כשעבדתי בחנות דיסקים לפני שהתגייסתי, משה הבוס שלי אמר לי פעם שהשמחה היחידה האמיתית שקיימת בבני אדם, בעיקר בישראל, היא שמחה לאיד. אני לא בטוחה שאני מסכימה איתו אבל בואו נגיד שהרבה מקרים שחוויתי ושראיתי מהצד לא עשו הרבה כדי לסתור אותו. ולמה אני מספרת לכם את זה? כי כל פעם שלהקת בנים מצליחה מאבדת חבר, חוץ מזה שמלאך מאבד את הכנפיים שלו וקבוצת מעריצות מאבדות את מיתרי הקול, יש ציפייה קולקטיבית של הקהל והמבקרים למה שהוא יעשה עכשיו. ורוב הפעמים הציפייה הקולקטיבית היא לכישלון או לפחות למבוכה.
המקרה הזה לא היה שונה כשרובי וויליאמס נטש את טייק ד'את. מההתחלה הוא היה הבחור הבעייתי, שיצא והשתכר ועשה סמים עם האחים גלאגר והיה האנטיתזה למה שצריך להיות חבר בלהקת בנים. והאמת היא שכשאני חושבת על זה וויליאמס לא היה ממש בנוי ללהקת בנים שמנוהלת על ידי דיקטטור בלונדיני בשם גארי בארלו. הוא היה דעתן ועצמאי מדי, ובואו נודה בכך, פרוע מדי כדי להיות ייצוגי באישזהו יקום.
אבל בואו ניזכר בכמה מהרגעים הנחמדים שהיו לוויליאמס בטייק ד'את עם השיר Everything Changes, שנכתב אמנם (כמו כל שאר שירי הלהקה) ע"י בארלו אבל וויליאמס מככב בו כווקאליסט המוביל, במקומו של בארלו. זה אחד השירים המהנים ביותר של טייק ד'את, מה שמוכיח שאולי בארלו יודע לכתוב המנוני פופ מושלמים, אבל מבחינת הגשה יש לו הרבה מה ללמוד מוויליאמס. והאמת אפשר לראות את זה מתבטא היטב במקום בו נמצאת קריירת הסולו של וויליאמס מול המקום בו נמצאת זו של בארלו (אם מישהו ראה אותה הוא מוזמן ליצור קשר עם משטרת אנגליה).
הסכסוך המתוקשר בין וויליאמס לבארלו הסתיים בסולחה גדולה ב-2010 שהניבה דואט "איפה טעינו" בשם Shame שהיה מלא הומור עצמי ועורר געגוע לימים שהיו כותבים מוזיקת פופ ישירה שהיתה פשוט קליטה וטובה בלי יותר מדי התחכמויות. הדואט הזה היה הפתיח לאיחוד היסטורי כמעט של טייק ד'את, על כל חבריה המקוריים (אפילו אלו שאף פעם לא קיבלו סולו!) שהיה אירוע לא פחות ממכונן למוזיקת הפופ הבריטית עם אלבום חדש של החמישייה ואפילו סיבוב הופעות סולד אאוט שמראה שהמעריצות שהתבגרו שמרו להם מקום חם בלב. זה מוכיח שלנוסטלגיה יש כוח שאי אפשר להמעיט בחשיבותו, במיוחד כשהמוזיקה הזו מזכירה לנו דברים יפים ותקופות כייפיות - איך אפשר לשכוח, לדוגמא, את הנוסטלגיה המתוקה שהתלוותה להופעה של הספייס גירלז בטקס הסיום של האולימפיאדה האחרונה בלונדון?
אז אמנם קריירת הסולו של וויליאמס ידעה עליות ומורדות אבל אפשר להגיד שהיא אחת מהמרשימות שידע יוצא להקת בנים, כמובן אחרי ג'ורג' מייקל. לא סתם וויליאמס בחר כסינגל הראשון שלו לחדש דווקא את Freedom של מייקל. אפשר להתווכח על איכות הקאבר (לא משהו בכלל לטעמי) אבל יותר מהכול, זו היתה הצהרה בפני כולם שמעכשיו הוא הבוס של עצמו. בדיוק כמו מייקל, שכתב את השיר כסמל להתנתקות שלו מסוני לאחר אלבום הסולו הראשון שלו. בנוסף, בחידוש הזה וויליאמס התווה לעצמו קבל עם ובריטניה את המסלול בו הוא רוצה לצעוד כאמן סולו, כאשר הוא בוחר באילנות מאוד גבוהים להיתלות בהם. במקרה הזה לוויליאמס השחצן מטבעו היה הרבה מה להוכיח והרבה מה להפסיד. למזלו הוא התחבר למוזיקאי וכותב השירים גאי צ'יימברס והצמד ניפק שירי פופ קליטים, נוצצים וחצופים שהפכו את וויליאמס לכוכב שהוא היום.
