של קאוול, בדומה לאיך שנבנתה להקת הבנים הסופר-דופר-היפר-מצליחה One Direction בגירסא הבריטית של התוכנית. באודישן הראשון שלהן כלהקה הן ביצעו את השיר Impossible, אבל הן נתנו לו גירסא שונה מהמקור - המלודיה נשארה אותה אחת אבל היא פתאום משנית למילים, שפתאום מופיעות במרכז, יש שם את הרגש הנכון, ואת התווים הגדולים במקומות שהם צריכים להיות בהם. זה הופך להיות משיר שהייתי מדלגת עליו ברדיו לשיר שגורם לי לעצור ולהקשיב.

ועכשיו לגראנד פינאלה - הגירסא הבריטית של האקס פקטור גילתה לעולם את ג'יימס ארתור, בחור בריטי טיפוסי וגמלוני-משהו שמצא מפלט במוזיקה כדי להתמודד עם הגירושין הקשים שההורים שלו עברו. כבר באודישן ההיסטרי שלו היה אפשר לראות שיש לנו פה עסק עם מישהו שלא עובד לפי ה-Cookie cutter של הזמרים הצעירים שפעילים היום. היה בו משהו מקורי ומיוחד שגרם אפילו לגארי בארלו הרהוט לאבד את הקוהרנטיות. השיר שארתור ביצע בגמר העונה, והוא גם זה שהביא לו את הזכייה בה הוא אותו Impossible. יש משהו בבחורים ששרים שירים שהושרו במקור על ידי נשים שגורם לך לאהוב אותם אפילו יותר, כי כשגבר מתפרק וחושף את הקרביים הרגשיים שלו על הבמה יש בזה משהו הרבה יותר חזק, לפחות בשבילי. אתם בטח מכירים את הביצוע הזה אם שמעתם גלגל"צ בשבועות האחרונים. העיבוד המוזיקלי עושה לשיר את כל הצדק לו הוא ראוי, מתחיל איטי ושקט אבל ההגשה של ארתור נותנת לו עוצמה ודוחפת אותו במנועי סילון של רגש להיות כל מה שהוא אמור להיות. ארתור מצליח לסחוט את השיר הזה עד הטיפה האחרונה, ותכלס? לדעתי בביצוע הזה השיר מקבל את הטיפול הכי טוב שהוא קיבל עד היום.במיוחד עם הברייק המטורף ב-02:50 וכל מה שבא אחריו.

אז מה כל זה לימד אותי? דבר ראשון, שגם בריאליטי מוזיקלי, אם אתה רואה שיש לך ביד זמר שמה שהוא עושה עד עכשיו עובד, אל תיגע בו יותר מדי. ודבר שני, שגם השירים הכי טובים צריכים מישהו שיבצע אותם כראוי, ועל ההתכוונות והרגש הזה קם ונופל כל קאבר.

The Kings have Returned

אומרים שאסור לערבב עסקים עם משפחה, מסיבות מאוד ברורות - אם משהו נדפק אז הוא נדפק קשות, ולפעמים גם באופן בלתי הפיך. שלא לדבר על כך שיכולים להאמר דברים שיהפכו את הקשר המשפחתי האמיץ לערמה מדממת של עלבונות שלאו דווקא היו נאמרים למישהו שלא חולק איתנו את רוב ההיסטוריה המשותפת.

עם ההקדמה המשפחתית הזו אני מגיעה לדבר על מושאי הפוסט להיום - Kings of Leon. הם תמיד היו תופעה מעניינת בנוף הרוקנ'רול - שלושה אחים (כיילב הסולן, נית'ן המתופף וג'ראד הבסיסט) ובן דוד (מת'יו הגיטריסט) שיצרו רוק אגרסיבי עם מאפיינים דרומיים מובהקים כיאה למוצאם מטנסי, ואומצו בחוזקה ע"י מבקרי המוזיקה והקהל הבריטיים אבל באופן אירוני לא זכו לאותה הכרה בארה"ב.

