Suck It And See

אני מקשיבה כבר כמה ימים לאלבום החדש של הארקטיק מאנקיז Suck It And See בשלמותו ובחלקים והחלטתי לחלוק כמה מהמחשבות שעלו לי במהלך השמיעות. תקראו לזה ביקורת של מישהי שיש לה פינה חמה גדולה בלב למאנקיז...

כבר בשיר הראשון עם השורה הראשונה בשיר She's Thunderstorms אני מרגישה שיש פה קסם. הדרך שבה אלכס טרנר שר את השורה הזו היא קסם. ההרגשה היא יותר רגועה, אפשר להישען אחורה ולפתוח את האוזניים. כשאני חושבת על זה, אם משווים את הפתיחה של האלבום הזה לפתיחה של האלבום הראשון של המאנקיז אפשר לראות סוג של תהליך התבגרות – גם של הלהקה וגם של הקהל. אם השיר הפותח את האלבום הראשון The View From The Afternoon נפתח בתופים וגיטרות לא מתפשרים וכמובן בהצהרהAnticipation has a habit to set you up for disappointment בהגייה הלא פחות ממדהימה של טרנר. יש פה רצון לתפוס את השומע וכאילו להגיד "אנחנו פה, תסתכלו עלינו". וזה לגיטימי, במיוחד ללהקות באלבום הראשון ובמיוחד לאלבום שההייפ סביבו היה מטורף. אחרי 3 אלבומים כבר לא צריך את הצעקות, כולם כבר יודעים במי מדובר, וגם הקהל כבר שבוי.



מתי האוטובוס אמור להגיע? (ארקטיק מאנקיז)

ככלל, בכל האלבום יש הרגשה של ישן-חדש כזה, יש מין אולד-סקוליות בשירים - בהגשה ובמלודיה, אולי אפילו טייק חדש ורענן על להקות הרוקנ'רול של הסיקסטיז. אני לא יודעת למה, אבל במשך כל השמיעה של האלבום, הייתי יכולה לדמיין את המאנקיז מופיעים בטופ אוף דה פופס לפני 40 שנה. וזה בכלל לא רע. זה מומחש היטב בשיר השני Black Treacle. הרטרו ממשיך בשירים השלישי Brick By Brick (אותו סקרתי פה) והחמישי (Don't Sit Down 'Cause I've Moved Your Chair) שאפשר לזהות בהם גלישה לפסיכדליה מקסימה. אפשר לשמוע קריצה לסגנון המאנקיז המוקדם יותר בשיר Library Pictures. זה רטרו, אבל עם טוויסט, שום דבר לא נשמע מיושן, ההפך הוא הנכון.

הקצב הכללי של האלבום הוא הרבה יותר איטי, מין המשכיות ל-Humbug ולאו דווקא לשני האלבומים הראשונים. אם לשים את זה במילים פשוטות, יש פה הרבה יותר שירים שדומים סגנונית ל-Cornerstone ולא ל-I Bet You Look Good On The Dancefloor. הליריקה של טרנר עדיין חכמה ומשעשעת (המילים הנהדרות של The Hellcat Spangled Shalalala – רק דוגמא להמחשה "Makes me wanna blow the candles out just to see if you glow in the dark") לפחות משהו אחד תמיד נשאר קבוע...

למרות שהאלבום הזה כבר התחבב עלי מאוד, אני הולכת לתת לו עוד כמה וכמה סיבובים של שמיעה מלאה. אי אפשר לערער על יכולת כתיבת השירים המופלאה של אלכס טרנר שמתבטאת בכל שיר ושיר באלבום אבל האווירה היא שונה – איטית ורגועה יותר, וזה משהו שצריך להתרגל אליו. במקרה הזה יש לי הרגשה שהשינוי הוא לטובה.

השיר הסוגר את האלבום That's Where You're Wrong כולל את השורות הבאות שהרגישו לי מאוד מתאימות לסיים פוסט שעוסק באלבום הזה:

All the old flames fastened on
make a wish that weighs a ton
there are no handles that you can hold
and no understanding where it goes

שיהיה שבוע נפלא...