אז לכבוד השירים האלו ולכבוד העובדה שוויליאמס סיים עכשיו סיבוב הופעות מאוד מוצלח באיצטדיונים בבריטניה, החלטתי שהגיע הזמן למנות את חמשת השירים שאני הכי אוהבת שלו. אני מאוד מכבדת את וויליאמס על מה שהוא עשה עם הקריירה שלו מהרגע שהוא עזב את טייק ד'את. אני חושבת שגם את הדברים היותר מוזרים שהוא הוציא לא הצלחתי שלא לאהוב. אכן, יש לי פינה מאוד חמה בלב בשבילו, ובשביל הזיק המטורף הזה שיש לו בעיניים.
1. Let Me Entertain You
זה שיר שוויליאמס פותח איתו כמעט את כל ההופעות שלו ולא סתם - הוא מגדיר באופן מושלם את מה שהוא מגיע לעשות. בקליפ הוא מגלם פארודיה על כוכב גלאם-רוק סטייל KISS ומפגין את שפע ההומר העצמי בו הוא ניחן. זו היתה יריית הפתיחה לשחרור האישיות הבימתית הכריזמתית שלו.
2. No Regrets
השיר הופיע באלבום השני ששחרר וויליאמס I've Been Expecting You בו הוא ניסה לאמץ לוק וגישה ג'יימס בונד-ית (אפשר לראות את זה גם בסינגל הבכורה מהאלבום Millennium). השיר הזה הוא מין closure מריר ליחסים שלו עם להקת האם, סגירת מעגל שאומרת שהוא לא מתחרט על שום דבר שהיה ומסתכל לעתיד שמצפה לו. בשיר הזה נחמד היה מאוד למצוא קולות רקע שתורמים ניל טננט מהפט שופ בויז וניל האנון מה-Divine Comedy.
3. Feel
הסינגל הראשון שיצא מהאלבום Escapology - האלבום הזה הוא אחד הטובים והקיצוניים שוויליאמס שחרר ויש בו כמה מהשירים הטובים ביותר שהצמד וויליאמס-צ'יימברס כתב. האלבום כולו מדבר על תחושת הניכור והפראנויה שמגיעה עם המעמד של הסופרסטאר. השיר הזה ספציפית הוא מאוד מילולי, יש פה רצון נואש להרגיש משהו, לצאת מקהות החושים שמגיעה עם הפרסום.
4. Come Undone
השיר הזה הוא האהוב עלי של וויליאמס רק בגלל התעוזה שיש בו. השיר, (גם הוא מ-Escapology) סוחט מוויליאמס חשיפה עצמית דיי קיצונית והסרה של המסכות מאחוריהן הוא התחבא. הוא פורט לפרטים את כל הניגודים שהוא צריך לגלם בתור הסטאר מצד אחד ובתור האדם שמאחוריו מהצד השני.
הקליפ המקורי צונזר קשות ב-MTV בשעות השידור הרגילות, אבל היה לי חשוב (והצלחתי) למצוא אותו כי הוא עובד ממש טוב בשביל השיר כדי להראות למה התכוון המשורר. אזהרה: לא לבעלי קיבה חלשה. אתם יכולים למצוא גרסא מצונזרת של הקליפ בלינק הזה.
5. Angels
ללא ספק ה-שיר של וויליאמס, ואפשר לומר בלי היסוס שזה השיר שעשה את רובי וויליאמס "רובי וויליאמס", כמותג וכפופסטאר. יש בבלדה העוצמתית הזו משהו כל כך אוניברסלי, שמדבר לכל כך הרבה אנשים (כשאני חושבת על זה, האפקט שלו היה דומה במידה מסויימת לאפקט של Rolling In The Deep של אדל). השיר הזה היה ועודנו קליט ברמות קשות והפזמון שלו פשוט מושלם.
בשנה הבאה יחגוג וויליאמס את יום הולדתו ה-40 אבל יש לי תחושה שהוא לא באמת יצליח אי פעם להתנתק מתדמית הילד שדבקה בו, לטוב ולרע. כחיית במה ופרפורמר מבדר ומהוקצע, ויותר חשוב מזה, אמיתי, נראה לי שוויליאמס ימשיך להיות חלק ממפת המוזיקה והבידור הבריטית, בדומה למודל החיקוי שלו, מייקל. מספיק לראות אותו בהופעה פעם אחת, אפילו בווידאו, כדי להרגיש את האנרגיה המטורפת שזורמת בינו לבין הקהל, ולקבל את התחושה שהוא שר ומדבר לכל אחד ואחת שצופים בו. ואת זה, קשה מאוד עד בלתי אפשרי ללמוד. אתה חייב שיהיה לך את זה, ולוויליאמס יש את זה, by the truckload.
