יום רביעי, 27 באפריל 2011

שירים מהסרטים

אחד הדברים שאני יכולה להיהפך אובססיבית לגביהם זה אם יש שיר שתופס אותי מפרסומת, פרומו או סדרה ונדלקת לי נורת ה"שיר מצויין" במוח אבל אני לא מכירה אותו ולא מצליחה לזהות אותו. וזה מתסכל במיוחד כשאני "מבלה" זמן לא מבוטל בגוגל וביוטיוב לנסות למצוא את השיר. עם כל התסכול של לנסות למצוא ולא להצליח מגיעה גם ההרגשה שאין דרך אחרת אלא להגדיר אותה בתור triumphant כאשר אני סופסוף מוצאת את השיר שחיפשתי, כי בשירים הספציפיים האלו דרוש מאמץ שהוא לפעמים ממש לא מבוטל. היו כמה וכמה מקרים של שירים מתחמקים כאלה, שמה שתפס אותי בהם היה הקצב, הוייב או חיתוך השירה ומה שהיה לי לעבוד איתו זה "אה אה אה" או המקום בו שמעתי את השיר. זה חתיכת אתגר כיפי. המקור העיקרי שלי לשירים עלומים הוא סדרות אמריקאיות שונות ופרסומות חו"ליות (ולפעמים גם ישראליות). בגלל שאני אוהבת לחלוק דברים טובים, וכבר עשיתי את המאמץ, אני שמחה לחלוק איתכם כמה שירים נהדרים שגיליתי בצורה הזו. באופן כללי השירים ששמים במדיה הזו הם מאוד סוחפים ויכולים לתפוס אותך בשניה (טוב, אולי רק אותי...)

יום שבת, 23 באפריל 2011

Genius Playlist #1 - Everything You Want

כמו שכבר כתבתי, אני מאוד אוהבת את ה-genius feature באייפוד שלי. בעיקר בזכות העובדה שאני לא צריכה לדפדף בין כמה אלפי שירים כדי למצוא את השיר הבא שמתאים לי למצברוח וכן למרות שאני אוהבת את כל השירים בספרייה הדיגיטלית שלי, יש מקרים בהם פשוט לא בא לי לשמוע שיר מסויים, לא משנה כמה אני אוהבת אותו בסיטואציה אחרת. שיר "נכון" זה עניין של הרגשה. בגלל זה כל כך מתאים לי ה-genius. כבר הפסקתי להיות מופתעת מההתאמה שהוא יכול לבצע לפלייליסט לפי שיר אחד שבחרתי, מה שיוצר מצב בו אני כמעט ולא מעבירה שירים, וזה הישג גדול.
הפלייליסט האחרון שהתאים למצברוח שלי הוא פלייליסט רוק אמריקאי של להקות שלא נראה לי שהיו ממש מוכרות במיינסטרים בארץ, למרות שהם היו all the rage בארה"ב, שם יש קהל רחב שאוהב רוק גיטרות-אלטרנטיבי. אפשר למצוא קווי דמיון ברורים בין השירים והלהקות בפלייליסט, מה שלפי דעתי גורם לכך שהשלם גדול מסך חלקיו וכל השירים, לא משנה לאיזה כיוון הם לוקחים את הרוק הבסיסי, משקפים תקופה מוזיקלית ממש טובה. כמובן שלא הכל זה ה-cutting edge, יש דברים שנשמעים באופן בסיסי דומים, אבל הם כולם מיוחדים בדרכם. כל הלהקות האלו הוקמו בתחילת הניינטיז העליזות (או בסוף האייטיז, במקרה של Goo Goo Dolls) שכידוע היתה תקופה נהדרת למוזיקת רוק טובה במיינסטרים. יש גם כמה שירים של זמרות. אלו בעיקר שירים שדומים מבחינת זמן היציאה לאו דווקא מבחינת סגנון.

(לוגו זמני, בתקווה)

*כל רשימה שנוצרת ב-genius באייפוד או באייטיונס כוללת 25 שירים, השיר בו התחלתי תמיד יופיע ראשון, אני בכוונה לא מייפה ולא מורידה או מחליפה אף שיר, אני לא מתביישת במוזיקה שאני אוהבת
אז...GO!

