בשמיעה חוזרת

אחד הדברים שאני הכי אוהבת זה לגלות מחדש אלבום שאני מכירה. כמויות המוזיקה שאני צורכת הן אדירות, יש כל כך הרבה דברים חדשים ומרגשים ואני מוצאת את עצמי הרבה פעמים עוברת מאוד מהר בין מצבי רוח מוזיקליים ומחפשת ריגושים מיידיים, שירים שהעברתי שלשום לאייפוד וחרשתי עליהם אתמול "נזנחים" לעיתים קרובות מדי עבוד הדבר החדש של היום. אני לא יכולה להגיד שאני מאוד מרוצה מזה, אבל ככה זה בדרך כלל קורה, (כל אחד צריך לעבוד על משהו...).

בכל מקרה, האלבום האחרון שגיליתי מחדש הוא Lights של אלי גולדינג (Ellie Goulding). אהבתי את גולדינג מהרגע הראשון ששמעתי אותה, יש בה משהו מאוד מיוחד (בדומה לפלורנס וולש עליה כתבתי כבר פה) והיא לא נשמעה כמו אף אחד אחר. מצד אחד הקול שלה קטן, דק ושברירי, רק תעשו לו "פוו" והיא עפה, אבל מצד שני היא יכולה להכניס בו כל כך הרבה עוצמה ולתת חיים למילים שהיא שרה. זה דבר שלאו דווקא מצפים מקול שנשמע קטן. בנוסף המוזיקה היא אלקטרו-פופ עשיר ומהוקצע, אבל השירים ישמעו גם טוב בלי ההפקה מסביב. מין ערבוביה של ניגודים שמשתלבים נהדר יחד.

השיר הראשון שלה ששמעתי היה Under the Sheets, שיר "יחסינו לאן" לא קונבנציונאלי, עם תופים דרמטיים שמובילים אותו.

שיר אחר שבטח גם אתם שמעתם כי תקופה מסויימת טחנו אותו בגלגל"צ הוא Starry Eyed. זה שיר המוכיח את הטענה שלי - הוא נשמע מצויין (אולי אפילו יותר טוב?) בגירסא אקוסטית נטולת סינתיסייזרים. אני שמה פה את שתי הגירסאות כדי להמחיש את הנקודה שלי.

החשמלית:

האקוסטית:

השיר שכבש אותי בצורה טוטאלית באלבום הזה הוא Guns and Horses - לדעתי השיר הטוב שהיא כתבה, יש בו זיקוק של כל האלמנטים שעושים אותה כל כך מיוחדת בעיני, גם הקליפ החמוד עם הרקדנים הטים-ברטוניים לא מזיק...

אני חושבת שבשמיעה מחודשת של האלבום הזה קיבלתי ערך מוסף להרבה מהשירים, זיהיתי דברים שלא שמתי לב אליהם קודם, כל מיני מעברים מעניינים, לשמוע מחדש את המילים ולמצוא שם שוב איזשהו קסם, את הדבר שמשך אותי מלכתחילה למוזיקה שלה, רק חדש וטוב יותר. 

ומה איתכם? יש משהו שגיליתם מחדש לאחרונה?

Spectrum

האלבום השני של פלורנס וולש, Ceremonials (הידועה יותר כ-Florence and the Machine) היווה חתיכת ציון דרך מבחינתה ובפופ הנשי בכלל. אני יודעת שזו הגדרה דיי בומבסטית אבל וולש הצליחה בזמן קצר מאוד בספירה המוזיקלית לקבע את מעמדה ככוח שאי אפשר להתעלם ממנו. הנוכחות שלה ממגנטת, והקול שלה  מגלם בתוכו את הסיבה שבגלל שהמציאו פזמונים ענקיים.