בואו נודה בכך, בתחילת הדרך האחים ובן הדוד למשפחת פולוויל (Followill) נראו כמו קריקטורות מהלכות של כוכבי רוק מהסבנטיז, כולל הג'ינסים הקרועים בגזרה מתרחבת והשיער הארוך שלא נראה כמו משהו שראו באותה תקופה בסצינת המוזיקה, והם היו יחודיים מן הסתם גם בקנה המידה המצומצם של העיירה בה הם גדלו בטנסי. בראיון שנתן הסולן, כיילב פולוויל למגזין Q (גיליון 289) הוא עונה לשאלה בנוגע למראה של הלהקה בצורה מאוד פשוטה ואמיתית בעיני:

"We were recognized as the queers with the tight pants on... Even before I was in a band I never wanted to be just like a normal person; I didn't want to walk around and fit in"

לשיפוטכם, תמונה של "אז" מול "היום".

תמונה מפה

תמונה מפה

המוזיקה תמיד היתה מחוספסת ושבורה, השירה באלבומים הראשונים היתה בעיקר מלמולים של כיילב על המון מוזיקה רועשת אך מלודית שהיתה סביבו, והופתעתי מאוד לגלות באותו הראיון שהשירה הזו שלו היתה בכוונה תחילה:

"When I knew that the record label like the song I made sure I fucked it up vocally so they couldn't make a hit out of it... California Waiting was a hit, I made them letme go back and re-record it and I fucked up the vocals bad on purpose... I went back and made sure our success couldn't be immediate. I was so scared and insecure"

כשחושבים על זה, יש פה משהו מרענן מאוד - מישהו שיודע לכתוב שירים קליטים שיש להם פוטנציאל להפוך ללהיטים מכשיל את עצמו ואת הלהקה המשפחתית שלו בכוונה רק בגלל הפחד מהצלחה והפחד מהחשיפה המטורפת שתגיע איתה. אכן, בשיר California Waiting מהאלבום הראשון Youth & Young Manhood אי אפשר להבין מילה ממה שפולוויל ממלמל שם.

ואפשר לראות את השירה המלמולית הזו גם בשיר המעולה Four Kicks מהאלבום השני Aha Shake Heartbreak. לפחות השיר הזה מתהדר בקליפ מגניב. 

האלבום הבא Because Of The Times כבר הציג את הלהקה בצורה יותר בוגרת. המוזיקה הפכה להיות פחות כיאוטית ויותר איטית ורצינית. מבחינתי זה האלבום הכי "דרומי" והכי טוב שהלהקה הוציאה, רק משום שיש בו storytelling הרבה יותר מורכב ממה שהיה בשני האלבומים שקדמו לו. בנוסף, התדמית של הלהקה התחילה להשתנות - השיער התקצר והזקנים גולחו ברובם (תודה לאל). גם המילים שכיילב שר הפכו להיות ממשיות מול המלמולים באלבומים הראשונים. בחרתי כשיר מייצג ממנו את Knocked Up שגם פותח את האלבום והוא האהוב עלי בו. 

ונראה שכל מה שעברנו עד עכשיו היתה הכנה לאלבום Only By The Night. אם תשאלו אותי הוא היה הכרחי להתפתחות של הלהקה מבחינה מוזיקלית - הוא הלהיטי והקליט מבין האלבומים של הלהקה, והוא זה שהפך אותם ל-household name בארה"ב, מה שלא היה להם עד אז. האלבום כלל שירים טובים, ואפילו נהדרים. אבל הוא עורר סביבו אנטגוניזם מהקהל הגרעיני של הלהקה, זה שליווה אותם מהאלבום הראשון. מבחינתם זו היתה התמסחרות, וויתור על מה שהפך אותם למיוחדים בים הלהקות שפועל שם בחוץ. אני חייבת להודות שעם כל הסנוביזם המוזיקלי שלי והרדיפה שלי אחרי החדש, המיוחד והלא מוכר, אני בזה לתופעה של "לשנוא משהו שאהבתי רק כי כולם אוהבים אותו עכשיו". רק הייתי צריכה להוציא את זה מהמערכת.
באלבום הזה הלהקה הוכיחה שהיא יכולה לכתוב המנוני רוק קליטים וחלקים שימלאו אצטדיונים וזכתה להצלחה בינלאומית מסחררת - במיוחד עם הסינגלים Sex On Fire ו-Use Somebody שקיבעו את המעמד החדש שלהם כאלילי רוקנ'רול, ואלוהים אדירים, איזה פזמון אפי ומשובח היה ל-Use Somebody.