יום ראשון, 17 באפריל 2011

It's Twilight Time

אני אתחיל בשורה התחתונה – היתה הופעה מצויינת. אבל זו לא הפתעה גדולה, אני יודעת שאני לא יכולה לצפות לפחות מזה מגרג דולי וחבריו. מה שכן הפתיע אותי הוא ההחלפה של כמעט כל הנגנים שהיו בקאסט המקורי של הטווילייט סינגרז בחבר'ה חדשים. זה לא שהם לא טובים, לדולי יש כישרון לאסוף סביבו נגנים מוכשרים. אבל משהו באינטראקציה שהיתה ביניהם לא זרם מבחינתי. נו שוין, שאלו יהיו הצרות שלי.
ההופעה היתה ברידינג 3, וזו היתה הפעם הראשונה שלי במקום הזה בהופעה. לא מקום רע, אבל יותר venue לאירועים לדעתי ופחות להופעות – הייתי שם כבר פעם אבל זה היה באיזה יריד של מגנום, נראה לי בשנה שעברה, ואני חושבת שמוד של אירוע מתאים למקום הרבה יותר. אין ולא יהיה מקום בארץ להופעות רוק כמו הבארבי. נקודה. כשהגענו היה דיי ריק, ופחדנו שיישאר ככה אבל התמלא יפה לקראת תחילת ההופעה. הקהל היה גם שונה מהקהל שמגיע לבארבי, באופן כללי היתה פחות אווירה של הופעת רוק ויותר אווירה של אנשים שבאו ל"אירוע". אולי זה שינוי האוויר בין דרום העיר לצפון הנמל. אולי זו רק אני.
עוד דבר אחד שיש לי להוריד מהלב לפני שנגיע להופעה – יש בישראל חוק שאוסר עישון במקומות ציבוריים. אבל ישראלים מ'כפת להם, נדליק איזה סיגריה, במילא לא אוכפים פה כלום. זה הגיע למצב שמקום שמלא בשלטים שאוסרים על עישון נראה כמו ואן של היפים מרוב עשן שמסתובב באוויר ולאף אחד לא אכפת. אז לי אכפת. אני לא מעשנת, אבל אני לא אנטי ברמה של הטפה ועניינים. כל אחד והחלטותיו הוא. כן מפריע לי שיש אנשים נבלות, שמאפרים לי לריאות רק כי הם "לא יכולים לראות הופעה בלי לעשן, זה לא מרגיש אותו דבר". גם אם נניח שאנשים הם קופי אדם בעלי יכולת סיפוק צרכים מיידית בלבד ולא בעלי התחשבות מינימאלית בחוקים יש להאשים את בעלי המקומות האלו, שלא אוכפים את החוק, ומה עוד, אם יש פקח, אומרים לאנשים מהר לכבות את הסיגריות, כדי שלא יקבלו קנס, ולא כדי לכבד את החוק. כמו שהתחוור לנו אתמול, אנשים מבינים רק ענישה, ועד שלא יגיע לפה איזה ג'וליאני לעשות סדר, ימשיכו להשתין בקשת על הציבור שרוצה לראות הופעה נטולת עשן. אם ישראלים לא יודעים לשמור על החוק, שיכריחו אותם, זה עבד עם הווסט הצהוב במכוניות ועם הקקי של הכלבים אז זה יכול לעבוד גם עם החוק הזה.
זהו. עד כאן קיטורים Serenity Now!