המקרה הזה לא היה שונה כשרובי וויליאמס נטש את טייק ד'את. מההתחלה הוא היה הבחור הבעייתי, שיצא והשתכר ועשה סמים עם האחים גלאגר והיה האנטיתזה למה שצריך להיות חבר בלהקת בנים. והאמת היא שכשאני חושבת על זה וויליאמס לא היה ממש בנוי ללהקת בנים שמנוהלת על ידי דיקטטור בלונדיני בשם גארי בארלו. הוא היה דעתן ועצמאי מדי, ובואו נודה בכך, פרוע מדי כדי להיות ייצוגי באישזהו יקום.
 |
| רובי וויליאמס מודל 2013 (תמונה מפה) |
אבל בואו ניזכר בכמה מהרגעים הנחמדים שהיו לוויליאמס בטייק ד'את עם השיר Everything Changes, שנכתב אמנם (כמו כל שאר שירי הלהקה) ע"י בארלו אבל וויליאמס מככב בו כווקאליסט המוביל, במקומו של בארלו. זה אחד השירים המהנים ביותר של טייק ד'את, מה שמוכיח שאולי בארלו יודע לכתוב המנוני פופ מושלמים, אבל מבחינת הגשה יש לו הרבה מה ללמוד מוויליאמס. והאמת אפשר לראות את זה מתבטא היטב במקום בו נמצאת קריירת הסולו של וויליאמס מול המקום בו נמצאת זו של בארלו (אם מישהו ראה אותה הוא מוזמן ליצור קשר עם משטרת אנגליה).
הסכסוך המתוקשר בין וויליאמס לבארלו הסתיים בסולחה גדולה ב-2010 שהניבה דואט "איפה טעינו" בשם Shame שהיה מלא הומור עצמי ועורר געגוע לימים שהיו כותבים מוזיקת פופ ישירה שהיתה פשוט קליטה וטובה בלי יותר מדי התחכמויות. הדואט הזה היה הפתיח לאיחוד היסטורי כמעט של טייק ד'את, על כל חבריה המקוריים (אפילו אלו שאף פעם לא קיבלו סולו!) שהיה אירוע לא פחות ממכונן למוזיקת הפופ הבריטית עם אלבום חדש של החמישייה ואפילו סיבוב הופעות סולד אאוט שמראה שהמעריצות שהתבגרו שמרו להם מקום חם בלב. זה מוכיח שלנוסטלגיה יש כוח שאי אפשר להמעיט בחשיבותו, במיוחד כשהמוזיקה הזו מזכירה לנו דברים יפים ותקופות כייפיות - איך אפשר לשכוח, לדוגמא, את הנוסטלגיה המתוקה שהתלוותה להופעה של הספייס גירלז בטקס הסיום של האולימפיאדה האחרונה בלונדון?
אז אמנם קריירת הסולו של וויליאמס ידעה עליות ומורדות אבל אפשר להגיד שהיא אחת מהמרשימות שידע יוצא להקת בנים, כמובן אחרי ג'ורג' מייקל. לא סתם וויליאמס בחר כסינגל הראשון שלו לחדש דווקא את Freedom של מייקל. אפשר להתווכח על איכות הקאבר (לא משהו בכלל לטעמי) אבל יותר מהכול, זו היתה הצהרה בפני כולם שמעכשיו הוא הבוס של עצמו. בדיוק כמו מייקל, שכתב את השיר כסמל להתנתקות שלו מסוני לאחר אלבום הסולו הראשון שלו. בנוסף, בחידוש הזה וויליאמס התווה לעצמו קבל עם ובריטניה את המסלול בו הוא רוצה לצעוד כאמן סולו, כאשר הוא בוחר באילנות מאוד גבוהים להיתלות בהם. במקרה הזה לוויליאמס השחצן מטבעו היה הרבה מה להוכיח והרבה מה להפסיד. למזלו הוא התחבר למוזיקאי וכותב השירים גאי צ'יימברס והצמד ניפק שירי פופ קליטים, נוצצים וחצופים שהפכו את וויליאמס לכוכב שהוא היום.
אז לכבוד השירים האלו ולכבוד העובדה שוויליאמס סיים עכשיו סיבוב הופעות מאוד מוצלח באיצטדיונים בבריטניה, החלטתי שהגיע הזמן למנות את חמשת השירים שאני הכי אוהבת שלו. אני מאוד מכבדת את וויליאמס על מה שהוא עשה עם הקריירה שלו מהרגע שהוא עזב את טייק ד'את. אני חושבת שגם את הדברים היותר מוזרים שהוא הוציא לא הצלחתי שלא לאהוב. אכן, יש לי פינה מאוד חמה בלב בשבילו, ובשביל הזיק המטורף הזה שיש לו בעיניים.