זו היתה נקודת מפנה אישית ומקצועית בשביל הלהקה, יש את התקופה שלפני האלבום הזה והתקופה שלאחריו. הלהקה החלה בגל של סיבובי הופעות, קידומי מכירות ובאופן כללי מצב של כוכבות על שאף אחד מחברי המשפחה לא היה לגמרי מוכן אליה, למרות ההצלחה שלה הם זכו בבריטניה. כשאתה מצליח בארה"ב ההצלחה היא הרבה יותר גדולה והרבה יותר אינטנסיבית, וזה כנראה השפיע מאוד על היחסים בתוך הלהקה ובאופן ספציפי על כיילב. במהלך סיבוב ההופעות שליווה את יציאת האלבום האחרון שלהם Come Around Sundown הוא החליט לנטוש את הבמה באמצע הופעה, ככל הנראה תחת השפעה כבדה של סמים ו/או אלכוהול (מנהג שלא היה זר לו כלל) וגרם כך לביטול שאר ההופעות של הלהקה בארה"ב, והביא את הלהקה לצאת לפסק זמן. הכל כנראה היה יותר מדי בשבילו (זוכרים את הציטוט על ההצלחה?). 

מהאלבום הזה לא יצאו ממש להיטים, הוא היה מין אלבום ביניים, שהלהקה כתבה כדי לנסות ולהתחמק מההצלחה המטאורית שנפלה עליהם. אחד השירים הזכורים ממנו הוא Pyro. בקליפ של השיר הזה הלהקה יושבת ומנגנת בבר, כאילו רקע למה שקורה שם סביבם. זו היתה סוג של קריצה למקום הפשוט אליו הלהקה רוצה לחזור.

ועכשיו הלהקה חוזרת לעבוד יחד, כי במשפחה blood is thicker than water. גם כשעושים עסקים עם בני משפחה, בסופו של דבר, עם כל הדברים שנדפקים קשות, ועם האינסטינקט הרצחני שיכול להתלוות לזה אתם עדיין קשורים. ובמקרה הזה לא נראה לי שהיתה למשפחה הזו ברירה אלא להמשיך ליצור יחד. הסינגל Supersoaker שיצא מתוך האלבום המתקרב, Mechanical Bull (שוב שם אלבום בעל 5 הברות, אבל הרבה פחות מעורר מחשבה) מחזיר אותנו לתקופה של האלבומים הראשונים, בסגנון המחוספס יותר שהיה חסר באלבום Only By The Night אבל שומר בפזמון שלו את הקליטות שהם קיבלו עם השנים.

אני מאוד אוהבת את השיר הזה. ההרגשה היא כאילו חזרנו מהאצטדיונים לרוק הדרומי הכייפי והאגרסיבי שאפיין אותם בתחילת הדרך, גם אם הוא עכשיו יותר מהוקצע (אי אפשר להמנע ממה שהניסיון נותן לך). הדינמיקה בתוך הלהקה מרגישה שוב טבעית ומשפחתית, ונראה שהכיף והתשוקה לעשות מוזיקה חזרו למשפחת פולוויל. בראיון שנתנו כיילב וניית'ן פולוויל לתחנת רדיו בריטית הם הודו שאחרי התקופה הארוכה שהם היו מחוץ ללופ של הקלטות-הופעות ממנו הם לא יצאו במשך תקופה מאוד ארוכה, הם ממש נהנו לחזור לאולפן ולהשתטות ואז ללכת להקליט שירים חדשים עם כל האנרגיות החדשות האלו.

האמת היא שלדעתי התהליך הזה של ההצלחה ואז החזרה למקורות היה צריך להתרחש. כי כל אמן צריך לדעת בתוך ההגדרה שלו מה הוא רוצה לעשות ומה הוא לא רוצה, ואיזה קהל הוא רוצה שיהיה לו. אולי באלבום Only By The Night הלהקה איבדה חלק מהקהל המקורי שהיה לה ואיכזבה את עצמה מבחינה אמנותית, אבל לדעתי ההצלחה המטורפת הזו לימדה אותם כמה שיעורים חשובים על דרכי התמודדות ונתנה להם כוח חדש ורענן למנועים היצירתיים.