ההופעה, כאמור, היתה מצויינת. כל רוקר צריך להסתכל על גרג דולי וללמוד מהי הדרך הנכונה להתבגר. הקול, אח, איזה קול חרוך, שרוט וממיס. רואים שהוא נהנה על הבמה ונראה שהוא גם לא תדלק במשך כל ההופעה, רק מים מבקבוק. בהופעה הקודמת של הסינגרז בארץ שמעתי דיווחים שהוא שותה משהו ברמה של נפט. להרכב של הסינגרז נוסף כנר (שהיה גם הקלידן) ולדעתי הוא נתן משהו אקסטרה לשירים. כינור הוא כלי נגינה שמוסיף הרבה דרמה. דולי עצמו מתנהל באלגנטיות של טווס על הבמה, רוקד, מפלרטט עם הקהל (בביצוע נהדר ל-Too Tough To Die, שכלל חלק בלי מיקרופון!) ועובר בין הקלידים לגיטרה. החומר בסט הקיף את כל הדיסקוגרפיה של הלהקה, עם דגש ברור לאלבום הקודם Powder Burns ולאלבום האחרון Dynamite Steps. השיאים של ההופעה מבחינתי היו הביצועים ל-Bonnie Brae, ביצוע משולב ל-Love ו-Annie-Mae מהאלבום הראשון, Teenage Wristband וביצוע בהדרן של King Only ואחריו Esta Noche שסגר את ההופעה on a high note. בהסתכלות כוללת על ההופעה הסינגרז ודולי בהחלט סיפקו את הסחורה. הם נתנו הופעת רוק בלי פוזות ובלי קשקושים. כן ירבו הופעות כאלה.
אני אשאיר אתכם עם ביצוע לייב של Teenage Wristband, אמנם לא צילום שלי, אבל זה קליפ באיכות מצויינת מסיבוב ההופעות הזה (ההופעה הזו ספציפית היא בלונדון ממש לא מזמן).


פסח שמח לכולם! מי ייתן ותמצאו את האפיקומן.

יום שלישי, 12 באפריל 2011

You wanna go for a ride?

לרגל הגעתם לארץ של גרג דולי וה-Twilight Singers החלטתי לקבץ את השירים שמבחינתי שום מיקסטייפ טוולייטי לא שלם בלעדיהם. השירים האלה, בשבילי, הם הקרם דה לה קרם של ה-Twilight Singers והם מצטרפים לפנתיאון המכובד של השירים האהובים עלי של גרג דולי. ראוי להקדיש כמה מילים לגרג דולי, האיש בעל הקול הכי סליזי שאני מכירה ואוהבת מאז ימיו ב-Afghan Whigs, (חפשו את האלבום 1965). צורת ההגשה הזו שלו פשוט מתאימה לכל דבר שהוא עושה, אני לא יכולה לדמיין מישהו אחר שר את השירים האלו ושעדיין יהיה להם את אותו האפקט שימיס כל בחורה אלטרנטיבית. גם אחרי כל האלכוהול והסמים ולמרות העובדה שהוא היה שמנמוד גרג דולי הוא איש שיש לו יכולת מאגית כמעט להיות סקסי. Let's leave it to that.

(Hello There (Dulli

ועכשיו לרשימה – יש פה ייצוג מכובד לשירים מהאלבום השני, Blackberry Belle שהוא לטעמי גם האלבום הכי טוב שלהם והאהוב עלי ביותר. אני לא מתיימרת להביא פה רשימה שתציג את ההיסטוריה של הלהקה או שתשמש כמורה נבוכים, רק את מה שאני רואה כשירים הטובים ביותר שמזקקים בתוכם את כל מה שיש ללהקה ולגרג דולי להציע.



השירים שמסכמים בצורה הכי טובה את האלבום השלישי, Powder Burns, הם Underneath The Waves ו-There's Been An Accident. זה אלבום שקיבל השראה לא מבוטלת (לפי דיווחים לא רשמיים) מההתמכרות האחרונה והגמילה של דולי מסמים. כל האלבום הזה מלא בעליות ומורדות, שלוקחות אותנו כמאזינים לסיבוב ברכבת הרים רגשית. באופן אירוני אולי בחרתי את שני השירים שיש בהם באופן מובהק את רגעי ההיי הכי גדולים של האלבום. ואלוהים אדירים, איזה היי.