1. Let Me Entertain You
זה שיר שוויליאמס פותח איתו כמעט את כל ההופעות שלו ולא סתם - הוא מגדיר באופן מושלם את מה שהוא מגיע לעשות. בקליפ הוא מגלם פארודיה על כוכב גלאם-רוק סטייל KISS ומפגין את שפע ההומר העצמי בו הוא ניחן. זו היתה יריית הפתיחה לשחרור האישיות הבימתית הכריזמתית שלו.
2. No Regrets
השיר הופיע באלבום השני ששחרר וויליאמס I've Been Expecting You בו הוא ניסה לאמץ לוק וגישה ג'יימס בונד-ית (אפשר לראות את זה גם בסינגל הבכורה מהאלבום Millennium). השיר הזה הוא מין closure מריר ליחסים שלו עם להקת האם, סגירת מעגל שאומרת שהוא לא מתחרט על שום דבר שהיה ומסתכל לעתיד שמצפה לו. בשיר הזה נחמד היה מאוד למצוא קולות רקע שתורמים ניל טננט מהפט שופ בויז וניל האנון מה-Divine Comedy.
3. Feel
הסינגל הראשון שיצא מהאלבום Escapology - האלבום הזה הוא אחד הטובים והקיצוניים שוויליאמס שחרר ויש בו כמה מהשירים הטובים ביותר שהצמד וויליאמס-צ'יימברס כתב. האלבום כולו מדבר על תחושת הניכור והפראנויה שמגיעה עם המעמד של הסופרסטאר. השיר הזה ספציפית הוא מאוד מילולי, יש פה רצון נואש להרגיש משהו, לצאת מקהות החושים שמגיעה עם הפרסום.
4. Come Undone
השיר הזה הוא האהוב עלי של וויליאמס רק בגלל התעוזה שיש בו. השיר, (גם הוא מ-Escapology) סוחט מוויליאמס חשיפה עצמית דיי קיצונית והסרה של המסכות מאחוריהן הוא התחבא. הוא פורט לפרטים את כל הניגודים שהוא צריך לגלם בתור הסטאר מצד אחד ובתור האדם שמאחוריו מהצד השני.
"So unimpressed, but so in awe
Such a saint, but such a whore
So self-aware, so full of shit
So indecisive, so adamant
I'm contemplating, thinkin' about thinkin'
It's overrated, just get another drink and"
Such a saint, but such a whore
So self-aware, so full of shit
So indecisive, so adamant
I'm contemplating, thinkin' about thinkin'
It's overrated, just get another drink and"
הקליפ המקורי צונזר קשות ב-MTV בשעות השידור הרגילות, אבל היה לי חשוב (והצלחתי) למצוא אותו כי הוא עובד ממש טוב בשביל השיר כדי להראות למה התכוון המשורר. אזהרה: לא לבעלי קיבה חלשה. אתם יכולים למצוא גרסא מצונזרת של הקליפ בלינק הזה.
5. Angels
ללא ספק ה-שיר של וויליאמס, ואפשר לומר בלי היסוס שזה השיר שעשה את רובי וויליאמס "רובי וויליאמס", כמותג וכפופסטאר. יש בבלדה העוצמתית הזו משהו כל כך אוניברסלי, שמדבר לכל כך הרבה אנשים (כשאני חושבת על זה, האפקט שלו היה דומה במידה מסויימת לאפקט של Rolling In The Deep של אדל). השיר הזה היה ועודנו קליט ברמות קשות והפזמון שלו פשוט מושלם.
בשנה הבאה יחגוג וויליאמס את יום הולדתו ה-40 אבל יש לי תחושה שהוא לא באמת יצליח אי פעם להתנתק מתדמית הילד שדבקה בו, לטוב ולרע. כחיית במה ופרפורמר מבדר ומהוקצע, ויותר חשוב מזה, אמיתי, נראה לי שוויליאמס ימשיך להיות חלק ממפת המוזיקה והבידור הבריטית, בדומה למודל החיקוי שלו, מייקל. מספיק לראות אותו בהופעה פעם אחת, אפילו בווידאו, כדי להרגיש את האנרגיה המטורפת שזורמת בינו לבין הקהל, ולקבל את התחושה שהוא שר ומדבר לכל אחד ואחת שצופים בו. ואת זה, קשה מאוד עד בלתי אפשרי ללמוד. אתה חייב שיהיה לך את זה, ולוויליאמס יש את זה, by the truckload.
גררר....
השבמחק(התגובה הכי עניינית שלי בנושא ;) )
תמיד אפשר לסמוך עלייך שתתני תגובה קוהרנטית ומנומקת... ואני חייבת להסכים עם כל מילה :)
השבמחק