Radio Ga Ga

אני כבר לא ממש שומעת רדיו, הוא נמצא שם בעיקר כמוזיקת רקע (בדר"כ בגלגל"צ, כברירת מחדל). כדי לשמוע מוזיקה בין לבין יש את האייפוד. אין פרסומות, אין חסויות, אין שדרנית עם קול מלחשש שמודיעה על עומסי תנועה באיילון או שדרן מת'להב שנכנס ומדבר לפני שהשיר נגמר (טראומת ילדות כשהייתי מקליטה שירים מהרדיו).

ביום שישי האחרון בנהיגה לתל אביב בשעת צהריים נמאס לי לחלוטין ממה ששמעתי בגלגל"צ ובצעד לא אופייני לי העברתי ל-88FM. ככלל, אני יודעת שיש שעות שבהן יש מוזיקה ממש טובה בתחנה הזו אבל עוד לא יצא לי ליפול אפילו על אחת מהן עד אז. משום מה כל פעם שהעברתי ל-88FM לפני כן מצאתי את עצמי מול תוכנית בלוז/ג'אז, שהן quite frankly לא כוס התה שלי. לכן הייתי מאוד מופתעת למצוא את עצמי לאחר 10 דקות של האזנה מרותקת לגמרי (כמובן תוך תשומת לב לכביש) לתוכנית שהפלא ופלא לא כללה רק מוזיקה אלא גם דיבורים (shock!) – טל השילוני, שדרנית רדיו מהז'אנר המלחשש אך האינטליגנטי מארחת את שלום גד (איש פונץ' לשעבר, אחיו של אביב גדג' מלהקת אלג'יר). ריתק אותי לשמוע את גד מדבר על המוזיקה שהוא אוהב, ולהזדהות עם דברים עליהם הוא מדבר. אומר מראש – אני לא מכירה ממש את יצירתו של גד, פה ושם פונץ' בקטנה אבל לא יותר מדי, אבל האהבה שנשפכת מהקול שלו כשהוא מדבר על מוזיקה היא משהו שאני בהחלט מכירה.


להאזנה להקלטה של התוכנית (כדי להגיע לתוכנית במערכת המנוונת של רשות השידור, תבחרו תוכניות ב-ט', זו התוכנית היחידה שם). תהנו.

כמה עקרונות שעלו בשיחה של שילוני וגד שגם אני סוג של עובדת על פיהם במוזיקה שאני שומעת:

Keep it simple – מוזיקה צריכה להיות פשוטה, במיוחד בתקופה הנוכחית שהאצבע על ה-next מאוד מהירה. גד טוען שהוא, ככל הנראה מתוך עצלנות, אוהב שירים קצרים ומהירים. זה לא שהוא לא מכיר בשירים מתפתלים פסיכדליים או ארוכים לשם האורך אבל תהיה לאדם הפשוט פחות סבלנות אליהם.  

חוק 10 השניות – בדר"כ לוקח לנו 10 שניות של האזנה לדעת אם אנחנו אוהבים את השיר שאנחנו שומעים, או לא. ככה אני עובדת כשאני שומעת דיסקים חדשים – שמיעה של 10-20 שניות מכל שיר כדי לתת לי את הידיעה אם אני אוהבת או לא אוהבת את השיר. קורה לעיתים נדירות שאני מנסה לתת עוד צ'אנס לאלבומים שלא התחברתי אליהם בשמיעה ראשונה. בינתיים השיטה הזו לא הכשילה אותי.

כולנו ילדי מיינסטרים – ולא בדיוק כמו שזה נשמע... שלום גד אמר שהוא אוהב מאוד מיינסטרים, כל עוד הוא אינטליגנטי, שלא פונה למכנה המשותף הנמוך ביותר, משום שהמכנה המשותף הוא לאו דווקא כל כך נמוך. הוא אוהב את מה שהיה מיינסטרים, בתקופה שהוא היה פופולארי – רוק מהסיקסטיז, גאראז' מהניינטיז. אני מסכימה עם הנקודה הזו אבל הייתי רוצה לשכלל אותה קצת - גם אם אהבת את המוזיקה הכי אזוטרית ואקספרימנטלית בכל תקופה בחיים שלך מצאת לך אנשים שאהבו את הדברים האלו יחד איתך ויש מצב שהטעם הביזארי שלכם במוזיקה הוא זה שחיבר אתכם יחד. אף אחד לא יכול לאהוב את המוזיקה שלו לבדו, צריך מישהו לחפור לו על זה.