שני השירים הבאים לא מופיעים באותו אלבום אבל הם מופיעים יחד כי אלו שני שיתופי פעולה של דולי והסינגרז עם מארק לנגאן (לשעבר Screaming Trees), הראשון קאבר מפיל ל-Live With Me של מאסיב אטאק (מקור), שדולי ולנגאן ביצעו בסיבוב ההופעות האחרון של הלהקה ויצא מאוחר יותר ב-EP A Stitch In Time. לדעתי הקאבר הזה הרבה יותר עוצמתי מהמקור. השני, Number Nine הוא השיר המסיים את האלבום Blackberry Belle, שיר שקט שבוער לאט ועמוק עם הצלילים הכנסייתיים, הטקסט הדתי-משהו וזמרת סול הורסת שסוגרת את השיר. המלצת הגשה: בחדר אפל עם מחשבות קיומיות. 

השיר שאני הכי אוהבת מתוך האלבום הראשון, Twilight, הוא King Only. זה שיר יוצא דופן באלבום מכיוון שהוא לא מתיישב כל כך עם האלקטרוניקה העדינה ששולטת ברובו של האלבום. הוא מאופיין בסגנון שימשיך עם הסינגרז באלבומים הבאים, יותר עור ועצמות חשופים. 

בעיני, השירים Papillon ו-Teenage Wristband הם רגעי השיא של האלבום השני Blackberry Belle (יחד עם Number Nine שהזכרתי קודם), שאופיין בסאונד אגרסיבי מצד אחד ועדין ושברירי מהצד השני. עוד הצצה למכלול הניגודים שמרכיבים את דולי. אני יכולה לשמוע אותם שוב ושוב ולא יימאס לי.  

השיר האהוב עלי מתוך האלבום האחרון, Dynamite Steps, הוא On The Corner. הוא מסיים את הרשימה עם אנרגיות גבוהות (גם אם מטרידות). דולי נשמע (ונראה) באלבום הזה צלול בהרבה, אבל זה לא מוריד מהיצירתיות שלו במילימטר.  

אני רוצה לסיים בציטוט של דולי מתוך ראיון שלו ב-Q (גיליון 298) בו הוא מגדיר את השנים הפרועות שלו בצורה הטובה ביותר, ותוך כך נותן לנו עוד הצצה לאישיות המורכבת שהיא, לדעתי, הבסיס לכל כך הרבה מוזיקה נהדרת: 

"Fifteen year ago I issued myself a licence to go fucking crazy and did so with gleeful abandon... I'd always go to the edge - Like Wile E Coyote, I never realised there was only air underneath me and just kept running" (Greg Dulli, Maverick, Q298)

יום שישי, 1 באפריל 2011

ארקטיק קרטיב

אני הופכת את השיר החדש של הארקטיז מאנקיז כבר כמה ימים בראש, עדיין לא בטוחה לגמרי מה אני חושבת עליו. מצד אחד זה לא שיר "קלאסי" של הלהקה האהובה ומצד שני, כבר הצלחתי להתחבר בצורה נהדרת לשירים מאוד לא "ארקטיק" מהדיסק הקודם שלהם, לדוגמא Cornerstone האינטליגנטי והקסום שהצליח להרגיע את הדיון שניטש בשאלה "אלכס טרנר בקארה – בעד או נגד".
?Are yee talkin' to me

ועכשיו עוברים פאזה למקום קצת יותר פסיכדלי אולי, עם השיר החדש מהדיסק הממשמש ובא. זה שיר רוק כתוב ומבוצע היטב, האמת היא שבדקה הראשונה של השיר לא האמנתי שמי ששר זה אכן אלכס טרנר, אבל ניתן לזהות אותו בבירור בהמשך השיר. המילים הן לא מאוד שנונות, בניגוד למה שהתרגלנו לשמוע ממר טרנר אבל אני מניחה שמילים שנונות לא ממש מתיישבות על הלחן הספציפי הזה. תחשבו על "לא תבואי שישי שבת זהו יום הבוחר" של מאור כהן וזקני צפת, אין מילים אחרות שהייתי יכולה לדמיין על השיר הזה, וככה גם למאנקיז. היופי פה הוא בפשטות.
החלק שאני הכי אוהבת בשיר הוא ב-2:28, שמתחילות שוב הגיטרות אחרי השקט ופתאום המקצב מרגיש כפול ממה שהיה קודם (למרות שזה אותו אחד, בדקתי!). Talking about prespective!



שבת שלום לכולם!