אם להסתכל על האלבומים של וולש, רואים קו מנחה ברור וחזק שמקשר ביניהם. ברור לי לגמרי שאם לא היה נוצר האלבום הראשון שלה, Lungs (ממנו אתם בטח מכירים את החידוש שלה ל-You've Got The Love) לא היה יכול להיווצר האלבום Ceremonials. יש פה אבולוציה יצירתית נהדרת כך שוולש לקחה את כל מה שהיה כל כך ממכר באלבום הראשון וסובבה לזה את החוגה למקסימום. הפזמונים הפכו להיות גדולים יותר, חזקים יותר, המוזרויות הפכו להיות מוזרות יותר (במובן הטוב של המילה). וולש היא ציפור לא ממש קונבנציונאלית בנוף המוזיקלי של הפופ הנשי וטוב שהיא שם. אני לא יכולה לחשוב על זמרת אחרת שמסוגלת לעשות את מה שהיא עושה כמו שהיא עושה אותו. באלבומים שלה, וולש מזמינה אותנו כמאזינים לקחת חלק במה שקורה לה בראש והתוצאה פשוט מהממת חושים.

התכנסתי כאן היום, אם כן, לדבר על הסינגל האחרון שיצא מהאלבום האחרון, Spectrum. האוזן צריכה להתרגל אליו, אם אתם מכירים את וולש זה יבוא יותר בקלות, אבל זה לא שיר "רגיל" באף קנה מידה. אין לו מקצב קונבנציונאלי, הכלי המוביל בו הוא נבל שזה משהו שלא רואים הרבה. אבל כשמתרגלים למוזרויות השיר מתגלה כאחת הפנינים הבורקות ביותר באלבום. הוא מדבר על יציאה מהקליפה, גידול עור שיגן מפני העולם והמוזיקה מתאימה בדיוק לזה - מתחילה שקטה מאוד ועדינה עד לפזמון המתפרץ שמרעיף עליך את כל העושר התזמורתי הדרמטי שיכול להיכנס לשיר אחד. העושר הזה שוטף אותך, לא נותן לך להתרכז בשום דבר אחר חוץ מלנסות לפרוט בראש  לפרטים את כל מה שהולך שם.

Say my name and every colour illuminates  

we are shining and we will never be afraid again

כשוולש שרה את השורות האלו שוב ושוב במהלך השיר אפשר להרגיש שהיא נוסקת, הקול שלה מתנהג כאילו הוא ישות בפני עצמו ולטעמי בשיר הזה היא מתעלה על כל מה שהיא עשתה בנתיים מבחינה ווקאלית.

את הקליפ ביימו דיוויד לה-שאפל והכאורוגרף ג'וני ביירן, והאסתטיקה היא לגמרי לה-שאפלית, מאוד בובתית ומושלמת מצד אחד ומהצד השני אפלה ומטרידה. אני לא יודעת אם הצלחתם לתפוס את התערוכה של הצילומים שלו כשהיא הגיעה לארץ והוצגה תקופה במוזיאון תל אביב לאומנות. אם פספסתם, הנה רק דוגמא לתמונה מסדרה של תמונות באותה הרוח שהוצגה. לה-שאפל מצלם המון כוכבים אמריקאים, אתם יכולים להתרשם בקישור הזה.

לה-שאפל יוצר תמונות גדולות מהחיים של סצינות שהן מושלמות ולא מושלמות בו בזמן, הקומפוזיציה שלו תמיד מדוייקת ומרפררת לתרבות הפופ ולמוטיבים נוצריים מובהקים. בעבודות שלו הכל כל כך יפה וכל כך מוקפד שזה כמעט לא אנושי. בקליפ הזה וולש פשוט מושלמת - הסטיילינג יפיפה ואדג'י, היא עומדת ייחודית מכל רקדני הבלט המקיפים אותה בפיאה ג'ינג'ית והיא זורחת. 

אני חושבת שזה מאוד מרשים שוולש צועדת לקצב משל עצמה, היא לא מפחדת להתנסות ולהיות ייחודית, היא לא מאויימת על ידי הצלחה של זמרות cookie cutter גנריות והיא בטוחה בעצמה ובמוזרות שלה כי זה מה שמבדיל אותה משאר הזמרות בשכבת הגיל שלה.