שני דברים נוספים שגד דיבר עליהם ומאוד קסמו לי נוגעים לדרך שבה הוא רואה את המוזיקה והכתיבה – האחד, הכתיבה בעברית, שהיא מאתגרת וכשפה, לא נותנת לך לאנוס אותה לעשות מה שאתה רוצה שהיא תעשה. העברית היא שפה כבדה, מתפתלת ולכן קשה מאוד לכתוב אותה ואולי זו הסיבה שהמון הרכבים שעושים מוזיקה טובה היום בישראל בוחרים להשתמש באנגלית ולא בעברית. קשה מאוד ככל הנראה למוזיקאים צעירים היום לשבת ולכתוב שיר שמנצל את העברית למלוא הפוטנציאל שלה להביע, ובשימוש נכון, העברית היא אחת השפות היפות ביותר בהן אפשר לכתוב שיר. לא מזמן, אחרי ששמעתי שפעם המי יודע את "צליל מכוון" אמרתי לנדב שכבר לא כותבים שירים כאלה היום. חוץ מהעובדה שבאותו הרגע הרגשתי בת מאתיים שמתרפקת בנוסטלגיה על מה שהיה פה לפני שהיו קניונים וחופים מוסדרים עם בוטקה גבייה בכניסה, אני עומדת איתנה מאחורי האמירה הזו. לא כותבים, ויש מצב שלא יכתבו יותר שירים כאלו בארץ (ראו הסתייגות למטה), וזה מכיוון שהעברית היפה הזו, הולכת ונכחדת. גם שלמה ארצי, שהכתיבה שלו פעם היתה מודל לכתיבה אניגמטית ואינטליגנטית התחיל לפשט. אמנם הוא חלילה לא הגיע למה שקורה בזמר הים-תיכוני העכשווי (שמכוון להפלגה על המג'יק 1) אבל מרגישים את השינוי.

הדבר השני שגד אמר שקנה אותי הוא התשובה שלו לשאלה האם הוא כותב קודם את המוזיקה או קודם את המילים כשהוא כותב שירים. הוא אמר שפעם ככה ופעם ככה, אחרת היו יוצאים כל הזמן אותם שירים. מקסים.

התוכנית חולקה לשני חלקים – בשעה הראשונה בחר גד שירים לועזיים בסימן "היהודי המעופף", לפי מה שהבנתי, יוצרי פופ ורוק יהודיים מכל הזמנים שעשו לו משהו בלב, והחלק השני כלל שירים של יוצרים ישראלים עכשוויים. כמה היילייטס מהבחירות של גד:

Beck – The Golden Age

אחד השירים היפים באלבום הכי עצוב של בק, Sea Change.

Elvis Costello - My Funny Valentine

הגרסה היפה ביותר והעצובה ביותר ששמעתי של השיר הזה (אמנם קוסטלו הוא לא יהודי, ככל הידוע לי, אך כותבי השיר, לורנץ והארט, הם כן)

טליה אליאב – חזור

משהו שאני מאוד אוהבת שקורה לי, כשאני שומעת משהו חדש לי שאני ממש רוצה, מתוך משהו חזק יותר ממני, להעמיק בו ולשמוע עוד. כשהקול של טליה אליאב עולה לגבהים מצמררים בשיאי השיר אני מתחילה להאמין במוזיקה ישראלית מקורית שוב. אולי באמת עוד יכתבו פה שירים כאלה?

נסיים בשיר מצויין של גד, מתוך האלבום "קוץ ברוח" שהוא פשוט, קצר ויפה, כל כך יפה.

שיהיה לכולם שבוע מצויין, ותנו לרדיו צ'אנס לפעמים. אתם יכולים להיות מופתעים...