אני אסיים בציטוט של וולש מתוך ריאיון שהעניקה למגזין Q בגיליון מרץ 2012, שלדעתי מסכמות וממחישות בצורה הכי טובה את המהות שלה כאדם וכאמנית.

"There's no future and there's no past when you're onstage. There's that feeling when I hit a note where all the wittering goes quiet. It's a way of being out of control that is in your control. So the two things I am fighting against in the songs, the chaos and the control, are united... I can communicate things through songs that I can't otherwise. There's no big crescendo to a conversation".

Blue Jeans, White Shirt...

אם אתם עוקבים אחרי הבלוג אתם בטח שמים לב שאני מאוד אוהבת את לאנה דל ריי. הבחורה הזו יכולה לשיר את דפי זהב ולא ממש יהיה לי אכפת. הסינגל החדש שלה (יחסית) הוא Blue Jeans, וגם הוא נוגע בכל התחומים שמאפיינים את יצירתה של דל ריי - אהבה, סקס, מוות. הכל נראה לי כל כך טוטאלי אצלה, נראה שאין תחומים אפורים, אם עושים משהו אז עושים אותו עד הסוף.

לאנה דל ריי (ווג בריטניה, מרץ 2012)

המלודיה והמקצב ברקע מהפנטים, ה-phrasing של דל ריי קצר וחד, חצי דיבור-חצי שירה. כמו בכל שיר של דל ריי היא מספרת סיפור, אבל הזרימה של השיר לא גורמת לי לחשוב שאני נמצאת בפסטיבל מספרי סיפורים, אם אתם מבינים למה אני מתכוונת. המילים הן לא שירה, הן מאוד פשוטות ויומיומיות אבל זו כנראה הדרך הכי טובה להעביר סיפורים פשוטים, כמו בפזמון:

I will love you till the end of time
I would wait a million years
Promise you'll remember that you're mine
Baby can you see through the tears?
Love you more
Than those bitches before
Say you'll remember, oh baby, say you'll remember
I will love you till the end of time

השיר הזה מבחינתי שם את דל ריי בפאזה משל עצמה, אי אפשר לקטלג או להכניס לתבנית את המוזיקה שהיא עושה, אין פה cookie cutter music, יש פה מיקס של המון סגנונות ואיכשהו הם משתלבים באלכימיה לא ברורה. וכשזה עובד, כמו בשיר הזה או ב-Born To Die, זה זהב טהור.

אני חייבת לדבר גם על הקליפ שמתלווה לשיר - במקרה הזה הקליפ הוא לא רק כלי ריק שבא לתת ערך ויזואלי רדוד אלא הוא מפיח בשיר חיים ומגלם את רוח השיר. הבמאי הצרפתי Yoann Lemoine (תסלחו לי שאני לא יודעת להעביר את זה לעברית בצורה אמינה, כן?) שביים גם את הקליפ ל-Born To Die (וגם את Teenage Dream של קייטי פרי) משתמש פה בצילום שחור-לבן שנותן את מנת הדרמה הנחוצה לעמוד מול השיר ובנוסף הוא משתמש במדיה של המים בצורה מאוד אינטיליגנטית והאסתטיקה הכוללת של הקליפ מעבירה היטב את הכוונה של דל ריי. 

נראה לי ששמעתי את השיר הזה לפחות 10 פעמים בזמן שכתבתי את הפוסט, וכל פעם מצאתי בו משהו חדש שריתק אותי, אני מקווה שגם אם אתם לא מתים על דל ריי, תנסו לתת לשיר הזה צ'אנס, ולכן החלטתי לחרוג ממנהגי ולהציע את השיר הזה להורדה בבלוג. השיר יהיה זמין לחודש בדיוק מיום פרסום הפוסט ואז אני מוחקת אותו מהשרת. Get it while you can.

Lana Del Rey - Blue Jeans